מתייחסת לטוהר המידות ופחות לכישורים: כך פועלת הוועדה למינוי בכירים בשירות הציבורי

הוועדה למינוי בכירים בשירות הציבורי הוקמה בשנת 1997 בעקבות מינויו השנוי במחלוקת של עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, מינוי שבוטל בסופו של דבר. בשעתו נטען כי המינוי היה חלק מהסכמה בין ש"ס לראש הממשלה בנימין נתניהו.

ההסכם כלל לכאורה את הסכמת תנועת ש"ס לתמוך בנסיגת צה"ל מחברון תמורת מינויו של בר-און ליועמ"ש. הפרשה חשפה כי חלק מהמינויים הבכירים בשירות הציבורי בישראל הפטורים מחובת מכרז לא עוברים בדיקה כלשהי לפני הבאתם לאישור הממשלה.

הפרשה הובילה להקמתה של ועדת מינויים שתבחן את המועמדים לתפקידים בכירים בשירות המדינה וזאת כדי להבטיח שלא יבוצעו מינויים על רקע זיקה אישית, כלכלית, פוליטית או אחרת לגורמים בממשלה.

בהחלטה הממשלתית על מינוי הוועדה נקבע כי היא תבדוק את המינויים הממשלתיים שלא נבדקים בהליך אחר. מדובר היה בתפקידים הבאים: הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב בתי הסוהר ונגיד בנק ישראל. בהמשך הדרך בשנת 2001 הוחלט כי גם המשנה לנגיד בנק ישראל, תפקיד בעל כוח רב, יצורף לתפקידים שנבדקים על ידי הוועדה.

עם השנים, נעשו שינויים שונים במבנה הוועדה ובסמכויות שלה כשכיום היא כוללת ארבעה חברים: שופט בדימוס של בית המשפט העליון, נציב שירות המדינה ושני אנשי ציבור נוספים. יש לציין כי חוץ מנציב שירות המדינה שמכהן באופן טבעי בוועדה, שלושת החברים האחרים נקבעים על ידי הממשלה. כהונת חברי הוועדה היא ל-8 שנים בלבד.

המינויים לוועדה נעשים לכאורה בלי פרמטרים קבועים, אולם עם השנים התקבע כי לפחות אחת החברות בוועדה תהיה אישה, וכך גם נאסר על החברים בה להיות בזיקה לאישיות בממשלה.

סמכויות הוועדה

בהחלטת ממשלה משנת 2018 נקבע שתפקיד הוועדה היא להביע את דעתה בתחום טוהר המידות של המועמד, וכן גם לברר האם יש זיקה כל שהיא בין המועמד לבין אחד משרי הממשלה. המשמעות היא שהוועדה לא מייעצת בדבר הכישורים של בעל התפקיד והתאמתו לתפקיד, אלא רק ביחס לטוהר מידותיו והעובדה שאין לו זיקה לדמות בממשלה.

מבחינה זו לוועדה יש סמכויות פחותות מאלו שיש לוועדה למינויים בחברות הממשלתיות בודקות גם את כשירותו של המועמד לתפקיד ולכן יש להן עוצמה רבה יותר.

אלא שבג"ץ הרחיב, בעקבות עתירה שהוגשה אליו, את מושג טוהר המידות שבו דנה הוועדה. על פי ההרחבה הזו, חלק מהבדיקה היא בחינת האינטרס הציבורי במינויו של המועמד כך שיש לוועדה אפשרות לבחון בעקיפין גם את כשירות המועמד לתפקיד וכן הבטים אחרים הנדרשים כחלק מהדרישות שמביא איתו המינוי.

בחינת המועמדים

כל מינוי בכיר במובא לבדיקת הוועדה צריך להיות מוגש אליה לפחות 30 יום לפני סיום כהונת האדם שהמינוי החדש בא להחליף. בעבר הוגשו בחלק מהמקרים לוועדה מספר שמות (2 מועמדים לרמטכ"לות ב-1998, 3 מועמדים לנגיד בנק ישראל ב-2013), אולם כיום הוועדה מסרבת לקבל מספר שמות ומוכנה לעסוק רק במועמד אחד.

בעת הצעת המועמד לוועדה חייב ראש הממשלה או השר המציע שאחראי על התחום, להגיש לוועדה את קורות החיים של המועמד וכן את הנימוקים שלו לטובת המועמד. כמו כן הוועדה מראיינת גם את ראש הממשלה והשר המציעים, והיא יכולה גם לזמן עד מרואיינים שלדעתה חשובים לקבלת ההחלטה שלה. הוועדה גם מפרסמת קריאה לציבור להגיש את עמדותיו ביחס למועמד והציבור יכול להגיש הסתייגויות תוך 7 ימים מעת פרסום ההודעה.

הוועדה גם פונה דרך היועמ"ש לכלל הגופים הרלוונטיים בישראל כמו הרשות להלבנת הון, המשטרה וכן גורמים נוספים כדי שיעבירו את המידע שיש להם על המועמד. באפשרותה גם לבצע בדיקת פוליגרף למועמד כדי לבדוק את עברו וכשירותו.

אחרי כן ההחלטה נמסרת למועמד עצמו שיכול להגיב על הממצאים וההחלטה במטרה לשכנע את הוועדה בניגוד להחלטה המסתמנת שלה. החלטות הוועדה מתקבלות ברוב של 3 חברים מתוך 4, ובמצב של תיקו יו"ר הוועדה מקבל קול נוסף שמכריע את המציאות השקולה בין החברים. כמו כן הוועדה אינה יכולה להתכנס, אלא אם כן משתתפים בדיון לפחות 3 מחבירה.

משמעות ההחלטות

חוות הדעת של הוועדה הינה המלצה בלבד, והממשלה יכולה שלא לקבל אותה ולהמשיך במינוי המועמד שהיא רוצה. אולם בג"ץ קבע עם השנים שרק במקרים חריגים הממשלה יכולה להמשיך בתהליך המינוי כנגד עמדת הוועדה. מקרה של התעלמות מהמלצת הוועדה התרחש לאחרונה ביחס למיניו של השר וחבר הכנסת לשעבר עמיר פרץ לדריקטריון התעשייה האווירית. הוועדה לבחינת מינויים בחברות הממשלתיות התנגדה למינוי, אך הממשלה התעלמה מההתנגדות הזו ומינתה לתפקיד את פרץ.