הסיוט שלי, האחריות שלנו: "המשפחה נחטפה ואני מרגיש אשם"

המטה שהקימו הורי החטופים עושה את כל מה שצריך בזמנים שהם קשים עבור כולנו. בימים שאני מתקשה אפילו לאכול בהם, הם פועלים ביחד עם ארגונים נוספים כמו Save our kids כדי לעשות הכל כדי להשיב את הילדים שלנו הביתה ולהעלות את המודעות ברחבי העולם לסיפור שלנו בשבוע האחרון.

התחושה שמלווה אותי באופן אישי, ואני מניח שהיא משותפת לעוד משפחות שנמצאות בסיטואציה שלנו, היא תחושת האשמה. כשאני מחבק את הילדה שלי, כשאני זוכה למקלחת חמה או לארוחה, אני חושב עליהם שם ומה שעבר ועוד עובר עליהם. זו התחושה האופיינית לי מאז שהסיוט הזה החל.

אני יודע שהרצון לשחרר את החטופים הוא ראשון במעלה, אני גם יודע שיש עוד מטרות, ומטרה עיקרית אחת שהיא למוטט את שלטון חמאס. אני מאמין ומקווה שאין במטרות הללו אחת חשובה יותר מהשנייה אלא הדברים קשורים אחד בשני.

בקבוצת הווטסאפ שלנו, של משפחות החטופים והנעדרים, יש ריטואל עצוב וקבוע. מדי כמה זמן, אחד או אחת המשתתפים בקבוצה מודיעים שלצערם גופתו של יקירם נמצאה. ואז הם נוטשים את הקבוצה. הקבוצה הזאת הולכת ומצטמצמת. הם אומרים שכך הם מרגישים לפחות ודאות. שהם יודעים משהו עכשיו שהם לא ידעו קודם.

לסיום, יש לי בקשה אחת מכל מי שקורא את הטור הזה. אנא, בואו נשאיר את השנאה והפלגנות בחוץ. לא משמאל, לא מימין. אתם לא יודעים כמה האחדות הזאת חשובה עכשיו. בבקשה, תעזבו את ההפגנות הפוליטיות הללו. כל כפית רעל כזאת מגיעה אלינו והיא מספיקה בשביל להעכיר לנו את האווירה.

אנא, זה לא הזמן. בואו נישאר מאוחדים ונתנקה מהשיח הרעיל הזה, יש לנו מטרות חשובות יותר כעם.