מבחן טבריה: מערכת החינוך בעיר תצליח לעמוד באתגרים?

הביקורת על חרדים שלא לומדים ליבה, הסטיגמה על הפריפריה, הבעיות הרגשיות של התלמידים, והפערים הלימודיים שמאוד קשה לצמצם - כל אלה הם רק חלק מהאתגרים ומהבעיות של מערכת החינוך הישראלית.

אותם אתגרים פוגשים גם את מערכת החינוך של טבריה, שבחודשים האחרונים עלתה לכותרות סביב ההתמודדות לראשות העיר.

לצד זאת, בשנים האחרונות מערכת החינוך עברה מהפכה, בין היתר בליווי קרן מנומדין שבנתה תוכנית אסטרטגית בתחום החינוך. כעת אנשי חינוך ותלמידים בה מספרים על העבודה היומיומית, התסכולים, וגם על הפתרונות.

אתגר לימודי הליבה

בחודשים האחרונים אי אפשר היה שלא להיחשף לוויכוח על לימוד מקצועות הליבה בקרב האוכלוסייה החרדית, בהם מתמטיקה, אנגלית ומדעים. ההסכמים הקואליציוניים העניקו עוד כספים לבתי ספר שלא מלמדים לימודי ליבה, ויש הטוענים כי מדובר בפגיעה בעתיד המדינה מפני שהתלמידים לא מקבלים כלים להשתלב בחברה.

בפועל המצב קצת יותר מורכב. הרב ברוך דיק, מנהל מוסדות חינוך של קהילת קרלין שמונה מאות משפחות בעיר, מסביר כי "רוב מערכת החינוך שלנו לומד ליבה, הבנות לומדות בצורה יותר רחבה מהבנים. נכון, יש תלמידים שלומדים ליבה ברמה נמוכה, אבל זה נובע בין היתר משום שיש חוסר במורים מקצועיים מותאמים למגזר, ולצוותים אין די הכשרה ראויה ומקצועית.

"אנחנו מרגישים לעיתים תחת ביקורת, כאילו לא מגיע לנו בגלל שאנחנו שונים, ואני עדיין חושב שמגיעים לנו צרכים בסיסים. אנחנו לא מתעלמים מהעניין שהמסה הכבדה אצלנו זה לימודי קודש ושיש אצלנו פחות לימודי חול, אבל אנחנו רחוקים מלהיות נטל על האוכלוסייה הכללית. אנחנו אולי מתפרנסים קצת פחות, אבל גם מסתפקים במועט".

הוא מאמין שמקצועות הקודש תורמים: "תלמיד שלומד גמרא וחומש יש לו הרבה ידיעות כלליות, המפתחות כישרונות נוספים ומערכות חשיבה שמשרתות אותו לכל החיים. אני למדתי עד גיל 24 בכולל, היום אני מנהל מוסדות עם כ־1,000 תלמידים ולומד לתואר ראשון בחינוך".

לאחר שנים שבהן העיר ידעה מאבקים בין חילונים לחרדים, הוא מספר על שותפות: "אנחנו מרגישים כלפינו יחס חם, שאנחנו חלק מהחברה ומקבלים יחס שווה והגון. גם החינוך החרדי הופך למקצועי יותר. המורים של היום הם לא כמו המורים של פעם. הם לומדים גם את שפת הנפש - לזהות קשיים של תלמידים. זה משהו שאנחנו שמים עליו דגש. יש לנו פסיכולוג צמוד מטעם הרשות, וברשויות אחרות במגזר מקנאים בנו".

צמצום פערים

הנתונים מראים כי בבתי ספר במרכז יש מגמות לימוד יוקרתיות יותר, ומנגד בפריפריה החברתית והגיאוגרפית יש מקצועות שמקשים על תלמידים לפרוץ את תקרת הזכוכית. "אנחנו נמצאים במצב שבו מצד אחד טבריה לא מקבלת את מה שמגיע לה מהמדינה, לא משקיעים מספיק בתיירות, בתעשייה, בצמצום אבטלה, בנראות של העיר", אומר הרב גלעד מסינג, מנהל הישיבה התיכונית אורט בטבריה.

"מצד שני, מערכת החינוך שלנו היא פנינה אמיתית. בתי הספר הם אי שמעניק לתלמידים הכל והם מקבלים תקציבים ומשאבים. אבל מגיע לתלמידים לגדול בעיר שיש בה צמיחה והתקדמות".

על כך שיש שוני בין מערכות החינוך הממלכתית והממלכתית־דתית הוא אומר: "בעיניי המאבק על שוויון ההזדמנויות חשוב יותר מהמאבק על הזהות ומהשאלה אם היא חילונית או דתית. אני חושב שלתלמידים כאן הרבה יותר חשוב להילחם כדי להגיע ליחידה דוגמת 8200 בצבא או לאקדמיה ופחות המאבק על הזהות. אצלנו כולם מחוברים".

