גיבור בחייו ובמותו

משה ידידיה לייטר נועד לגדולות. אני יודעת זאת כי זכיתי להכיר אותו - ונפילתו של האיש הצעיר והמוכשר הזה ממלאת את ליבי בכאב עמוק.

משה היה בין המבטיחים שבסטודנטים בבית הספר לרפואה שייסדתי יחד עם בעלי המנוח שלדון, באוניברסיטת אריאל. הוא היה מבוגר יותר מרוב חבריו למגמה, מאחר ששירת עד גיל 33 ביחידה צבאית מובחרת ואף זכה כבר להקים משפחה. לאחר כל אלה - הוא זינק לתוך הקריירה החדשה שלו עם חדווה חלוצית, ולצד זאת הוסיף ותרם 90 ימי מילואים בכל שנה.

לא הופתעתי ללמוד שמשה נולד בחברון העתיקה וצמח ביישוב עלי במשפחה של עולים פטריוטים, הוגי דעה ונותני סעד ומזור. הוא הצטיין כקצין ביחידת שלדג, כפי שעתיד היה להצטיין כרופא. הוא היה אב לשישה, שעה שבעצמו נראה כמו ילד נצחי, סקרן, עם חיוך שובב שלא מש משפתיו.

באותה מידה, זו לא הייתה הפתעה ללמוד שמשה נפל בקרב כגיבור במהלך אחת המשימות המסוכנות יותר בעזה: נטרול מנהרת מחבלים שהייתה ממולכדת במטענים.

כמה יאה היה שמו: משה - בעקבות נותן התורה, לייטר - שפירושו בגרמנית עתיקה "מנהיג", ובאמצע - ידידיה. דומה שאת הידיד הזה אלוהים רצה כבר לאסוף לצדו. אבל מוקדם מדי, כמה מוקדם. הלב כואב והראש מסרב להאמין שלא ישוב עוד.

כמו כל עם ישראל, אני מתאבלת על כל אלה שנרצחו בטבח ה-7 באוקטובר ובמלחמה שנכפתה עלינו מאז. כל אחד ואחת עולם ומלואו. כל אחד ואחת הותירו בנו תהום. לצד הכאב, אני מתפללת לשלום חטופינו ולהשבתם הביתה במהרה.

נוח על משכבך בשלום משה ידידיה, ידידי היקר. אני כה גאה שזכיתי להכירך - כסטודנט, כעמית למקצוע הרפואה וכאדם. אני שולחת את תנחומי להוריך, לרעייתך, לילדיך ולכל חבריך ומכריך. לכולם תחסר עד מאוד.