"סליחה כפיר, היית צריך להיות כבר בבית": מציינים שנתיים לחטוף הצעיר ביותר בשבי

הבלונים בצבע הכתום חיכו הערב (מוצ"ש) דקות ארוכות בידיהם של אנשי ניר עוז בעצרת משפחות החטופים בכרמי גת. הבלונים לכבוד יום ההולדת השנתיים של כפיר ביבס, המגיע יום לאחר החתימה על עסקת החטופים בה הוא ומשפחתו אמורים להשתחרר. 

"תעזרו למשפחת ביבס להילחם" יצאה הבקשה מהרמקולים שהדהדו את כל הבניינים הסמוכים. ההמתנה הארוכה לשובם של החטופים היום שונה מימים אחרים. אופטימיות מלאכותית, סדוקה, כאובה בקולם הסדוק של אנשי ניר עוז שגרים כיום בכרמי גת, ממתינים בשקט ושומעים את דבריה של עדינה משה ששבה מהשבי. לאחר מכן הוקרן לקהל סרטון של כפיר הקטן, והדמעות יצאו בלי שליטה. זאת לא הפעם הראשונה שהם צופים בסרטון אבל היום זה אחרת.

"את כולם עכשיו, את כולם עכשיו", זועקים, אך עמוק בפנים הם יודעים שזה לא כולם וברור שלא עכשיו. "אנחנו יודעים שזה יהיה ארוך וחמאס הולך להתעלל בנו", נשמע ברמקולים כשדקות קודם חולף לו רכב בכיכר הסמוכה לעצרת וממנו נשמע קול מתנגד, "אסור לעצור את המלחמה, צריך להחזיר את החטופים אבל לא לעצור את המלחמה", לא שמעו אותו, לא שומעים במקום הזה קולות כאלה. להבין את כאבם של אנשי ניר עוז אי-אפשר, "לא פשוט לשמוע את הוויכוחים וההפגנות. ערבות הדדית נמדדת ברגעים קשים, דווקא עכשיו", עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש לשעבר, והביאה את הקול הדתי שתומך בעסקה.

הופרחו הבלונים, תחת שקט מוחלט, התחושה היא תחושת בלבול. תחושה שהאנשים יודעים שהם לא מסוגלים לחגוג, לא עכשיו, לא כרגע.

"אנחנו מאוד מאוד מתרגשים, ציפינו ליום הזה בקוצר רוח שנה ושלושה חודשים. ולצד ההתרגשות המאוד גדולה ישנו חשש גדול לכל אותם אנשים שעדיין לא נמצאים. אנשי ניר עוז מחכים לכולם בבית", אמרה מאיה ארגוב מנהלת קהילת ניר עוז.

עפרי ביבס: "איך חטפו מכפיר את הזכות לשמוח ביום הולדתו"?

מוקדם יותר דיברה בעצרת בכיכר החטופים עפרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס, עם בובת הפיל הורוד שאהב: "לפני שנתיים, בשעה 6:59 בבוקר ירדן שלח לנו הודעה בקבוצה המשפחתית - תמונה שלו אוחז בכפיר שרק נולד וכתב 'אפשר לקרוא לי אליעזר' וצירף אימוג'י של גזר. שנתיים אחרי, באותה שעה היום בבוקר, אני מנסה לכתוב, בפעם השניה, ברכה ליומולדת לילד שלא יכול לחגוג. לילד שלא פה לשמוע אותה. לילד שנמצא בגיהנום. לילד שאולי אינו בין החיים.

והמילים לא יוצאות, רק דמעות. איך חטפו מכפיר את הזכות לשמוח ביום הולדתו? להתרגש מהעוגה, לקרוע עטיפות ממתנות, לגדול עטוף בחום ואהבה? סליחה כפיר, היית צריך להיות כבר בבית.

"אין לי הרבה תמונות של כפיר", אמרה. "לא זכיתי לראות אותו גדל. בני שנולד לא מכיר את בן הדוד המתוק שלו. התמונה האחרונה שיש לנו של כפיר, חבוק בזרועות אמא שירי המבועתת יחד עם אחיו אריאל, הפכה סמל לכל מה שרע ואכזר בעולם". 

ובתוך כל טלטלת הרגשות של השבועות האחרונים, אני מנסה להתנחם במחשבה שהשנה, יום ההולדת של כפיר, הוא התאריך בו יאושר סופית ההסכם ולקוות שיום זה יהפך סמל לתקווה, להתחלה חדשה, לשיקום, להחלמה של אומה שלמה.

אני עומדת פה נרגשת וחרדה ובסערת רגשות. נחתם הסכם ועכשיו יש 98 חטופים שצריך להחזיר. לא נסכים לעצור עד האחרון! אם העסקה הזאת תקרוס, נקרוס יחד איתה. לא רק המשפחות, המדינה כולה.

יש מי שמרשים לעצמם לחרוץ גורלות - של חטופים חיים, של משפחות חללים, של מדינה שלמה.
ואנחנו לא ניתן להם! לא נאפשר להם להמעיט באחריותם או לסגת מהמחויבות שלהם. נכריח אותם לשמוע את קולנו, את הזעקה של כולנו שקוראת- להחזיר את כולם. את כולם! לא ההסטוריה תשפוט אותם, אלא כולנו נשפוט אותם, עכשיו. אין דרך אחרת - סיימו את המלחמה, תחזירו את כולם.

לא ניפול להפחדות ולאיומים. לא ניתן לספינים ולשיקולים פוליטיים להכתיב את המציאות שלנו, את העתיד שלנו, את מי שאנחנו! אנחנו עם ערכי, ערב אחד לשני, מקדש חיים ואהבת אדם. נעשה את זה בשביל כפיר, בשביל אריאל, בשביל הילדים שלנו ובשביל הילדים שעוד לא נולדו.

שנה שלמה שחיפשנו את הפיל שכפיר אוחז בידו בתמונה המפורסמת. הפיל שמסמל עבורנו את כפיר, את החיים שלפני, את הנורמלי, את הילדות שנחטפה. השבוע, בתזמון כואב, בסמוך ליום הולדתו, הפיל סופסוף נמצא.

ואני מנסה לראות בזה סימן לטוב, להיאחז בתקווה ולאחל לכפיר ולכולנו - עתיד טוב יותר במדינה טובה יותר, כזאת שבה המנהיגים שלה רואים את אזרחיה, מתעדפים אותם ופועלים רק לטובתם. מדינה שנבחריה פועלים לשקם את אמון העם ולא את מספר המנדטים שלהם.

מדינה שתחדש את החוזה הבסיסי שלה אל מול מי שבחר בה ומי שלא. ירדן, שירי, אריאל וכפיר מחכה כבר כל כך לחבק אתכם. אוהבת.