תושבי קיבוץ מפלסים חוזרים הביתה: "אני מבסוט, אבל האם אני עושה את הדבר הנכון?"

בשער הכניסה של קיבוץ מפלסים, ניצב מילואימניק מכוח אבשלום. הוא בודק רכב רכב. לראשונה זה חודשים רבים הש"ג בשער הקיבוץ חווה עומס שלא היה כמותו מאז 7 באוקטובר. האזור חזר כאילו לרגע לחיים. מכוניות עמוסות במזוודות חולפות על פניו פנימה. מדובר בתושבים שהחליטו לחזור הביתה והם נושאים עימם מלבד הכבודה גם תקוות ופחדים.

אני מבקש להיכנס. מציג את עצמי כעיתונאי. "לא היום, אין מי שילווה אותך, אנשים עסוקים מאוד", הוא אומר בנחרצות. ביקשתי להמתין בשער. לא עוברים רגעים ספורים ומופיע מולנו קלאודיו מאירוביץ' יו"ר צח"י (צוות חוסן יישובי) כשהוא רכוב על אופניו. אני מסביר לו שאני מעוניין לשוחח עם תושבים על התחושות ביום משמעותי שכזה.

"אל תפתח ציפיות", הוא מזהיר בקול חרישי. "אנשים שחוו את הגירוש הזה ושעד לרגע זה לא חזרו, מרגישים מרומים. עכשיו שמענו ברדיו שמפנים את תושבי בית חאנון כי צה"ל מתכוון לתקוף שם. זה שני קילומטר מפה. עוד שעתיים כל האבק מההפצצות יגיע לפה. אנשים עם ילדים תוהים 'איך החזרתם אותנו?'. אלה האנשים שאתה תפגוש כרגע - ואז אתה גם נופל עליהם עם שאלות".

מרגש ומפחיד

זהו לא יום חגיגי. אף אחד לא באמת יפתח פה שמפניות. מעבר לשער הכניסה הצהוב הכבד, המתח מורגש באוויר. אביב שם טוב מכוון מנופאי שנושא באוויר מכולת ציוד. זו המתינה בחודשים האחרונים בכפר עזה, ובימים הקרובים תכולתה תפורק בחזרה אל תוך הבית. "חזרתי מהרצליה", הוא מסביר. "למרות שיכולנו להישאר שם עוד, החלטנו לחזור. אני מאוד מתרגש, ועדיין זה לא נעים. מדובר בשטח צבאי, וקשה לחוש מוגנים". שם טוב כובש את דמעותיו: "אתה צריך להבין שכמו שהפקירו אותנו ב־7 באוקטובר, זה המצב גם עכשיו".

בהמשך שיחתנו אני מבין שהוא יגור פה עם בת זוגו, אבל לא לעוד זמן רב. אמנם אין להם ילדים, אבל, הוא מודה: "כבר החלטנו לעזוב את המקום בהמשך".

כרמל הופמן גם כן מסדר מחדש את ביתו. הוא עצמו כבר לא יכול היה לשאת עוד את השהייה בבית המלון, אבל אשתו חששה לחזור. "היו לנו המון ויכוחים", הוא מגלה. "זה מאוד קשה לחזור בצורה כזאת, כששום דבר לא ברור וכשהפחד משתלט. הנה, הבוקר היה צבע אדום בכיסופים. הלחימה נמשכת. אשתי בשעות הערב מסתגרת בבית".

הופמן ממשיך, קולו מתחזק: "יש המון כעס כלפי המדינה. התמיכה היא מינימלית. יש לך פה משכנתא ועוד שכר דירה". אבל, פתאום עיניו מתרככות: "הבן שלי חזר עם הנכד הקטן שלי שנולד בתחילת המלחמה. הוא היה האור הראשון שלנו בתקופה הזאת. להגיד לך את האמת – אני מבסוט שאני חוזר הביתה, אבל אני לא יודע אם אני עושה את הדבר הנכון".

כשאנחנו מלווים את כרמל במורד השביל, אנחנו פוגשים את שירלי מלכה פורקת את האוטו. "אני לא יודעת מה להגיד לך", היא עונה בתשובה לשאלה  איך זה לחזור. "מצד אחד זה מרגש וכיף, מצד שני אין לי שום תחושת ביטחון". כשהיא נשאלת אם היא סומכת על מקבלי החלטות ואנשי הצבא שקבעו שאין כל מניעה ביטחונית לחזור, היא עונה ללא היסוס: "ממש לא, אני כבר לא סומכת על אף אחד מהם".

שירלי ביקרה במפלסים כבר כמה פעמים מאז שעזבה את ביתה, אבל היום החיוך לא יורד לה מהפנים. "בית זה בית", היא אומרת בפשטות.

"מבין את מי שלא חזרו"

הדם החם הדרום־אמריקני של תושבי קיבוץ מפלסים מורגש היטב. כמו בטלנובלה, ההתרגשות והכעס מתערבבים, וברור שמה שיהיה פה הוא לא מה שהיה. מעכשיו החיים פה יהיו מהולים בעצב ובשמחה. "אני יודע מה זה לגדל פה ילדים ואני גם מבין את מי שלא חזרו. הלוואי שהיה פתרון טוב יותר עבורם", אומר בני יעקב בדיוק כשהוא מסדר סחורה בכלבו המקומי. הצער בעיניו מעמיק כשהוא מספר על בנו שעזב לתאילנד: "זאת פרידה כואבת, אבל אני יודע שהיא זמנית".

בני לא חוסך ביקורת מחבריו לקיבוץ. "תראה, אני לא שופט אף אחד, אבל באמת יש לכם בית ואתם חוזרים אליו - תעריכו את זה. אני חושב שצריך לומר תודה על כל דבר טוב, גם אם הוא קטן. יש כאן מיטה, אוכל וכלכלה. מה, זה כלום? בניר עוז ובכפר עזה התושבים מתמודדים עם קשיים גדולים משלנו. אותם צריך לחזק ולהרים. עליהם צריך לדבר.

"איבדתי לא מעט חברים, תחשוב על בן אדם שהיה לו שכן ששחטו אותו. איך הוא יעשה את החג בבית? איך הוא בכלל יכול לחגוג? אצלנו בקיבוץ המצב בסדר ביחס לאחרים. אולי זה אני, אולי זה הניסיון. אין לנו על מה להתבכיין".