מדי יום בשעה ארבע בבוקר מתעורר הסופר והמחזאי רועי רשקס במגוריו הזמניים שבקיבוץ מעגן, עולה על רכב ונוסע במשך שעה צפונה לקיבוץ סאסא, שבו נולד וחי עד 7 באוקטובר.
ירי לעבר דובב, סאסא ומתת (ארכיון)
רשקס מגיע עם אור ראשון ויורד למטעי הקיווי הנושקים לגבול עם לבנון. למרות האזעקות וההפגזות, בגיל 62 יש לו מטרה בחיים.
בין אזעקה לאזעקה
"אשמח לחיות עד זקנה ולראות נינים ולא רק נכדים", חייך כשנח לרגע מהעבודה במטע. "אין לי מחשבות על קיצורי הדרך, אבל בתחילת המלחמה היינו במשך שבועיים אצל הילדים במרכז, הם קיבלו אותנו יפה אבל אני יצאתי מדעתי מהעובדה שאין לי מה לעשות".
"חשוב להתפרנס, אבל האמת היא שאני יוצא לעבודה כדי להישאר שפוי. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, יש מטרה ויעד, ואני תורם. לקום מבלי לדעת בשביל מה, מבחינתי זה מתכון למשהו רע".
אבל במטע אתה חשוף לירי של חיזבאללה.
"אני לוקח את הסיכון בשביל השפיות הנפשית. בחקלאות כל שיח שאתה מסיים לגזום מתגמל אותך באותו הרגע. זה מוזר - במובן מסוים כשלא יורים העבודה שלנו מאוד פסטורלית, אבל איכשהו אני מרגיש כאילו אני מתעייף מהר, משהו אצלי מכווץ".
"אתה עובד ויודע שעין רעה מכוונת אליך ושיש מישהו שלא אוהב אותך וצריך להחליט אם לירות או לא. יש שיר של יונה וולך, 'גופי היה חכם ממני', אז הרבה פעמים הגוף יותר חכם והוא מרגיש מתח, האם הפסיכופת שם אכן ינסה לירות?".
סאסא קיבוץ קטן, כ־400 תושבים, רבע רחוב בתל אביב. הוא מאלה שנשארו שיתופיים כמו פעם, ולמרות ממדיו הקטנים וצניעותו הוא מחזיק מפעלים מצליחים, יוזמות פופולריות ואפילו בקיווי הוא מתחזק עשרה אחוזים מנתח הצריכה של הפרי בישראל.
לכן רשקס, ששימש בעבר מזכיר הקיבוץ, לא אפשר לעצמו להוריד רגל מהדוושה והוא מגיע בכל בוקר לעבודה.
"לפני כמה חודשים עבדתי במטעי הקיווי ופתאום שמעתי אזעקות מכל עבר", הוא מספר. "נשכבתי עם ידיים על הראש, לפי כל הכללים. האזעקה הסתיימה ואז יש עשר דקות של המתנה כדי לוודא שאין סכנה".
"זמן איכות. שכבתי בין העשבים, התקשרתי לחבר וסיפרתי שהיתה אזעקה ואני מדבר איתו תוך כדי שכיבה. הוא שאל 'אתה בטוח שאתה יודע להבדיל בין אזעקה של טילים לצפירת יום השואה?'. זה היה יום השואה".
חשבת פעם שתגיעו למצבים הזויים כאלה?
"כשהייתי מזכיר הקיבוץ, עוד הרבה לפני שהאסון פקד אותנו, דובר איתנו על תרחיש אזורי. ידעו מה צפוי ומה התכנון של הצד השני, וזה היה מאוד דומה למה שקרה בדרום, אבל זה כמו שאומרים שמתישהו תהיה רעידת אדמה בצפת ואתה לא מצליח לדמיין איך מחלצים משם אנשים. אמרו שזו לא שאלה של 'אם', אלא של 'מתי'. אתה שומע והמוח מסרב לקלוט את התסריט. חיינו חיים רגילים לגמרי".
אותו דבר, רק יותר מוקצן
קיבוץ סאסא פונה ברובו לקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת, חלק יותר קטן עזב לקיבוץ נחשולים. רשקס נמצא במעגן עם אשתו, ובזמנו הפנוי, לרגל חגיגות ה־75 של הקיבוץ, כתב לילדי סאסא ספר בשם "הביתה", יחד עם המאיירת הגר קוסטה, על הרצון לחזור לנופים המוכרים של הגליל ולשגרה.
"החגיגות היו רגע עצוב מבחינתנו", הוא מספר. "כמו שיש יום הולדת ואתה באיזה חור בחו"ל ולא יכול לחגוג בבית. מול אווירת הנכאים שהיתה, רציתי להגיד לילדים שהבית מחכה לנו וכמה כיף יהיה לחזור. אין ספק שהתקופה הזו תהיה כר להמון מחקרים. כל מי שחי פעם על ווליום עשר, עבר לווליום מאה. הכל אותו הדבר רק הרבה יותר מוקצן. מי שעזר, עזר פי מיליון. מי שפחד, מפחד פי מיליון".
"שמחתי להבין שהעניין הקהילתי במצבים כאלה כל כך משמעותי. הרי כל הזמן אומרים שאפשר לפרק את השותפויות בקיבוץ. כולם רצים לקפיטליזם, איש־איש לנפשו, תרוויח, תפסיד, תהיה לבד. במצבים מהסוג הזה ערך הביחד לא יסולא בפז. אתה יודע שיעזרו לך אם צריך, ואם כבר נפלנו, אני שמח שיצא לי ליפול עם הקהילה".
רשקס, עוד כמחזאי וכסופר, סירב להיכנס למרה שחורה. תמיד דיבר על קירוב במקום פילוג. דתיים, חילונים, ערבים. גם היום, למרות רעשי הרקע, הוא מקפיד להמשיך בדרכו.
"אני מתעקש לחיות עם תקווה", אמר. "החוכמה האמיתית של הפוליטיקאים היא לא להגיע למצב שלנו ולא לבחור בין שחפת לסרטן ובין קטסטרופה לאסון. אנשים חכמים לא מגיעים למקומות האלה. אהבתי את לוי אשכול כראש ממשלה ויש לי הרגשה שהוא לא היה מגיע למצב הזה. הוא היה אדם פשרן ששומע עצות וחושב לטווח ארוך".
"היום ההרגשה שהכל אלתור על אלתור ובלי כיוון. סירת מפרש ששטה לפי הרוח. יש בדיחה שהאופטימיות של הדיכאוניים היא שלא צריך להתייאש, כי גם זה ייגמר מתישהו".
קיבוץ סאסא חטף לא מעט בחודשים האחרונים. תושביו לא רואים את הסוף ואפילו חוששים שהמצב עלול להחמיר. מבחינת רשקס אין בכלל שאלה. כמו הקיבוצניקים של פעם הוא ממשיך לרדת מדי יום למטע עם כובע על הראש, מים לשתייה וציפייה לימים בהירים יותר.
"נקווה שכוחות השחור מסביבנו, חיזבאללה והאיראנים, יאפשרו לי לחיות בקיבוץ", אמר. "אין לי נטיות אובדניות וגם לא רצון ללכת למקום שבו אסיים את חיי מוקדם, אבל התכנון שלי הוא לחזור הביתה ולחיות חיים כמו שאני מאמין בהם, לעבוד בעבודה שאני אוהב, לחיות עם קהילה שאני מעריך, ואם יבוא לי, אז גם לכתוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו