ירדן ביבס הוא החטוף הראשון ש"חוגג" יום הולדת שני בשבי. צריך לקרוא את זה לאט כדי להבין. חטוף. יום הולדת. בשבי. כי ירדן, האבא, האח והבן שכולנו למדנו להכיר ולאהוב, מציין היום יום הולדת בפעם השנייה בשבי. והוא רק בן 35.
"אם לא היה מדובר בביבסים, והוא לא היה הראשון שמציין תאריך חשוב בפעם השנייה, היינו מעדיפים לציין את יום ההולדת העצוב הזה באופן מאוד פרטי", אומרת בכאב אחותו עופרי, שיחד עם מטה המשפחות למען החטופים ארגנה מיצג ליום הולדתו של אחיה. המיצג נחשף אתמול באופן פרטי, והיום צפוי להיפתח לקהל. "בתקופה הזו, כשרוב תשומת הלב נתונה לצפון, אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים שוב על התודעה ועל כותרות, כדי שלא ישכחו את נושא החטופים. אני עדיין לא רוצה אירוע המוני, אני עדיין רוצה שזה יהיה כאילו משהו פרטי. אבל זה לא באמת אפשרי".
בימים אלה עופרי עמוסה בעשייה. החל מהשתתפות בטקסי ההנצחה לטבח 7 באוקטובר שהתקיימו השבוע, דרך ארגון המיצג לציון יום הולדתו של ירדן ועד לטיפול בשלושת ילדיה, שהצעיר שבהם נולד לפני ארבעה חודשים. תינוק שירדן עדיין לא זכה להכיר.
"זה בלתי נתפס שעברה שנה והם עדיין בשבי", קולה נחלש. "אני מנסה לחשוב בראש מה נקודת הזמן שתעבור ותשבור אותי. שבה לא אוכל לשאת עוד. הבן שלי אפיק בן ארבעה חודשים. כפיר, הבן של ירדן, נחטף כשהיה בן תשעה חודשים. אני לא יכולה שלא לתהות אם עד שהוא יגיע לגיל של כפיר, הם עדיין יהיו חטופים".
מה זו הפקרה
ב־7 באוקטובר ירדן נחטף מביתו בניר עוז. אשתו שירי והילדים אריאל, שהיה אז בן 4, וכפיר, אז תינוק בן תשעה חודשים - נחטפו באכזריות בנפרד ממנו. צילום הווידאו של חמאס הנציח את החרדה בעיניה של שירי בעת חטיפתם - מבט שמלווה מאז כל אחד מאיתנו. הימים עברו, שבועות וחודשים, וכל אחד מבני המשפחה כבר גדל בשנה. ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר 2024, מתחיל הסבב השני והנורא של ציון האירועים. זה בלתי נתפס - אבל הם עדיין שם, במחשכים.
"יום ההולדת הקודם של ירדן היה היום הראשון שבו קיבלנו ממנו סימן חיים", נזכרת עופרי. "אחרי שראיתי את התמונות של שירי בעזה שפורסמו ממש סמוך לחטיפה, הייתי בטוחה שירדן נרצח. אבל אחרי שאמרו לנו שהוא לא בבית ושאין כתמי דם, הוא נחשב נעדר. אחרי שלושה ימים, בבוקר יום ההולדת שלו, מישהו אמר לנו שהוא חושב שזיהה אותו באחת מתמונות החטיפה, ושלח לנו את התמונה. וזה אכן היה הוא. ומאז אנחנו במלחמה.
"זה שבוע קשה, וכואב, אבל האמת היא שאני בעיקר כועסת. אני כבר אפילו לא יכולה להגיד מתוסכלת, כי המילה הזו לא מבטאת את העוצמה של הרגש שלי. אח שלי מציין עוד יום הולדת בשבי. היו כל כך הרבה הזדמנויות להחזיר אותו, ואת האחרים, ומשיקולים שלא היו לטובת החטופים או מבחינתי, גם לא לטובת המדינה, לא החזירו אותם.
"אפילו המילה הפקרה נראית לי חלשה מדי, ונראה שצריך להמציא מילים יותר חזקות לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. אזרחים של המדינה נמצאים כבר שנה בשבי. ארבעה מהם שם כבר עשר שנים. צה"ל בעזה כבר שנה, ובמשך השנה הזו מבטיחים לנו שמטרת הלחץ הצבאי היא לקדם שחרור חטופים. אבל בשורה התחתונה, הם עדיין שם. ואני לא מבינה מה חשוב יותר מהצלת חיי אדם והבאת חללים לקבורה".
לא משפחה של חגיגות
עופרי מראה לי תמונה מהסלולרי. ירדן מושיב את בנו הג'ינג'י על שולחן, שעליו עוגת שוקולד מקושטת בסוכריות צבעוניות היוצרות את המספר 31. צילום של יום הולדת שמח מחיים אחרים. "אנחנו לא משפחה של חגיגות גדולות בימי ההולדת של הבוגרים, אבל לרוב אנחנו עושים ארוחת ערב חגיגית ושירי מכינה עוגה מושקעת ואפילו כתר לראש, כמו של הילדים. בשנים האחרונות ירדן התאהב ב'קראק פאי', קינוח מיוחד של שיבולת שועל וחמאה במסעדת בשרים בתל אביב שהוא ושירי אוהבים. אמא שלי ואני ניסינו להכין לו פעם משהו דומה, והוא פרגן אבל אמר שאין כמו העוגה המקורית".
מה תאחלי לו? אני שואלת מתוך תקווה שאולי, בחמלה, הברכה גם תגיע ליעדה. עופרי לוקחת נשימה. "דודג'י", היא פונה אליו בכינוי המשפחתי, "מאחלת לך לחזור לחיים, לחזור בחיים. לחזור לחייך, לצחוק, לראות אור שמש ולנשום אוויר. מאחלת חופש. ויותר מכל - מאחלת לך לנשק שוב את שירי ולחבק את אריאל וכפיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו