"זה השיר שסבא": נציגות ישראלית באירופה היא מסר חזק בפני עצמו

איך נוכל לבוא בטענות לעשרות או מאות או אלפי האמנים והאוצרים מרחבי העולם שחתמו על עצומה הקוראת לביאנלה בוונציה להחרים את ישראל בגלל "זוועות" ו"רצח עם"? זה קורה באותו שבוע שבו במאי קולנוע ישראלי עומד על במה בברלין רגע אחרי שסרטו על "עוולות הכיבוש" זכה בפרס, ומסביר לקהל שישראל היא מדינת אפרטהייד - בלי מילה אחת על תופת 7 באוקטובר.

בצד השני של האוקיינוס עומדת עיתונאית ישראלית באיזה כנס ומספרת באנגלית רהוטה למדי איך ציבור מצביעי הימין ותומכי הממשלה לא מתרגשים מהאסון, כי חלק מהקורבנות הם תושבי קיבוצים חילונים ותומכי שמאל, ומדגימה בתנועת יד איך המוח הימני משובש בטירוף של משיחיות ותאוות כיבוש.

תראו מי יצאו מההלם

הם לא לבד. תקשיבו לראיונות הנסערים, כמעט טרופי־הדעת, של ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט, שמדבריהם עולה מסקנה אחת בלבד: אפשר לסיים את מרחץ הדמים האזורי אם נצליח לסלק את נתניהו מהשלטון. במילים אחרות: המלחמה הזאת וקורבנותיה אינם אלא מעשה ידיו המכוונים של אדם אחד. זה גם הנרטיב שהשתלט על חלק מאמצעי התקשורת - לרבות אלה שנוהגים לתרגם עצמם לאנגלית: בראש המדינה עומד אדם שתאוותיו הפוליטיות, שצרכיו האישיים, עומדים מאחורי התארכות המלחמה - אפילו סבלם, אם לא מותם, של החטופים - הוא אינטרס אישי שלו.

בשמאל הפוליטי כבר נחלצו מההלם הראשוני: הפסיקו להתאונן על המוסר המעוות של הקמפוסים במערב, והחלו לעודד במחיאות כפיים את הלחץ הבינלאומי מכיוון הנשיא ביידן והאיחוד האירופי לסיום המלחמה ולקבלת מתווה של הכרה במדינה פלשתינית. זה הופך את ממשלת ישראל, שלא ממהרת לקבל את התכתיב, לא רק לאחראית להמשך המלחמה, אלא גם לסרבנית שלום.

אך לפני רגע הם התוודו בטורי דעה משתפכים על תחושת הבגידה הצורבת מעמיתים וממובילי דעה בעולם שמזדהים עם חמאס ולא עם הילדים שנשחטו בשמחת תורה. עכשיו הם חוזרים לספר לאותם עמיתים איך ישראל נשלטת בידי כת משיחית, קיצונית, אלימה, רצחנית ונפשעת. במילים אחרות, לא צריך אלפי אמנים אנטי־ישראליים כדי לסמן את ישראל כמקור הרע, הזדון, האלימות והעוול; חלקנו עושים עבודה מעולה בלהאשים את עצמנו.

אל מול אלה זוהרת בתמימותה הנפלאה קבוצת האחראים לנציגות הישראלית באירוויזיון. המבצעת, היוצרים, וצוות התאגיד שהתעקש לשלוח שיר נאיבי למדי, שמבטא, בעדינות, את המיית הלב הישראלית. ברסיסי ביטויים, בהתנשפות מילולית, במעין רצף אסוציאטיבי שמדמה ילד שמתאמץ להסביר למבוגרים בסביבתו על מה נפשו סוערת. באיגוד השידור האירופי הוחלט, לפי הדיווחים, לדחות את השיר בגלל "שלא מערבים פוליטיקה", אבל הנציגות הישראלית מתעקשת. לא מוותרים כל כך מהר.

פרשן מדיני בכיר לעג להתעקשות הזאת. "הפטריוטיזם הוא מקלטו של הלוזר", כתב והסביר שההתעקשות שלא להתיישר עם דרישת האיגוד האירופי היא צעד פופוליסטי שנועד לגרוף לייקים ברשתות. וככל שהציבוריות הישראלית - וגרוע מכך, הממסד הישראלי - העניקו גיבוי להחלטת התאגיד לעמוד מאחורי השיר, כך גברה העוינות כלפיו: ב"הארץ" כתבה מישהי שהשיר הוא "קשקוש מקושקש" ו"נהי ישראלי על אומללותנו", והסבירה שאיחוד השידור האירופי - ויחד איתו העולם כולו - אומרים לנו "נמאסתם עלינו".

יכול להיות שבסוף, תחת הלחץ, או מתוך רצון שלא לתת לאנטי-ישראלים לנצח, יישלח שיר אחר, חף מכל ניחוח "פוליטי"; כלומר, מכל תזכורת לא נוחה עבור אירופה לכך שיורשיהם הרוחניים של נאצים טבחו ביהודים בשיטות שמזכירות עבר אפל רחוק - ורחוק פחות. אבל הרגע הקטן ההוא, שבו עמדה נציגות תרבותית של ישראל על דעתה ועל כבודה - הוא בגדר גבורה אזרחית. זה טובע בים של חדשות, וזה חבוי מאחורי הקיטש והפולקלור והזלזול הקבוע בכל מה שקשור באירוויזיון. אבל בשורה התחתונה קרה פה משהו שלא קרה בעולמות התרבות הישראלית זה זמן רב: לא רק שלא רצו לשווק לעולם את הסטריאוטיפ של ישראל כובשת, אלימה, גזענית ומשיחית - אלא התעקשו לבטא את תחושת הצדק הישראלית, את ההבחנה הברורה בין תוקפן לקורבן, בין רע לטוב, בין ברבריות לאנושיות.  

השעון נעצר ב־83'

וכל זה קורה לא בבועה מסוגרת של אמני ביאנלה או במאי דוקו, אלא בזירה תרבותית פופולרית, שמסריה מגיעים למאות מיליוני צרכני תקשורת. זה מהדהד, זה בולט, וזה הולך כל כך נגד הזרם שמכתיבות האליטות התרבותיות והאינטלקטואליות של ישראל: לא לתכתיבים, לא ללחץ, לא להתרפסות. גב זקוף, סנטר למעלה, רגל יציבה. זה רגע תרבותי נדיר.

נדיר, אבל לא חסר תקדים, וזה תענוג למנות כוכבים ישראלים בעלי שם עולמי שנאבקים למען ישראל במרחב תרבותי עוין, מוסת, לעיתים אנטישמי. נעה תשבי. גל גדות. יש עוד. אבל לאירוויזיון יש משהו מיוחד בהקשר הזה: בגלל ההקשר האירופי, בגלל התחרות, בגלל הגל האנטי-ישראלי והמחאות, בגלל שהצלחה ישראלית בתחרות הזמר הזו היא תמונת ניצחון נהדרת; כי מול דימוי של ישראל רקובה, פושעת, מנודה - עולה לבמה ישראל נמרצת, רעננה, חיונית. ישראל שמתייצבת מול אפם העקום של שונאיה ומפזזת: "שמעו אחיי, אני עוד חי".

כמו אז ב־83', על הבמה במינכן. כשברקע מבצע שלום הגליל, חצי שנה אחרי הטבח בסברה ושתילה. זה כבר לא משנה מה היא תשיר שם, עדן גולן, אם בסוף תיסע. לא צריך מסר, שהרי שיר ישראלי באירופה הוא מסר חזק בפני עצמו.