בחמש השנים האחרונות עלה שיעור הזכאות לבגרות בטבריה, ולדבריו "לא צריך לשבת ולחכות למדינה - יש את העירייה ואת רשתות החינוך ופרויקטים שדוחפים קדימה. בעבר טבריה היתה מאחור, היום היא עוברת לקדמת הבמה.

"המטרה היא להשביח יותר את תעודת הבגרות, כך שתכלול 4 או 5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית. אני רוצה לראות יותר בוגרים במגמות טכנולוגיות.

"אמנם אין כאן משרדים של חברות ההייטק כמו שיש במרכז, אבל בנינו תוכנית שבמסגרתה כל תלמיד בישיבה עובר הסמכה אצל חברת הייטק גדולה. הם עוברים קורסים קצרים שבסופם הם נבחנים וצוברים ידע, ניסיון ודיפלומה ומדברים את 'השפה', ועם כל אלה הם מסיימים תיכון".

דעות קדומות

את ההבדלים בין המרכז לפריפריה מרגישים גם התלמידים, ופעמים רבות אלו שמגיעים מערים צפוניות או דרומיות חווים סטיגמה מצד ילדים אחרים. לדברי אמילי גומון (18), שסיימה לאחרונה כיתה י"ב ותתחיל בקרוב מכינה קדם־צבאית, "אנשים מסתכלים אחרת על אנשים שמגיעים מהפריפריה. זה כולל לא מעט דעות קדומות וסטיגמות, כמו שהם פחות חכמים, שהם ערסים ופחות מתורבתים.

"אני חושבת שאסור לקבל את הסטיגמות האלה - גם לא כלפי חוץ וגם לא כלפי פנים. אסור לחיות עם התווית הזאת, אני מאמינה שיש לי כל הכלים להצליח, אני מתנדבת, אני משקיעה בלימודים, אני חלק ממועצת הנוער. זה צריך לחלחל גם פנימה לתלמיד וגם החוצה במפגש עם בני נוער אחרים - התפיסה הזאת חייבת להשתנות".

באשר לשוויון הזדמנויות, היא טוענת שהדברים לא שחור ולבן: "אני חושבת שקיבלתי הרבה כלים להצלחה מצד אחד, ומצד שני אני יודעת שיש תלמידים במקומות אחרים שמקבלים יותר, יש יותר משאבים, יותר שיעורים אחר הצהריים, יותר חוגים, יותר מגמות בחירה. אבל לצד זה אצלנו יש יחס אישי בין המורים לתלמידים.

"למורים אכפת וחשוב שנצליח ונראה לכולם שזה אפשרי. אם אני צריכה עזרה אז בסוף היום המורה שלי תשב איתי, תכין אותי לבגרות, תתקשר אחרי הצהריים - ואת זה לא רואים בכל מקום".

על החלום שלה היא אומרת: "אני עדיין לא יודעת מה אעשה כשאהיה גדולה. החלום שלי להצליח ולהיות הכי טובה בכל מה שאבחר. אני לא שוללת קריירה צבאית".

המחסור בפסיכולוגים

הקורונה אמנם נשמעת כמו זיכרון רחוק, אך השפעותיה עדיין ניכרות, בעיקר בהיבט הרגשי והחברתי. תלמידים עדיין מתקשים לפתח קשרים חברתיים, עדיין מתמודדים עם דיכאונות וחרדות. הבעיה היא שבמערכת הציבורית יש מחסור בפסיכולוגים. עם זאת, בטבריה מאמינים שמצאו את הפתרון.

אנדראה ויטלה, פסיכולוגית בכירה ומנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי בעיר, מספרת: "תלמידים שהיו בסגר התקשו לחזור לשגרה. אנחנו מתמודדים עם אחוז גבוה מאוד של ילדים שסובלים מחרדות ומדיכאונות, לפעמים עד כדי אמירות אובדניות. יש גם הרבה בדידות וקושי במיומנויות חברתיות - היחסים הפכו וירטואליים, ויש קושי להביע רגשות ולסמוך על האחר. זה מוביל למצב של אלימות מילולית ופיזית".

הפתרון, כאמור, הוא טיפול רגשי פסיכולוגי, אלא שבמערכת הציבורית ובמערכת החינוך יש מחסור אדיר. הסיבה לכך היא שהפסיכולוגים החינוכיים מקבלים שכר זעום ומעדיפים לעבוד בקליניקות הפרטיות.

"אצלנו אין מחסור בפסיכולוגים וכל התקנים מאוישים. עשינו חלוקה מחודשת של המשאבים דרך מערכת הגפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית), כך שהפסיכולוג עובד בחלק מהזמן כמשרה ציבורית ובחלק השני באופן 'פרטי', ויש לנו פרויקטים של טיפול. יש להם אפשרות להתפרנס בכבוד.

"התלמידים אצלנו לא מחכים - לא לקופות החולים ולא למערכת הפרטית, שגם שם יש המתנה של שלושה-ארבעה חודשים עד למענה. בנינו את הקליניקות בתוך בתי הספר, הפסיכולוגים מגיעים לשם, והילדים מקבלים את הטיפול בתוך המסגרת".