עט ונשק וחוסר חשק: שנת הלימודים האקדמית יוצאת לדרך בצל המלחמה

שנת הלימודים האקדמית תשפ"ה יוצאת היום לדרך ברוב המוסדות האקדמיים בישראל. מספר הסטודנטים שילמדו במוסדות להשכלה גבוהה בתשפ"ה צפוי לעמוד על כ־334,600, בדומה למספרם בתשפ"ד, שנה שהתחילה רגע אחרי הטבח בעוטף עזה ופרוץ המלחמה.

עשרות אלפי סטודנטים, גם כאלה שכבר לומדים וכאלה שאומרים להתחיל לימודים, עדיין נמצאים במילואים - אם בתוך לבנון או עזה ואם בסבבי מילואים - שהחלו בשנה שעברה ב־7 באוקטובר.

המלחמה עוררה שלל סוגיות שמטרידות את הסטודנטים והמוסדות: הראשונה שבהן היא הפסד החומר הלימודי, מבחנים ובכלל היכולת ללמוד ולהמשיך את התואר תוך כדי ימי מילואים. גם השוויון בנטל לא נעלם מעיני הסטודנטים שמרגישים לבד במערכה. נוסף על כך, המלחמה הביאה עימה מצב נפשי ירוד, חרדות ופגיעה כלכלית בכיסם של הסטודנטים. המלחמה הביאה גם לחרם מצד מוסדות אקדמיים בעולם, מה שעלול להשפיע על המחקר ועל שיתופי פעולה.

"אנחנו עייפים, העומס כבר מורגש, והדיבורים על סבב רביעי לא מועילים יותר מדי", אומר דניאל סיטון (25), סטודנט שמתחיל שנה ב' באוניברסיטה העברית בירושלים בתואר משולב של משפטים וכלכלה. "המתח של החזרה לחיים משפיע, אתה בא והולך, ואז שוב חוזר ולא באמת מצליח להיכנס לשגרה. מסביב חברים נפצעים או נהרגים, לאחרונה איבדתי בן משפחה שנפל בעזה".

בסדיר שירת סיטון בצנחנים וכעת הוא עושה מילואים בחטיבת 646, חטיבת המילואים שנמצאת בצפון. הוא גויס ב־7 באוקטובר בשנה שעברה: "הייתי ארבעה חודשים בעזה ומאז זה לופ שלא פוסק. מעזה הגעתי ישירות לאוניברסיטה לשנה א' שנפתחה באיחור. לא היתה לי חופשת סמסטר כי ניגשתי למבחנים במועדים מאוחרים. כשהייתי אמור לצאת לחופשה קצרה קיבלתי שוב מילואים - וגויסתי לשלושה חודשים בצפון, שגרמו לי להפסיד את פתיחת שנת הלימודים".

כמו רבים הוא מתאר הרגשה של ניתוק ומספר שבקרב סטודנטים יש גם תסכול: "יש לחץ לשלב את הלימודים, בת הזוג, החבר'ה. אני רגיל להוביל בלימודים ולפרקים אני מרגיש אאוטסיידר, לימודית וחברתית. סיימתי בציונים טובים, אבל לצערי יש הרבה סטודנטים שנותרו מאחור ולא הצליחו להשתלט על השנה הזאת. בסוף האוניברסיטאות עשו מתווה מאוד נוח עבורן, נתנו ציונים של עובר או לא עובר, אבל לא כולן סייעו בהשלמות פרטניות של חומר ושיעורים מיוחדים כדי שנוכל להדביק את הקצב. נכון, יש מרצים מאוד ספציפיים שיצאו מגדרם לעשות את זה, אבל מערכתית לא הרגשתי שעשו מעל ומעבר. ברגע שלסטודנט אין שיעורים פרטניים בקורסים קשים שבהם הלמידה היא עקב בצד אגודל, הוא לא יצליח".

המתווה והמחלוקת

בשנה שעברה היו 70 אלף סטודנטים מילואימניקים בכל המוסדות, כלומר אחד מכל חמישה סטודנטים היה בשירות מילואים. המלחמה עדיין נמשכת, ולא ידוע מתי תסתיים. בחודש שעבר פורסם על ידי המוסדות האקדמיים מתווה חדש לשנת הלימודים האקדמית תשפ"ה, שיקל משמעותית על הסטודנטים המשתרים במילואים. בין היתר, על המרצים לסייע לסטודנטים להשלים את החומר באמצעות סיכומים, הקלטות ושעות תגבור. יהיו דחייה של מטלות, הפחתה של מטלות וכן הפחתה בעומס - כלומר, קיצור התואר בנקודות זכות בגין ימי מילואים. המתווה מורכב, וסטודנטים משרתי מילואים טענו כי הוא מנותק מהמציאות.

ראשית, המתווה אינו מעוגן בכללי המל״ג והמשמעות היא שאין שום אכיפה או סנקציה באשר למוסד שלא מקיים את המתווה. שנית, הסטודנטים טוענים שהתנאים לקבלת התאמות משמעותיות גבוהים מדי.

נוסף על כך, המתווה הנוכחי מגביל את האוניברסיטאות שרוצות להיטיב עם הסטודנטים למתן 10 נקודות זכות לכל התואר, לכל היותר, גם עבור סטודנט שישרת השנה מאות ימי מילואים. כלומר, סטודנטים נמצאים במצב שבו כביכול "ניצלו" את כל הזכויות שלהם, כי הן ניתנות רק פעם אחת בתואר ולא בכל שנה מחדש. כמו כן, אין מענה מספיק לסטודנטים המתגוררים ביישובי קו עימות כמו יקנעם, נהריה וכדומה. לא כל המוסדות מאפשרים להם כניסה בזום לשיעורים, פטור מנוכחות חובה, הארכה בהגשת העבודות והמטלות, ועוד.

אביב עזרא (28), סטודנט לתואר שני באוניברסיטת רייכמן, עומד בראש תנועת "דור הניצחון" שמטרתה להשפיע ולעצב את עתיד המדינה באמצעות הדור הצעיר. הוא נמצא במילואים בגבול לבנון ועשה יותר מ־230 יום מילואים, מה שגרם לו להפסיד סמסטר קיץ ולהתחיל את סמסטר א' באיחור.

"בשנה שעברה המתווה נכנס לכללי המל"ג והשנה הוא רק המלצה. אם מישהו מכיר שהמלחמה נגמרה - תעדכנו אותנו. אנחנו דורשים שההתאמות ייכנסו לכללי המל"ג וייאכפו כך שהאוניברסיטאות והמכללות יהיו מחויבות להן. במקביל, היקף ההתאמות לא דומה לאלו של השנה שעברה - מפקירים אותנו. המערכת צריכה להכיר באתגרים שמלווים אותנו היום ושילוו אותנו בהמשך, כי כשנסיים מילואים ונחזור לקמפוסים לא הכל יסתדר ברגע אחד.

"מעבר לנקודות זכות אנחנו עוברים חוויה רגשית פרטית, ואי אפשר להשתחרר ממנה כאילו לא קרה כלום. אנחנו, הסטודנטים, מנוע הצמיחה של המשק. אנחנו מחזיקים את הכלכלה והביטחון של המדינה על הכתפיים שלנו, וכשזה מגיע לזכויות שלנו מתעלמים מאיתנו".

על השוויון בנטל הוא אומר: "זה כואב מאוד לראות אצלנו שמשפחות המילואימניקים, העסקים והקריירות מתפרקים, ויש כאלו שמתכחשים לכאב הזה ובוחרים לשבת בצד. זה ניצול ציני של הציונות שלנו".