כהן משרטטת את עולם העבודה העתידי ככזה שיושפע מחיפוש משמעות בעבודה - משמעות שהיא מעבר לכסף. המלחמה, לדבריה, היא רק הזרז לתהליך הזה. "ארגונים צריכים להבין שאנשים לא יכולים לחזור משדה הקרב ולנחות בעבודה למצב של 'עסקים כרגיל'. אלו אנשים שעשו משהו חשוב ומשמעותי, ולכן גם העבודה שלהם צריכה לבוא ממקום של ערכים, של הנעה פנימית. לא כי אמרו להם או כי מנהלים אותם, אלא כי זה חשוב ומשמעותי עבור העובד.
"ככל שהמקום שממנו הם באו טלטל אותם יותר, כך יהיה להם יותר קשה לחזור לבנאליות. זה לא רק האלמנט הפסיכולוגי של המעבר בין התותחים לרווח של בעלי מניות. המון אנשים עשו דברים שאף אחד לא ביקש מהם: אלו שהגיעו למרות שלא קראו להם, או שהמציאו פלוגת טנקים ששכבה במחסנים. היכולת שלהם לחזור למקום בנאלי וקטן לא תחזיק מים. גם אם בטווח הקצר זה ייראה כאילו אנשים חזרו כרגיל - אנחנו נראה איך הגלים האלה מתפתחים".
"להישען על יותר רגליים"
כהן טוענת כי מדובר בתהליכים שהיו קורים ממילא. "אם יש מאבק בין עבודה לחיים - החיים תמיד ינצחו. לכן התפקיד של מעסיקים בתקופה כזו הוא לא להכניס אנשים למאבק, אלא לאפשר את האיזון העדין בין רציפות תפקודית בעבודה לבין הצרכים האישיים, גם התפקודיים וגם הנפשיים.
"חובה על מנהלים להיות גמישים יותר ואנושיים יותר. הם צריכים לשאול את העובדים מה שלומם, להקשיב לתשובה שלהם ולראות איך אפשר לעזור. למשל, לשלם על בייביסיטר או על ארוחות למשפחה, להיות גמישים יותר בעבודה מהבית, להסיט משימות בין אנשים, והכי טוב - לנהל אותם דרך משימות ולא דרך שעות. לשקף להם את סולם העדיפויות ולהסביר מה קריטי".
כהן מאירה בדבריה עוד צד: המלחמה זעזעה את עולם העבודה. שכירים רבים, או בני זוגם, הוצאו לחל"ת, ועצמאים רבים גילו שהמדינה לא פרשה להם רשת ביטחון - והעסק שלהם קרס בזמן שהם (לא) ישנו. "אנשים יבינו שצריך להישען על יותר רגליים. אנחנו לא יכולים לסמוך רק על המדינה או רק על המעסיק, וחשוב לנו ללמוד לעשות עוד דברים ולהיות גמישים".
ונושא נוסף, חשוב לא פחות: בזמן שהגברים (בהכללה, שכן גם נשים לוחמות במלחמה זו, ובני זוגן נשארים לנהל את הבית) שהו בקרב, נשותיהם נותרו בבית לטפל בילדים ולעבוד במקביל. מלבד הדאגה והגעגועים, הן נתקלו במקרים מסוימים באטימות של מקום העבודה שלהן נוכח הקשיים שהן חוו. יהיו מילואימניקים שיחזרו הביתה ויגלו את ההשלכה הפרקטית של המלחמה לא רק על העסק שלהם, אלא גם על בנות הזוג.
כהן מציינת שכשחיילים שבו לבתיהם בארה"ב אחרי מלחמת וייטנאם, הם גילו שבזמן שהם חוו גיהינום - העולם בבית המשיך להתנהל כרגיל. תחושה זו, כשהיא מותאמת למציאות בארץ, ניתן לראות במערכון של ארץ נהדרת "כמה טוב שבאת הביתה", שבו אודי כגן מגלם חייל ששב מהקרב וסביב שולחן יום שישי מתנהלים ויכוחים של משפחתו בדיוק כמו לפני המלחמה.
"מי שיחזור ויגלה שהכל התנהל כרגיל, כולל מקומות עבודה שלא התחשבו במצב המורכב של בנות זוגם של החיילים, יוביל גל נוסף של עדכון נורמות בעולם העבודה", מסכמת כהן.
בשבוע שעבר שיגרו נשות "פורום נשות המילואים" מכתב לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' ולשר הביטחון יואב גלנט בדיוק בעניין זה, וביקשו הכרה ומתן זכויות לנשות אנשי המילואים ולמשפחותיהם. במכתבן קובלות הנשים על כך שעסקים של מילואימניקים שנפגעו במלחמה מקבלים מענה ותמיכה, ואילו עסקי בנות זוגם לא.
הן מבקשות פיצוי כלכלי בכמה רמות: מענק כלכלת בית, כמו זה שניתן באוקטובר, תוספת סיכון לחיילי המילואים, הגדלת קצבאות ילדים למשפחות המילואים, סבסוד צהרונים וקייטנות, קבלת הטבות משמעותיות בתשלומי ארנונה, חשמל ומים לאורך כל זמן המילואים, והטבה במס הכנסה גם לבנות הזוג של אנשי המילואים.
כמו כן, הן דורשות זכויות ומוגנות במקום העבודה. כלומר: תוספת ימי חופשה, תוספת ימי מחלת ילד, מתן "שעת מילואים" מטעם המעסיק, מתן תמריצים למעסיקים לאפשר עבודה היברידית, הארכת חופשת לידה (חל"ד) על חשבון המדינה לנשות אנשי המילואים שבחל"ד, הארכת ימי אבטלה בשל הקושי למצוא עבודה חדשה למי שבן זוגה משרת במילואים, זכויות לנשות אנשי המילואים שהינן עצמאיות, ועוד. כמו כן, נשות המילואים דורשות את אותן ההקלות הניתנות לבני זוגן במוסדות האקדמיים, סבסוד תמיכה נפשית והקמת מערך תומך למשפחות אנשי המילואים.
אדרנלין גבוה וקשיים בשינה
אך לא רק בהיבט התעסוקתי יש אתגרים. גם, ואולי בעיקר, בהיבטים נפשיים של השב משדה הקרב ושל בני משפחתו. "זהו מעבר חד מאוד בין סביבה אלימה לשגרה", מסביר ד"ר דורי רובינשטיין, פסיכולוג קליני, מומחה לטראומה בעמותת "משאבים" העוסקת בתחום הטראומה ובניית חוסן.
"יש גם פער בין ההתרגשות והשמחה מהשיבה לבין הבלבול של השב ובני משפחתו. יש ציפייה רבה לחזור למעגל החיים, ומנגד, השוני בין המלחמה לבית הוא כל כך גדול וקיצוני, שדרושה מערכת אשר תאפשר את הקצב הנכון שמתאים לכל אחד. צריך להגיד שרוב השבים יסתגלו בזמן קצר יחסית, על אף הקשיים".
ד"ר רובינשטיין מונה כמה קשיים שעלולים לצוץ. האדרנלין הגבוה, הדריכות ומראות הקרב יכולים לגרום לקשיים בשינה. הרצון של המשפחה המורחבת והחברים להיות במחיצת השב, גם כשזה מעמיס, השאלה אם להיות בקשר עם החברים ליחידה, זיכרונות חודרניים וטנטונים באוזן שיכולים להפריע לתקשורת - כל אלה מקשים על החייל ועל בני משפחתו.
רובינשטיין מפנה את תשומת הלב גם לקשיים אפשריים בזוגיות ובאינטימיות. "אם היו אתגרים לפני המלחמה, ועכשיו היתה השהיה של האינטימיות, הם לא ייעלמו - הם יחזרו, ולפעמים בקנה מידה משמעותי יותר. מצד שני, יש התרגשות שמובילה בדרך כלל להתקרבות מאוד גדולה, שלפעמים נובעת מתוך חשש וגעגוע. לפעמים זו אופוריה רק בהתחלה, שמתפוגגת בהמשך. צריך לשאול את עצמנו אם יש ציפייה לחזור ליחסים מיניים מייד. אפשר לעשות זאת מתוך שיחה".
אז מה עושים?
"יש כל מיני דברים שאפשר לעשות, אבל בואי נתחיל במה לא: בהתחלה, בטח בשבועות הראשונים, אל תתעסקו בלאבחן סימפטומים ולרוץ לטיפול. חלק גדול מהסימפטומים הם תגובה טבעית, והם יחלפו עם הזמן. יש לפנות לאבחון ולטיפול רק אם הקשיים נמשכים או מתגברים.
"דבר שני - לא לרחם. רחמים מחלישים. מי שבא הביתה הוא לא נכה. מאידך, צריך להתחשב ולתת לשב את הקצב שלו. נכון, היית עכשיו שלושה חודשים עם הילדים והבית, אבל אל תגידי לו 'סבבה, קח את המפתחות, עכשיו תורך' ותלכי. זה יוצר תסכול. הכל צריך להיעשות בתקשורת פתוחה".
אז מה כן?
"להכין את הבית לקבלת הפנים ולחשוב מי כן צריך להיות שם ומי לא. הרבה פעמים יוצרים תוכניות גדולות שלא תמיד מתאימות. לשתף את הילדים, להכין אוכל שהשב אוהב, לארגן זמן שקט יותר לחזרה, לפחות לזמן הראשון. לחבק זה חשוב, כמה שיותר. רצוי לעודד קשר עם החברים, גם אלו מהיחידה, ושוב - להיות מאוד סבלניים וסובלניים לקצב. לכל אחד יש קצב אחר. גם האינטימיות צריכה להיות בהקשבה יותר מכרגיל".
ומה לגבי השיתוף של חוויות המלחמה?
"צריך לאפשר שיתוף כזה. לא להאיץ ולדרוש, אבל להיות נכונים להקשיב ולהזדהות עם מה שקרה. זה בסדר להזיל דמעה. כשמקשיבים - לא לבוא מעמדה שיפוטית ולא לבלום את השיחה, לא משנה מה האירוע, אלא אם כן ילדים קטנים נוכחים והתוכן עלול להיות קשה".
"לשמוע עוד קולות דומים"
ד"ר רובינשטיין מציע שלמרות רמות האדרנלין הגבוהות בשלושת החודשים האחרונים, יש לנסות לחזור לעוגנים מלפני המלחמה. "אם לפני המלחמה הייתי עושה כושר - לחפש את הדרך לחזור לזה, כי זה נתן לי כוח. לחזור לעוגנים שהיו לי לפני. רבים שוכחים את זה ומחפשים התרגשות חדשה".
אנחנו רואים גם תופעה של אנשים שרוצים לחזור לקרב וקשה להם העובדה שהם שוחררו, בעוד חבריהם לוחמים.
"נכון, זה מורכב. מחד, אני נרגש לחזור הביתה; מאידך, אני עשוי להרגיש לא נחוץ או אשם שאני לא עוזר כמו שאני יכול, או פשוט רוצה לקחת את הרובה ולחזור לקרב. אז קודם כל - לתת תוקף לחוויה הזאת. עם הזמן זה יכול לפחות, כי אסתגל מחדש. ועדיין, זה יכול להיות משמעותי.
"אז מה עושים? כדאי למצוא את המקומות שבהם אני יכול לשתף את החוויה הזו ולשמוע עוד קולות דומים לשלי, למשל עם החברים מהיחידה שהשתחררו יחד איתי ושמבינים את התחושות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו