ברוך הבא לישראל, מקארתי: פורום קהלת הוא קורבן לבריונות - וזה מבהיל

במעמקי ויקיפדיה חבוי פרט טריוויה משעשע: "העין השביעית", גוף ביקורת התקשורת, נתמך במשך שנים בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמובן לא צבוע בשום גוון פוליטי־אידיאולוגי. אלא שב־2015, בשל אילוצים תקציביים, נאלץ המכון להפסיק את המימון ו"העין השביעית" נקלע לקשיים. קמפיין בהשתתפות אישי תקשורת קרא להצילו, והקרן החדשה לישראל החלה לממנו בשלב זה.

והיה עוד תורם שנחלץ לסייע: פורום קהלת. כן, קהלת המושמץ, המגונה, המנודה והמותקף ההוא. אלא שחסד הנעורים הפעוט הזה לא נזקף לזכותו של קהלת - גם לא ב"העין השביעית", שהשבוע פרסם כתבה נרחבת שמגוללת, בסיוע אילוסטרציה שחורה ומאיימת, את התפקיד שמילא הפורום ב"סירוס וריסוק מערכת האיזונים והבלמים של המשטר והממשל".

וזה, אגב, בסדר גמור. מכוני מחקר וחשיבה גדולים ומשפיעים הם מוקדי עוצמה משמעותיים בחברה דמוקרטית, וראוי שהם יעמדו לבחינה עיתונאית ולביקורת ציבורית. אבל לומר שקהלת חשוף רק לביקורת תקשורתית - זה אנדרסטייטמנט העשור.

מתקפה אלימה על חופש המחשבה

לפני כשבועיים חשפה שירית אביטן כהן ב"ישראל היום" את הקשיים התקציביים שאליהם נקלע פורום קהלת, שבעטיים הוא נאלץ לצמצם דרסטית את היקף פעילותו המחקרית. או במילים פחות מכובסות - לסגור מחלקות ולשלוח עובדים הביתה. התוצאה היא שפחות תוכן מחקרי והגותי יופק בישראל, אנשי מחשבה והגות יהיו מובטלים, ומכון מחקר שהשמיע קול משמעותי בשיח הציבורי ינמיך את קולו, ואולי אף יידום. כולנו, חובבי דמוקרטיה ודיון ציבורי, ניחשף לפחות קולות. מרחב החשיבה יצטמצם. במקום להתפלמס ולהתווכח - נהנהן בהסכמה מול המראה ונסכים עם עצמנו. כי קול רעיוני בולט שנגרע מן השיחה המשותפת שלנו - דן אותנו לטיפשות.

ב־2015 אולי היה שווה להרים קמפיין ולקוות לסיוע ולתמיכה משותפים לדרך, וגם מיריבים רעיוניים. אבל ב־2024 ברור גם לאופטימיסטים שאין בכך טעם. אין כל סיבה להאמין שגופי חברה אזרחית מקבילים, כמו למשל המכון הישראלי לדמוקרטיה, יירתמו לסייע. ואין שום סיבה לצפות שגופי תקשורת, שעד לפני דקה תפקדו כמו הקמב"צים של המחאה "להצלת הדמוקרטיה", ינקפו אצבע להגנה על מרחב שיח פלורליסטי ותוסס.

והסיבה פשוטה: הקשיים שאליהם נקלע הפורום נובעים מפגיעה ישירה של המחאה במקורות המימון שלו. אנשי המחאה נגד הרפורמה ניהלו מצוד חברתי ממוקד אחרי התורם העיקרי של הפורום, שבמשך שנים ביקש לשמור על אנונימיות. הוא ומשפחתו סבלו מהצקות והאיש סומן והוטרד - עד שהחליט לנתק מגע.

