ביהמ"ש העליון הורה היום (רביעי) לעיריית תל אביב לאפשר תפילות בהפרדה (כולל הקמת מחיצה) ביום הכיפורים בגן מאיר בעיר. בכך באה על סופה סאגה עצובה, מתישה, מעייפת, מלאת מדון וקנאה בין שני מחנות.
צריך לומר: אין שום שמחה בניצחון הזה. יש בו בושה וכלימה וחרפה על כך ששנה לאחר אחד האסונות הגדולים והנוראיים ביותר בתולדות העם היהודי, אסון שהתרחש לאחר תקופה חשוכה של התנצחויות ומריבות בין החלקים בעם, שהגיעו לשיאן במריבות מבישות ביום כיפור, היום הקדוש ביותר לעם היהודי. נאטמנו שוב. שכחנו שרצו לרצוח אותנו רק כי אנחנו יהודים. אחים. עם גורל אחד משותף.
אם לאחר שנה שבה חווינו אובדנים רבים כל כך, אסונות כבדים כל כך, צער של יתומים, אלמנות, תינוקות, לא למדנו כלום, חזרנו בדיוק לאותה הנקודה. לא ניצחון יש כאן, כי אם כישלון עצום.
העובדה שבית המשפט נדרש להתערב ולהחליט מה מותר ומה אסור, היכן יתקיימו התפילות ובאיזה אופן, היא תעודת עניות וציון נמוך ביותר שמקבלים קבוצות בעם שלא למדו לדבר. לא למדו להתפשר, לפתור דברים בנועם, ללכת אחורה, לוותר.
אנשי ראש יהודי לא למדו לא לדרוך לתל אביב בליברליזציה שלה ובמרחב הציבורי שלה. לא ניסו לחשוב מחוץ לקופסא, לא להתהלך באותן תהומות ולא לפסוע על אותן מוגלות. ותל אביב לא למדה שגרים אצלה גם חובשי כיפות שהיו שמחים לתפילות בהפרדה. תל אביב קפצה ידיים, ומולה גם העותרים קפצו ידיים, ושוב חזינו בקרב אגרופים שרק פוצע אותנו מבפנים.
נכון. יש שופטים בירושלים ופסק הדין שלהם מחייב את כולם. לפעמים ההחלטות שיוצאות מהבית הזה גורמות נחת לצד אחד, ולעתים לצד אחר. אך הכישלון הגדול שלנו כעם שעבר את זוועות השבעה באוקטובר, הוא שבכלל נדרשנו לפסק דין. נדרשנו למישהו שישים בננו חומה. שיחצוץ. שיפריד. שיאמר: 'גזורו'. ההגעה אל בית המשפט היא בדיוק ההפך מעיקרון יום הכיפורים. ביום הכיפורים אלוקים, השופט הגדול, מבקש שנסתדר ביננו, שנפתור את הדברים בטרם ניגש אליו. "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". ההתכתשות הזו היא בדיוק ההפך ממהות היום הקדוש.
מציאות מתוקנת היא מציאות שאנחנו לומדים ממנה. ממכות כואבות חייבים להפיק לקחים. ללמוד. לא להיפצע שוב. ושוב. ושוב.
כיצד ייתכן שיום קדוש כל כך הופך שוב לכלי ניגוח ושנאה בין אחים? מתי נתעשת? מתי נבין? מתי נלמד?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו