אם ניתן היה לעצב את המציאות לפי מה שנכון וצודק, אזי מי שלא משרת בצבא או בשירות לאומי לא היה זוכה להצביע לכנסת. שימו בצד בעלי פטור מבחינה רפואית. רוצה לקבוע מי שולח את בני עמך להילחם? רוצה לסכן את חייהם? להנהיג? חובתך לעשות זאת בעצמך.
השבוע פנה אלי חבר מילואימניק, חובש כיפה סרוגה, וביקש שאסביר לו איך משכנעים את חברי הכנסת להעביר הצעת חוק ברוח הזאת. אמרתי לו שאין לזה סיכוי, אף שזה הגיוני. אחרי שתי דקות שיחה התנצלתי. אחרי 7 באוקטובר הנחות המוצא שלי על מה שאפשרי ומה שלא חייבות להיות עם הרבה סימני שאלה. כך גם הצעה של מג"ד במילואים לעבור ולשכנע את האדמ"ורים. באהבה, הוא הסביר לי. וזה למרות הניסיון המצטבר שלי עם הקושי לשכנע בענייניות.
דבר אחד בטוח: לא משנה הדרך - מה שקורה עכשיו לא יעבוד עוד. ההתעלמות לא מקדמת כלום. צריך לפתור את העיוות הזה. שר הביטחון מבין את זה היטב. מרבית חברי הליכוד מבינים זאת. גם בחברה החרדית זה כבר מחלחל. ההדחקה של מפלגת השלטון לא משנה דבר.
דווקא הבחירות המקומיות הן עוד תזכורת לכך שאי אפשר להסתיר את הבעיות לאורך זמן. יש אוכלוסייה חרדית שהולכת וגדלה, ערים שלמות (ובהן בירת ישראל) שהופכות חרדיות לחלוטין. יש אוכלוסייה ערבית שנשארת עם אותה מנהיגות ישנה וחסרת יכולות שינוי, ובעיקר יש מזרח תיכון. אנחנו תחת סכנה קיומית מבחוץ וסכנת פירוק מבפנים. קשה ופשוט להפליא. המלחמה, שלקחה אותנו למקום הכי גרוע שידענו, היא גם זו שמאפשרת תקווה אדירה. בגלל הרוח שהתגלתה, לא בגלל מה שהיה לפני כן.
המציאות מסתכמת במספרים. אנחנו צריכים כוח לוחם. הרבה כוח. בזמן מלחמה הצורך הזה גדל משמעותית. מול הצורך הקיומי הזה ניצב סטטוס־קוו, שדרדר את מדינת ישראל עד לכך שרוב תלמידי כיתות א' לא לומדים בחינוך הציוני. הם לא מקבלים דחיפה מהבית או מהחוק להתגייס לצבא. הם לא זוכים במערכת חינוך שמאפשרת טיפוח הזדהות עם הפרויקט הציוני.
אותה אוכלוסייה שמודרת מטעם עצמה מהמעגל הציוני, היא גם זו שתשלם בסוף פחות מיסים. בהכללה, בגלל מצבה הסוציו־אקונומי. הסללה לקשיים בפרנסה, ללא לימודי ליבה, ועם קשיי השתלבות בשוק העבודה. כך יוצא שהערים והיישובים במגזר החרדי והערבי זקוקים למענקי איזון, לתמיכת הממשלה, לכספי המיסים של ערים אחרות. זה מעגל רשע בירושלים. הארנונה גבוהה יותר מבתל אביב למי שמשלם, כי רבים לא משלמים. להתעלם? הפחד מלעסוק בכך לא יוביל לשום מקום טוב.
הבחירות המקומיות הן גם המחשה לנקודות העניין הלאומיות. אני מתעורר בכל בוקר והולך לישון עם מה שקורה בעזה. זה מה שמעסיק אותי. המילואים שהיו, המילואים שיהיו. הבחירות המקומיות היו פחות חשובות בעיניי. ההתגייסות האדירה של הצעירים החרדים כדי לסייע למועמד מקומי באיזו רשות היא סמל לפער האדיר. זה לא יוכל לעבוד ככה. דווקא בגלל שאנחנו עם אחד.
בשבוע שעבר כתב הרב חיים נבון מאמר נוקב ב"מקור ראשון" על העיוות המוסרי בהשתמטות מגיוס. אחת התופעות הכי מעניינות היא התעוררות הציונות הדתית. לא משנה אם מדובר בשמרנים או בליברלים, יש הסכמה רחבה שצעיר חרדי יכול וצריך להתגייס או ללכת לשירות לאומי. אם הוא יכול לבטל תורה כדי לעזור לאיזה עסקן ברשות מקומית, הוא בוודאי יכול לעסוק בפיקוח נפש. זו מלחמת מצווה בשפה דתית, מלחמת אין ברירה או מלחמה קיומית בשפות אחרות.
משפחות שלמות הופכות מוכות טראומה וכאב. העובדה שזה רק חלק מהחברה הישראלית לא נותנת מנוח. ובכל זאת, את הדיון הפילוסופי הזה ניתן היה כנראה להמשיך שנים ארוכות ללא המלחמה. זה השינוי הגדול. לא פוליטיקה, אלא הכרח. אין כבר דיון פילוסופי, אלא רק דיון של חיים ומוות. דיון מוסרי על משפחות שחיות כבר חודשים בפחד מהדפיקה בדלת, ועל משפחות שחיות כאילו אין מלחמה. מי שלא רוצים שינוי הם מנהיגי המגזרים הערבי והחרדי ומנהיגי הליכוד. לאחרונים לא תהיה ברירה. אנחנו צריכים לנצח במלחמה ולתקן, תוך כדי תנועה ואחריה.
בעל כורחו
היום הראשון למלחמה התאפיין בכאוס מוחלט. היעדר קול שמסדר ומכוון בצורה ברורה. לדרג הפוליטי לקח עוד חודש עד שמישהו הוציא ציוץ מהפה או מהמקלדת. הראשון שאמר משהו על המלחמה היה דווקא הנשיא ביידן, מעבר לים. את הריק הזה מילאו אנשים אמיצים, מילואימניקים ומפקדים בסדיר.
אחד מהם היה מפקד אוגדה 99 ברק חירם. בעל כורחו הוא הפך עכשיו נושא לדיון ציבורי. פגשתי אותו במהלך המלחמה. פעלתי תחת האוגדה שלו כמה פעמים. בעיניי, ההחלטה המבצעית שלו בזמן הלחימה בבארי היתה נכונה, למרות המחיר הכבד. יש המון מה לתחקר וללמוד מאותו יום על התמודדות עם אירוע המוני של בני ערובה ועל עוד אלף נושאים. אני בעד לתחקר הכל וכבר מעכשיו. לגבי מסקנות מעשיות - בהמשך.
זה כולל אינספור עיטורי גבורה ועוז שאמורים להיות מוענקים להרבה מאוד מפקדים אמיצים. עכשיו יש משימה צבאית, להכריע. לתמרן ברפיח מהר ככל שניתן, לפרז את דרום לבנון. כל צעד אחר הוא טעות. פתח למבול של דרישות לשנות גם בגזרות אחרות.
פינה טובה: רבים מיוצאי המלחמה מחפשים איך לחזור. לצד זה, יש קושי רב של הלוחמים להתחיל טיפול. לעבור עיבוד בשפה צבאית או להכיר בזה שהשגרה מסובכת לא פחות משדה הקרב."אלבום שקוף" הוא פרויקט עם שיר בשם "שרפנו קרשים".
השיר נכתב והולחן על ידי אוהב גבעתי, ששירת כמפקד לוחם ביחידה מובחרת במשך שמונה שנים ונלחם עכשיו בעזה. כמו השיר הזה יש עוד חמישה שירים. באחד מהם שותף אמיר דדון. למיזם יש פלטפורמה דיגיטלית עם יותר מ־100 תוכניות שיקום. מאז מאי 2023 הופנו לטיפול יותר מ־1,000 לוחמים ובני משפחותיהם.
השירים נועדו לקדם את הנגישות לטיפול דרך תיאור מסע של הלוחם. בסוף הדור הזה, שנשרט מהמלחמה ומעוצמות הגבורה, חייב להתבונן בעצמו ולקחת את זה קדימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו