שבוע לאחר ששר הביטחון החדש ישראל כ"ץ הכריז כי "ניצחנו את חיזבאללה", שבוע שהיה גם אחד השבועות הקטלניים (12 חיילים נפלו ושני אזרחים נרצחו) והעצימים ביותר מאז שהתחילה הלחימה בצפון, שוב מתחדד הפער בין המציאות המוצהרת לזו המפורשת הלכה למעשה בשטח.
לכולם ברור כי בניגוד למצב המלחמה בדרום - הרי שבצפון הסדרה היא היעד העיקרי שאליו מבקשת ישראל לחתור. בניגוד למצבי העבר, כיום ישראל מגיעה לדבר על הסדרה כאשר תנאי הפתיחה מאפשרים לעמוד על עקרונות יסוד בכל הסכם עתידי שיהיה:
- שימור חופש הפעולה של צה"ל לפעול כנגד כל הפרת הסכם על ידי חיזבאללה או מי מארגוני הטרור בלבנון.
- אכיפת ההסדר על ידי כוח רב־לאומי בהרכב ארה"ב ומדינות אירופיות נוספות, שיחליף את יוניפי"ל חסר הסמכות, היכולת והמוטיבציה לבצע את המוטל עליו.
- האיום הקרוב שהוסר על ידי צה"ל בתמרון הקרקעי, וכלל פירוק תשתיות חיזבאללה בכפרים סמוכי־הגבול, לא יחזור לקדמותו.
בנקודה הזאת טמונה גם המורכבות הישראלית, שכן מטרת המלחמה "להשיב את התושבים בבטחה לבתיהם", מחייבת צלע נוספת בכל הסדר עתידי, ואלה התושבים והמנהיגות המקומית.
ככל שעובר זמן, אנו שומעים קולות אשר דוחים ומטילים ספק בכוחה של הסדרה להחזיר את האזרחים בבטחה לבתיהם.
נקודת הפתיחה של התושבים בכל מצב סיום המלחמה מתחילה בפער עצום הנובע תחילה ממשבר אמון שמתחיל עוד ב-7 באוקטובר בשנה שעברה ואף לפניו.
חוסר אמון זה הלך והתרחב במהלך השנה האחרונה וביתר שאת בשבועות האחרונים. הפער העצום רק מתחדד בין המציאות המדובררת על ידי המנהיגים ("לחיזבאללה נותרו רק 20% מהיכולות הרקטיות קצרות הטווח", "ניצחנו את חיזבאללה", "התמרון קרוב ימים לכדי מיצוי וסיום") לזו אשר הם פוגשים מדי יום - מאות רקטות, עשרות כטב"מים.
צריך לומר ביושר, מדד הרקטות לא היה ולא יהיה מדד לניצחון במלחמה או להכרעת חיזבאללה (גם לא להכרעת חמאס), תמיד תישאר היכולת הנוספת של רקטות, מחבלים או פירים. גם שליטה ונוכחות בשטח לא יבטיחו לאפס את האיומים, ראינו זאת ברצועת עזה וזה נכון שבעתיים גם בלבנון. תישאר גם יכולת וגם גיאוגרפיה שרחוקה יותר מהקו שמשיגים או שולטים בו. זו מציאות חיינו.
המרכיב המשלים לכל הפעולות הנעשות מעבר לגבול, אלה הצבאיות ואלה המדיניות, הן פעולות שצריכות להתבצע בתוך שטחינו וביישובים המפונים - חיזוק משמעותי של הגנת היישובים, חיזוק ושינוי תפיסת הגנת הגבול, קידום התוכניות לשיקום ולבניית התשתיות שנפגעו (ותחילה יישובים סמוכי־גבול), והתאמת התשתיות הציבוריות לרציפות תפקודית. לפעולות אלה יש להוסיף עוד מגוון פעולות שבכוחן להתחיל במסע שיקום האמון בין מדינת ישראל וצה"ל לבין תושבי הצפון.
צריך לומר ביושר, מדד הרקטות לא היה ולא יהיה מדד לניצחון במלחמה או להכרעת חיזבאללה (גם לא להכרעת חמאס)
המציאות בצפון מצויה במלכוד, ובמהותו הפער העצום בין ההישגים של צה"ל במלחמה נגד חיזבאללה, לעובדה שהם אינם מתורגמים לתחושת הביטחון של התושבים. זהו מלכוד, שבו הסדרה גם לפי העקרונות שהצעתי לעיל לא תתקבל על ידי התושבים כערובה וכביטחון לשובם לבתיהם. המלכוד הזה מצוי בפער שבין משבר אמון עמוק, שבו כל פתרון וכל מצג ייתפס כמוטה וחשוד באמינותו, לבין הרצון והצורך לחזור לשגרת חיים נורמלית.
מוטב כי המנהיגות הלאומית תשכיל ותפנים כי כדי לעמוד במטרת המלחמה ולהשיב את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם, לא מספיקים תמרון קרקעי מוצלח וגריעת יכולת מחיזבאללה יחד עם תקיפות חוזרות ונשנות בדאחייה שבביירות, וגם לא הסדרה בעקרונות ישראליים עם ערובה אמריקנית ליישומם. שיקום האמון הוא תנאי ותשתית לקבלת המרכיבים האחרים.
מלכוד הצפון עלול להיות בעוכרינו, ואנו כמדינה וכחברה עלולים לשלם מחירים כבדים בשנים שיבואו לאחר סיום המלחמה. זה הזמן למעשים ופחות להצהרות, הם אלה שיעצבו את המציאות, ולא הצהרות שיעצבו נרטיב חלול.
לצד ההיבטים הביטחוניים והמדיניים, יש חשיבות קריטית לבניית תשתית כלכלית וחברתית שתתמוך בהסדרה לאורך זמן. פיתוח כלכלי של האזור, יצירת הזדמנויות תעסוקה ושיפור איכות החיים של התושבים הם מרכיבים קריטיים בבניית אמון וביצירת אינטרס משותף. אמון משוקם על ידי שקיפות ושיתוף - שתפו את ההנהגה המקומית בתהליכי ההסדרה, היו קשובים לדאגותיהם ותתייחסו אליהם. פערי אמון לא נפתרים בן-לילה, וכל הסדרה אמיתית חייבת להתמודד עם המציאות האמיתית, אחרת מלכוד הצפון יהפוך למלכודת.
הכותב הוא תא"ל (מיל'), לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו