בת שבע שומרת לעצמה את התקווה שבנה ישוב: "אני חוששת שזה לא יהיה אותו איתן"

מאז אישור העסקה בממשלה אני מאוד נשמרת שלא לפתח יותר מדי תקוות. אני שומרת על עצמי ושומרת על הילדות שלי. בנוסף לאיתן, יש לי עוד שתי בנות - בת 10, ותינוקת בת שנה ו־9 חודשים. לא סיפרתי לילדה הגדולה על העסקה, כדי שלא תהיה דרוכה ושלא ייגרם לה מפח נפש.

אני חושבת, כמו הרבה משפחות, שעד שלא נראה אותם בעיניים ונחבק אותם, מבחינתנו שום דבר לא קורה.

אני מנסה לישון בלילה תוך דחיקת המחשבות, דחיקת התקווה שעוד רגע זה קורה – כי זה עלול גם לא לקרות. לאור הדיווחים על כך שלא יודעים איפה כל הילדים נמצאים אני לא יודעת אם איתן נמצא ברשימת 30 הילדים המשוחררים. אני מנסה לא לפתח ציפיות ותקוות - ועדיין, כשהודיעו על דחיית העסקה, היתה לי בתוכי תחושת עצב. ישנה תקווה, אך אני מנסה לדחוק אותה ופשוט מחכה לראות אותם בעיניים.

אני מאוד חוששת מהמפגש הראשון שלנו. אני חוששת שזה לא יהיה אותו איתן. אני מפחדת שהוא יכעס עלי, שאולי יהיה מנוכר, אבל אני מקווה שנצליח להתגבר על הדבר הזה ולפתוח בחיים חדשים. ביני לבינו יש חיבור מאוד חזק. איתן לא אוהב להסתובב לבד, רוצה אותנו לידו, ולכן זה לא נתפס בעיניי שהוא שם לבד. זו תחושה קשה ומייאשת.

גם בן הזוג שלי, אוהד, נחטף מאיתנו, לאחר שנורה ונפצע. אני לא יודעת מה מצבו, אבל אני כן יודעת לומר שגם הוא היה דורש לשחרר קודם את כל הילדים, ולא רק את הילד האישי שלנו. אני יודעת שזה קורע את המשפחות, זה יוצר "משפט שלמה" לא פשוט – אבל בעיניי הילדים היו צריכים לצאת כבר מזמן. הם לא יכולים להיות כלי משחק במלחמות בכלל.

לכל אדם יש ערך

כשאני קוראת תגובות שקוראות "להיכנס בחמאס" ולטפל בנושא החטופים אחר כך, מאוד קשה לי. הייחוד שלנו כעם היא האנושיות שבנו, הרצון שלנו להחזיר חטופים ושבויים גם במחיר יקר - וההבנה שלכל אדם יש ערך. עבורי, המדינה קיבלה החלטה מוצדקת ונכונה באישור ההסכם לשחרור הילדים. לאחר מכן המדינה תצטרך להמשיך ולהיאבק למען כל החטופים. לא יהיה ניצחון בלי חזרתם, כולם.

גם לנו יש את אוהד שנלקח פצוע, ואנחנו לא מוותרים עליו! אנחנו ניאבק להחזיר את כולם. אחרי האסון החלטנו שאנחנו מתחילים חיים חדשים. עברנו לקיבוץ בעמק חפר, הבנות נכנסו למסגרות והתחלנו בחיים חדשים, כשאנחנו מחכות לאוהד ולאיתן שיצטרפו אלינו.