404 ימים עברו. נצח. נדמה שהתרגלנו. המילה "חטופים" עוברת לנו ליד האוזן. אנחנו נאנחים, לובשים משהו צהוב, סימבולי, הולכים למסעדה ומפטירים: "מסכנים החטופים, אין להם מה לאכול בעזה". אחרי 13 חודשים ניתן לומר בצער שהחטופים נורמלו.
יומיים אחרי יום הולדתו ה-29: הג'יהאד האסלאמי פרסם סרטון של החטוף סשה טרופנוב
באולפנים נאמרים משפטים כמו "נתניהו מעדיף לחכות שטראמפ ייכנס לבית הלבן כדי להגיע לעסקה" - כאילו יש להם זמן, כאילו כל דקה בתופת היא לא דקה אחת יותר מדי.
"אי אפשר באמת להסיר את החטופים מסדר היום", אומר שרון שרעבי, ששני אחיו חטופים בעזה, "וגם לא מליבם של היהודים, כל עוד הם לא בבית. לצערנו ממשלת ישראל שמה את הפוקוס שלה על הסדרה בצפון, ולא פועלת להסדרה במקום שכבר לא מסכן אותנו - עזה. בצפון אני לא יודע כמה יחזרו לבתיהם, כשמתחת יש מנהרות וחיזבאללה עדיין פעיל. אמרתי לישראל כ"ץ שאין לו רגע אחד של חסד, כמו לחטופים. מעניין אותי רק מבחן התוצאה. הזמן שלהם כבר נגמר".
"בחוויה האישית שלי זה לא יורד מסדר היום", אומרת מירב לשם גונן, אמה של רומי שנחטפה ממסיבת הנובה. "נושא החטופים נמצא בראש של כולם כל הזמן. זה די יציב ב־13 החודשים הללו, גם אם יש נושאים נוספים בתקשורת. אני תושבת הצפון. המשאבים צריכים להיות מופנים גם לשם. העם לא מסוגל להתקדם הלאה, כי הם חייבים לראות מה קורה עם החטופים. גם המפונים שמגיעים לכיכר החטופים אומרים כל הזמן שהלב שלהם איתנו".
את הביקורת שלה מפנה לשם גונן כלפי חברי הכנסת והממשלה: "כדאי שנבחרי הציבור יהיו מרוכזים בהשבת החטופים, כי זה מה שהכי מטריד את הציבור: החטופים ושלום החיילים. אנחנו הרבה יותר חזקים גם מהתקשורת וגם מהממשלה. צריך להזכיר שנבחרי הציבור באים לשרת את העם. נדאג לוודא שהמדינה נלחמת עלינו".
שלי שם טוב, שבנה עומר בן ה־21 חטוף בעזה, מרגישה שלאחרונה קוראים לה פחות להשמיע את קולה בכלי התקשורת. "לא פותחים מהדורות עם נושא החטופים, והוא גם לא באמצע המהדורה. האולפנים מדוללים ממשפחות חטופים. קוראים לנו פחות, לא כמו פעם כשהיו מתקשרים מכל מקום. הממשלה לא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותם הביתה, עובדה שהם לא פה. בכל פעם צץ משהו דחוף אחר. רפיח. לבנון. פילדלפי. נסראללה חוסל, סינוואר חוסל, הגיעה העת ובשלו התנאים להחזיר אותם הביתה".
היא מוטרדת מאוד מהחלפת גלנט: "הפחיד אותי שהחליפו שר ביטחון באמצע מלחמה, וממנים מישהו שאין לו שום מושג בביטחון. הכל פוליטי".
היועץ האסטרטגי משה דבי סבור דווקא שנושא החטופים לא ירד מסדר היום: "בשנה האחרונה אנחנו רואים התגייסות חסרת תקדים של התקשורת הישראלית לשחרור החטופים. מה שהשתנה הוא מידת העמידות שלנו לתכנים האלה. פעם, כשאמא של חטוף או חטופה היתה מתראיינת, היינו עוצרים הכל, צופים ובוכים. היום זה עוד אייטם על החטופים. הנושא שזור בשגרת יומנו ופיתחנו כושר עמידות. זו הסכנה שבנרמול".
"הסכנה הגדולה ביותר כרגע היא נרמול המצב", אומרת תומר הסהס, יועצת תקשורת ובעלת משרד "ה' באייר תקשורת ואסטרטגיה". לדבריה, השתיקה ההולכת וגוברת סביב החטופים היא האויב הגדול ביותר שלנו: "השתיקה גורמת לנו להתרגל למציאות הבלתי נתפסת הזו. זו לא רק סוגיה תקשורתית אלא סכנה אסטרטגית מהמעלה הראשונה.
''ככל שהשיח דועך, כך יורד הלחץ על מקבלי ההחלטות ונחלש המנוף המשמעותי ביותר לשחרור החטופים - דעת הקהל. חייבים למנוע מצב שהחטופים הופכים לסטטיסטיקה. על המשפחות להפוך את השתיקה הציבורית עצמה לנושא הבוער - לא עוד להתחנן על תשומת לב, אלא להתריע שהשתיקה היא שיתוף פעולה עם האויב''.
הסהס מתריעה כי ''באופן טרגי ואבסורדי, משפחות החטופים, שמאבקן כה מוצדק, הפכו בעיני חלקים בעם לצד במחלוקת פוליטית - זאת בשל זיהוין עם ארגונים המשויכים לקצוות המפה הפוליטית. על המשפחות לשוב אל נקודת ההתחלה ולאחד מחדש את העם כולו סביב מאבקן - מעבר לכל מחלוקת בין ימין ושמאל''.
בני המשפחות ויועצי התקשורת מסכימים: בעיני העם, החטופים הם עדיין הסוגיה החשובה ביותר - אבל "נרמול" המצב המתמשך מחליש בהדרגה את הלחץ של דעת הקהל, ועלול להסיר אותם מסדר היום. אחרי 404 יום, הסכנה הגדולה היא השתיקה.