בתנועת המחאה - שמחה וצהלה, ותחושת סיפוק גדולה ולא מוסתרת. היש הישג גדול מעניבת החנק המתהדקת על צוואר הפורום? לטירוף הזה קדמו פעולות מחאה פיזיות, שבהן חסימת הגישה למשרדי קהלת בידי אחים לנשק באמצעות שקי חול וגדרות תיל. אם זה נשמע לכם כמו אלימות סמלית - יסבירו לכם נציגי המחאה שמדובר במיצג. והם צודקים: זה היה מיצג מובהק של תאוות השתקה אלימה, כוחנית והרסנית.

די היה באירוע זה - והוא לא היה היחיד - כדי לעורר בישראל, ובפרט בכוחות שמקדשים את הדמוקרטיה ושמתנגדים לרפורמה, זעזוע עמוק. זה טרור מחשבתי בצורתו הבוטה ביותר, לא משנה כמה נעטוף אותו בטרמינולוגיה מתוקה מתוך חוברות ההדרכה למפגני מחאה. כל הדבר הזה גובה בדמוניזציה תקשורתית, שתיארה את פורום קהלת ואת אנשיו כזקני ציון הספונים במרתפים אפלים, שמהם הם מוציאים לפועל את מזימתם להפוך את ישראל לדיקטטורה פשיסטית חשוכה. השיח היה רדוד ופשטני, ובהתאם - פעולות המחאה היו גסות ובריוניות.

ובכל אותו הזמן שבו מסומן, מותקף ומאוים גוף חשיבה בישראל - ועוד כחלק ממאבק להצלת הדמוקרטיה, באופן אירוני להפליא - הקהילה האינטלקטואלית בישראל שתקה. והיא שותקת גם עכשיו, כשקהלת נאלצים להודיע על צמצום דרסטי של פעילותם. לא בתוך המחאה, לא באקדמיה, לא בפקולטות למשפטים, לא באגודות המדעיות, לא בגופי ההגות והמדיניות בתחומי הדמוקרטיה, הזכויות, השוויון והתקשורת, ואף לא באגודות הסופרים, האמנים והעיתונאים. מאף אחד מהם לא עלתה קריאה רמה, חריפה ובוטה נגד הטרור הפסיכולוגי המופעל כלפי גוף רעיוני. אף אחד מהם לא הזהיר ממקארתיזם, מהשתקה כוחנית, מכפייה רעיונית. לאף אחד מהם לא אכפת, ולו ברמה התרבותית, מהגדיעה המכוונת של פעילות אינטלקטואלית.

דמוקרטיה במעמד צד אחד

זה מלמד המון על מידת המחויבות של גופי המחאה ושל פטרוניהם בתקשורת ובאקדמיה לערכים המכוננים של דמוקרטיה. זה ממחיש את מידת החשיבות שהם מייחסים לחופש הביטוי, לפלורליזם רעיוני, לחירות המחשבה. וזה מבהיל.

אני יודע, גם הימין לא מגיע לטענה הזו בידיים נקיות. גם הוא סימן גופים בשמאל וניהל קמפיינים משחירים. אבל לא בהיקפים האלה, לא באינטנסיביות הזו, לא באלימות הפיזית הזו ולא בחדוות השתקה וחיסול כזו. המחשבה שגוף רעיוני בישראל יהיה קורבן למסע הסתה כל כך כעור, כל כך נטול פרופורציה, כל כך משמיץ וכל כך אפקטיבי, עד כדי שיתוקו ואיום על קיומו, היא מחשבה מבהילה. אנחנו חיים דה־פקטו במרחב דכאני, שבו הזדהות עם עמדות מסוימות פירושה להיות חשוף להסתה, לאלימות ולנידוי - והכל בחסות תקשורתית ואקדמית.

ההשתקה של פורום קהלת היא כתם מטונף שלא יימחה על מצחם של מובילי המחאה המשתוללים, נוכח הצלחתם להטיל מורא על השיח החופשי - והיא תקדים מסוכן מאוד בתרבות הדמוקרטית של ישראל. וזה, כמה אירוני, הישגה הגדול ביותר של תנועת המחאה להצלת הדמוקרטיה. כבוד.