הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ממשיכים לגבות מחירים כבדים מאוד מהמגזר כמו גם מהמדינה. למרות המספר העצום והבלתי נתפס של הנתונים שמציגים סכנה אסטרטגית למדינה, עולם כמנהגו נוהג ואין תקווה לכך שהדברים עלולים להשתנות בטווח הנראה לעין.
המצב העגום משקף את מצבה של החברה הערבית, אשר נמצאת במשבר מנהיגותי קשה - אין מי שיוביל אותה, לא מנהיג ערבי, וודאי שלא יהודי. המשבר לא התחיל עכשיו, אלא ממשיך מקום המדינה.
מסיבות רבות, החברה הערבית נדחקה לשוליים החברתיים, הכלכליים והגיאו־פוליטיים של המדינה. מעבר לאייטמים בתקשורת והצהרה של קציני משטרה, ואולי של השר לביטחון לאומי, שום דבר לא עומד להשתנות. הערבים ימשיכו לזעוק, ומקבלי ההחלטות, בעיקר ממשלות ישראל, ימשיכו להתעניין בתוכניות למיגור האלימות והפשיעה. המשטרה תמשיך להאמין ש"זו המנטליות", ונבחרי הציבור הערבי ימשיכו להיות אופוזיציה להכול - רחוקים מכל מעגל של השפעה או קבלת החלטות.
במדינה מתוקנת הדברים היו אמורים להיות שונים לחלוטין אחרי רציחתם של 64 בני אדם מתחילת 2023. ראשים היו נערפים, וועדות חקירה מוקמות ופוליטיקאים מפוטרים. אולם האלימות והפשיעה בחברה הערבית עדיין לא פוגעים במדינה או באזרחים היהודים באופן ישיר.
דברים יקבלו תפנית רצינית אם הנשק בחברה הערבית יכוון נגד היהודים או המדינה וסמליה, או אז יעלה הנושא לסדר היום כראוי, החקיקה תשתנה, השרים והאחראים מטעם המדינה יתחילו לבקר בזירות הפשיעה ולפגוש נפגעי עבירה - והדברים יטופלו כראוי.
היישוב הערבי - חצר אחורית של המדינה
שני אתגרים עיקריים יש בחברה הערבית: הראשון, הפשיעה המאורגנת שעד כה מדינת ישראל כשלה בטיפול בה ואף הוכיחה שהיא לא בדיוק חפצה להעלים את התופעה הזו כמו שפעלה למיגור ודיכוי ארגוני הפשיעה בערים היהודיות. השני הוא האלימות הגואה בישובים, בשכונות וברחובות, וזהו האתגר הגדול לטווח ארוך הן לחברה הערבית והן למדינת ישראל - במיוחד לממשלה שהניפה את דגל המשילות ואולי ניצחה בגללו, אך התעלמה מהעובדה שמשילות היא מילה נרדפת לשוויון, לזכויות ולשייכות.
בחברה הערבית כבר מזמן לא מופתעים מאירועו אלימות ופשיעה, לא מאב שרוצח את משפחתו, כמו הטרגדיה האיומה שארעה בטייבה, לא מפושעים שדופקים בדלת ויורים ביושבי הבית, ולא מקטטה שמתחילה על זכות מעבר למכונית.
האלימות בחברה הערבית מתרחשים מוואקום מנהיגותי, דתי, חברתי וכלכלי שכולם שותפים לו, כל אחד על פי מיקומו ועל פי סמכותו. השלטון המרכזי, קרי ממשלות ישראל לדורותיהם, שראו בישוב הערבי כחצר אחורית, נמנעו מלשים את האצבע על הפצע המדמם, וכל עוד האירועים לא הפכו להתארגנות ביטחונית, הדבר לא הפריע לאיש, אחרת כיצד אפשר להסביר שהשב"כ הצליח לשלוט באופן מוחלט בכל התארגנות על רקע לאומי?
הרשויות הפכו לקבלן משנה של המדינה
שותף נוסף למצב היא הרשויות המקומיות הערביות הוא חוסר היכולת הכלכלית שלהם, וההישענות על המדינה בכל מקורות התקציב, שגרמו להן להיות חלשות. עיקר התפקיד שלהן הפך להיות גביית מיסי ארנונה, אסיפת אשפה וניקיון הרחובות, כאילו מדובר בסוג של קבלן משני למדינה.
נוסף לכך, על חלק מאותן רשויות השתלטו גורמים אינטרסנטיים ומושחתים הרואים בהם מקור ומאגר כספי לא מפוקח שפועל בהיעדר טוהר מידות ראוי ובחוסר מקצועיות.
מתחילת השנה מצאו את מותם 64 בני אדם. כל יום קיים סיכוי גדול שהמספר ישתנה. על פי המגמה, אנו צפויים להגיע לכ־200 קורבנות עד סוף השנה הנוכחית. על פענוח מקרי הירי והרצח אין מה לדבר בכל. אפשר רק לקוות שהמשטרה, ומפקדה מספר אחת, ישנו את התפיסה שלהן כלפי החברה הערבית ויאמינו שמדובר בבעיה מושרשת שיש לה פתרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו