המימוש הראוי לרוח הגדולה של דור הניצחון

המלחמה הזאת סיפקה את הרגעים הכי קשים שידענו כאומה, ואת הרגעים הכי גדולים שלה. אף אחד מהרגעים האלה לא נשלט בידי הדרג הפוליטי. במקרה הטוב הוא היה שם כדי לתת רוח גבית למה שהתרחש מלמטה. במקרים הרעים הדרג הפוליטי פשוט הפריע לרוח הגדולה.

ההנהגה צמחה מתוך יוזמה ואחריות של העם, לא משום מקום אחר. המילואימניקים, החיילים והמפקדים, הארגונים והמתנדבים - הכל צמח באין ממשלה. הפערים לא באו לידי ביטוי רק בהלם קרב שאפף את הממשלה בשבועות הראשונים, אלא גם בחוסר היכולת להרים את רוח העם. שילוב של תקשורת שמשדרת דכדוך ודרג מדיני שמשדר ניתוק.

דור הניצחון ראוי להובלה ברורה, עם יעדים ומדדים למלחמה ולימי התיקון שנדרשים אחרי. מכיוון שזה לא נעשה גם עכשיו בדרג הפוליטי, זה חייב להיעשות, פעם נוספת, על ידי מנהיגות מלמטה. הלוחמים שהתגייסו צריכים להתגייס ליצירת המצפן המעשי של המדינה. למה? נורא פשוט, כמו בשמחת תורה - כי אף אחד אחר לא עושה זאת.

תוכנית בשבעה צעדים

בשורות הבאות אני רוצה להציג מה בעיניי צריך לעשות כדי לממש את הרוח הגדולה של דור הניצחון בשדה הקרב. נתחיל במישור האזרחי.

ראש הממשלה חייב להפחית את תחושת הפוליטיקה הקטנה בחלק גדול מאוד מהציבור. מה שנדרש ממנו הוא לעמוד באחת ממסיבות העיתונאים שלו ולומר את הברור מאליו: "אני אחראי, אני ראש הממשלה, אני יודע מה המשמעות של האחריות הזו, ליום שאחרי המלחמה. אני מבין היטב את המשמעות האישית שלי ושל שאר חברי הממשלה והדרג הצבאי. נקבע בחירות מוסכמות, עכשיו מנצחים במלחמה עם ממשלה רחבה ככל שניתן. זו החובה שלי".

למה הוא חייב? מכיוון שאחדות ותמיכה רחבה מהציבור הן מרכיבים אסטרטגיים בתפיסת הביטחון הבסיסית שנדרשת כאן. עניין קיומי. איש מהאחראים לא יישאר, נקודה. אבל עכשיו חייבים להתרכז במלחמה, לא בהתפלפלויות פוליטיות. חמאס תקף כי זיהה חולשה פנימית. לאף אחד אין זכות לקחת סיכון ולהחזיר אותנו ל־7 באוקטובר. לעולם לא עוד.

אבל יש גם צעדים צבאיים שהכרחיים לעיצוב היום שעכשיו - והיום שאחרי. ראשית, לחץ על קטאר, בכל ההיבטים, כולל פעולות אגרסיביות. הם המממנים של חמאס, והם צריכים להפנים שיש מחיר לכל דבר.

במקביל - הפסקת העברת סחורות וסיוע לרצועת עזה. סגירה הרמטית של ציר המרכז. תושבי הצפון לא יחזרו לביתם. לחץ עד לשחרור של החטופים. זאת ועוד: כניסה לכל הדרום, ולשם כך: בניית מחנה אוהלים מחוץ לרצועת עזה; אזור כרם שלום מזרח. קריאה לכלל הפלשתינים לעזוב את הדרום למחנה החדש ובידוק של כל העוברים במעבר כרם שלום. מחנה אוהלים ענק לשנה הקרובה. כל סיוע בינלאומי יגיע לשם בלבד.

ואז: הכרזה על שנת ניקיון בדרום הרצועה. שטח השמדה אווירי לכל מי שלא יצא מכרם שלום. פירוז הרצועה מאמל"ח ומתת־קרקע. הכרזה על שטח הגנה ברצועת עזה בצפון ובדרום, בין קילומטר וחצי לשני קילומטרים. קו הגנה נושם שיהפוך לאדמה חקלאית לטובת הקיבוצים שנפגעו.

ובתוך כל זאת: החזרת החטופים, ניהול משא ומתן מתמיד על כל צעד והפעלת אש, כשכל צעד יכול להתמהמה תמורת החזרת חטופים.

טעון שיפור

המלחמה יוצרת הרבה צרכים חדשים ושינויים דרמטיים. תפקיד המדינה הוא לנהל את השינויים, כך שאלה שנרתמו למאמץ הלחימה ייפגעו פחות מכולם. לצערי, בכמה מקרים שהגיעו אלי מתברר ששוב אלה שתורמים יותר, בסוף גם משלמים יותר. אנסה בשבועות הקרובים להציף את הבעיות ולדחוף לפתרון מיידי שלהן.

המקרה הראשון קורה באוניברסיטה העברית. סטודנטים שחזרו זה עתה באיחור רב לשנת הלימודים, גילו שאין שיעורי השלמה אף שהאוניברסיטה הצהירה שכך יהיה. בתקנון מופיע שהמרצה יחויב בהשלמת השיעורים רק אם יש רוב סטודנטים שהיו במילואים. אם יש מיעוט - זה נתון להחלטתו. אלא שבאופן די הגיוני שיעור הסטודנטים במילואים נמוך, והמרצים באוניברסיטה העברית בוחרים לא להשלים. זו תקלה ערכית של האוניברסיטה, שכדאי שתתוקן עכשיו. 

פינה טובה: ‏עם סיום המילואים, זה הזמן להגיד תודה לכל אנשי צו 8 האזרחים. ישראלים יוצאי דופן ומקומות שבהם אכלתי, ישנתי, התלבשתי וקיבלתי סיוע וגיבוי. יחידת סיוע מבצעית, שהורכבה מהמון יזמי ערבות הדדית אזרחיים.

אז קודם כל תודה למשפחת אסף מכפר מימון, שפתחו את ביתם, תרתי משמע, בזמן שהיו מפונים. קציני אג"ם, כוח ניוד קטן וגם אני ישנו בביתם בכל פעם שיצאנו מפעילות ברצועה, עד שהפך לביתנו. אני רוצה להגיד תודה לאנשי כפר מימון שאירחו אותנו ואת הכוח שלי, ועוד כוחות שחיפשו מיטה.

תודה לסמי ולצוות המתנדבים המטורף שלו, שפתחו פינת רענון מדהימה לחיילים בשוקדה. תודה למשפחת טרבלסי והמתנדבים האדירים על הפינה לחיילים, האוכל והציוד בשובה. תודה לתושבי כוכב מיכאל על ארוחות מטורפות של סטייקים, וכך גם לאנשי צומת גילת שפתחו מתחם שיש בו הכל. אימפריות של ממש.

תודה לכל בעלי העגלות. מכיני הבשרים והטבחים שהסתובבו בשטח והאכילו חיילים ושלחו דרך רס"פים אוכל פנימה. אני רוצה להגיד תודה לבעלי "ארומה", שבכל מקום שהגעתי אליו נתנו קפה וכריך חינם. להגיע באחד הרענונים לארומה בית שמש ולראות שם את כל עם ישראל עומדים ואורזים מנות זה מחמם את הלב.

בשבועות הקרובים אשמח להגיד תודה לעוד כאלה שעבדו ועדיין עובדים קשה מתוך הרוח של דור הניצחון. היכולת להחזיק כל כך הרבה זמן במילואים, היכולת של מילואימניקים רבים כל כך להשתחרר ולדעת שבעוד חודשיים חוזרים שוב למלחמה בצפון או לסבב בדרום - נובעת מהם.