יומן מלחמה. שבוע רביעי. תמצית המלחמה התרחשה השבוע רחוק ממני, באחת ההלוויות של חייל צה"ל. בסרטון ששלחו לי עומדים אנשים עם דגלים לצד הדרך, מלווים את הארון. שותקים, כואבים, אבל נחושים עם דגלי ישראל. לא הצלחתי להבין באיזו הלוויה ומי הגיבור שנפל, אבל המראה הזה הוציא ממני משהו. הרוח היתה ברורה לי לחלוטין.
הטלפון הנייד הוא האמצעי הכי זמין כשיש קליטה. כך אני כותב עכשיו, כך מתנהל עם מי שתחתיי. מצלם, מעביר, קובע לו"ז. לפעמים קשה לדמיין מלחמות שבהן היה רק קשר צבאי. וכשאין קליטה, או כשמכבים את הטלפון, נכבה גם הקשר לעולם שלפני המלחמה.
הבעיה עם הטלפון היא שהוא גם האמצעי לאינסוף כאב שיש במלחמה הזאת. אחת התובנות האישיות שלי היא לא להסתכל, להתעלם מתמונות זוועה מאותה שבת נוראית, להתרחק מכאב ככל שניתן. ראיתי פה מספיק בחודש האחרון, יותר ממה שראיתי כל חיי. אחרים בחו"ל צריכים לדעת לראות.
פה צריך להיות ממוקדים רק בהכרעת האויב. הזמן תמיד מוגבל, ומה שלא נעשה עכשיו לא בטוח שנצליח בעתיד. צריך להפוך מהיסוד את המציאות שהכרנו ביחסי ישראל־עזה. לא לחזור לשם יותר, לקבוע עובדות בשטח. זה דורש חשיבה נטולת עומס של רגשות. זה נכון לצבא ונכון לדרג המדיני (בתנאי, כמובן, שהיה מבין שאין לו עתיד פוליטי, אלא רק הווה שבו הוא אמור לדאוג רק לקבל החלטות נכונות). לפעול ללא רעש פנימי.
שליטה מוגבלת
את הסרטון של האנשים העומדים עם דגלים קיבלתי מחבר. מניח שזה לא היה בזמן אמת. לא שם, לא מקום, רק סרטון. אחד הדברים שלומדים מהר במלחמה הוא ששעון הזמן בחזית שונה מהשעון שפועל בעורף. אלה שני אזורי זמן שונים, גם אם המרחק בקילומטרים לא גדול.
בזמן שפה שמחים על חילוץ חיילת, בעורף עדיין לא יודעים שזה קרה וכואבים את הטבח. בהמשך הם יחגגו את הבשורות הטובות. ובזמן שהם ישמחו על שחרור החיילת, בשטח כבר כואבים את הלוחמים שנפלו. הזמן יתאפס בסיום המלחמה. השליטה שלנו על קו הסיום הזה מוגבלת. אנחנו נלחמים כדי לחיות, אין לנו ברירה אחרת. נלחמים כדי להיות ריבוניים ובטוחים בארצנו. אנחנו נלחמים כדי להפריח את היישובים בנגב המערבי.
חמאס ומיליוני העזתים שהוא רומס מתים כי הם רצו ורוצים להביא חורבן. הם מוכנים למות כדי שיבוא חורבן על הצד השני. משהו מקולקל אצלם. זה לא הטבע האנושי, לא כל התרבויות הן כאלה. משהו במנגנון שלהם עבר השמדה עצמית.
היו לנו ימים קשים השבוע. המספרים מצטברים. זו מלחמה קשה, ועדיין הדבר הכי חשוב שיש לנו זה הרוח והנחישות. כן, בימים כתיקונם אלה מילים שעושים מהן קלישאות: "אמונה בצדקת הדרך", "רוח קרב", "נחישות". בימים האלה של מלחמה רוח ומילים הן המנוע הכי חזק להניע טנקים, מטוסים וחיילים.
כל היתר עדיין לא מספיק חשוב בעיניי. זה לא שאני בנתק ממה שמתרחש, אלא שהוויכוחים שהתחילו כצפוי במרחב הפוליטי לא חודרים. יש פה שריון חזק ומעיל רוח של אידיאולוגיה משותפת, כי אחרת לא ננצח ונכריע את האויב. את המשימה של היום שאחרי, את התכנון והחשיבה, צריכה לקחת החברה האזרחית. האנשים שארגנו את אלפי המתנדבים, את הכמויות הבלתי נדלות של הציוד.
נדרש תיקון
אחרי חודש של מלחמה ברור שנצטרך פה מאמץ לאומי שכמעט לא ידענו מאז הקמת המדינה. הפרחת העוטף ותנועת ההתיישבות. הוצאה מהימ"חים של ערכים שאופסנו כי כבר לא צריך אותם. ארגון הפוליטיקה הישראלית מחדש.
והמשך המלחמה כדי להגן על הבית. האיומים עלינו לא ייעלמו בסוף המלחמה הזאת. מה שניתן לשנות הוא את התגובות שלנו. לא עוד מחפשי שקט, אלא חיפוש אחר פחד בצד השני. הרתעה קראו לזה בתפיסת הביטחון שלנו שאיש לא כתב, אלא שהמילה הזאת נשחקה עד שנהייתה ריקה. פחד מלתקוף את אזרחי ישראל. אין ברירה אחרת, אין שפה אחרת, אין מוצא אחר.
תרימו את הדגל, תרימו את הראש, אנחנו נצא מזה חזקים וטובים יותר בכל מה שדרש פה תיקון.
שילמנו, ואנחנו משלמים, מחיר כבד. עכשיו המציאות מתעצבת מחדש. זה בזכות לובשי המדים שכאן, אבל לא פחות מכך בזכות החברה האזרחית, מניפי הדגל שעומדים בדרך להלוויה או לסיוע לחקלאי שנקלע למצוקה או לאזרח כמוהם. ביחד ננצח.
הסיכוי הכי טוב
אין לי מושג איך אדם מתמודד עם אובדן של ילד, אח או אחות בשל מרצחים כאלה, אבל בחודש האחרון אני פוגש שוב ושוב אנשים מהסוג הזה. הם מגיעים לכמה שעות לקיבוץ, עושים מה שצריך, מציצים בזירת הקרב ומדברים עם הכוחות שבשטח. פה ושם ניהלתי כמה שיחות כאלה. מורכב להם, קשה נפשית, אבל לא שמעתי אפילו אחד שהרים ידיים. הם מדברים על חזרה ופריחה. בנייה מחדש של קהילה, הם אומרים שאין ברירה מלבד לעשות, ומדברים הרבה על העתיד.
אני לא מציין שמות בכוונה. לא ביקשתי רשות מאף אחד לספר עליו. הם שוחחו איתי כמי שבא להגן עליהם ויש לו קשר לקבלת החלטות. הלוואי שאחרי המלחמה הקול שלהם יהיה מספיק חזק. הם הסיכוי הכי טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו