צה"ל חיכה זמן רב לאור הירוק לתקוף: אך מה עושים אחרי המהלומות שהנחתנו על חיזבאללה?

התרחשויות השבוע האחרון בזירה הלבנונית ממחישות את הניגודיות הייחודית במצבנו האסטרטגי. מחד, רצף מבצעים מודיעיניים מבצעיים מרשימים בקנה מידה עולמי - על גבול האופוריה המסוכנת, ומאידך צבר תהיות על כשלי המדיניות בניהול המערכה מאז 7 באוקטובר 2023.

לא סוד הוא שצה"ל הכין תוכניות לחימה ללבנון כבר לפני חודשים ארוכים ואף הציגן למקבלי ההחלטות. סביר להניח שמה שבוצע בשבוע האחרון קרוב מאוד לתוכניות אלה, עם עדכוני מודיעין זמן אמת שנוספו. אפילו הלוחמה הפסיכולוגית, ההשתלטות על תחנות הרדיו והצלחת ניוד האוכלוסייה צפונה אינם המצאה של הימים האחרונים. התחושה היא שצה"ל היה כקפיץ דרוך שחיכה זמן רב לאור הירוק.

בהנחה שישראל עומדת מאחורי "מבצע ביפר ומכשירי הקשר", אזי גם יכולות אלה עמדו לרשות מנהלי המערכה כבר זמן רב. עליונות מודיעינית מוחלטת בצירוף יכולות תקיפה מבצעיות מדהימות הן "חלום רטוב" עבור כל מקבל החלטות.

השבוע אמר ראש הממשלה: "אנחנו לא מחכים לאיום, אנחנו מקדימים אותו בכל מקום, בכל זירה, בכל עת". אין סילוף מציאות גדול מכך. אנחנו כבר שנה שלמה בתוך המלחמה הזאת, ורק השבוע יצא המבצע ההתקפי העוצמתי. הסיפא מאחורי אמירתו של ראש הממשלה היתה חייבת להביא אותנו למבצע יזום כבר לפני חודשים רבים, אולי אף ב-11 באוקטובר - כפי ששר הביטחון והצמרת הביטחונית המליצו. כך שבניגוד לדבריו, עד השבוע שעבר אנחנו כן חיכינו לאיום - לא הקדמנו אותו. הפקרנו את תושבי הצפון ובלמנו את צה"ל. רק לפני שבוע נזכרה ממשלת ישראל להגדיר מטרת מלחמה (עמומה!) לזירה הצפונית.

ב-2006 נפתח מבצע "משקל סגולי" בתקיפת עשרות בתי אזרחים בלבנון שבהם היו מוכנים לשיגור טילים. מזכיר למישהו את המודיעין הקיים כיום על מטרות דומות? אם כן, מדוע לא היתה יוזמה עד עתה?

אז מהם האתגרים וההזדמנויות מכאן ואילך? עד עתה, למרות ההשפלה והפגיעות חסרות התקדים, חיזבאללה עדיין לא הכניס ללחימה שלו את מערך הטילים המדויקים ארוכי הטווח ולא תקף את מרכזי האוכלוסייה הגדולים שלנו. יש לכך כמה סיבות: פגיעה קשה במערך השליטה המבצעית שלו, בלבול וחוסר ביטחון בהנהגה, חשש כבד מכך שלבנון תיראה כמו רצועת עזה, ולבסוף יש את איראן - היא זו שבנתה לחיזבאללה את המערך האסטרטגי, לא כדי "לבזבז אותו" על סיוע לחמאס, אלא כדי לסייע לעצמה ביום מצוקה. לכן שאלת השאלות בהקשר זה היא האם ומתי איראן תשחרר שימוש בו, או האם "תחתוך הפסדים" כדי לשמרו לעצמה.

בצד הישראלי, חייבים להגדיר אסטרטגיית יציאה ולא להיגרר (או ליזום!) למלחמה ארוכה שאיננה נגמרת. חזרה "לשגרת המשוואות" של השנה האחרונה איננה קבילה. באותה מידה הגדרה של הכרעה ו/או ניצחון מוחלט איננה סבירה. מחד, יש לנו אינטרס לנתק את ציר חיזבאללה־חמאס עבור יריבינו, ומאידך ישראל חייבת לחבר את האסטרטגיה של כל הזירות לכדי "מהלך שובר התשה".

ברצועה המהלך הצבאי מיצה את עצמו והצדיק כבר לפני כמה חודשים אסטרטגיית יציאה חכמה. עסקת החטופים קריטית לביטחון הלאומי, והגיע הזמן להפסיק לדבר על עסקה בשלבים, המבטיחה במקרה הטוב השבת חלק קטן מהם ולעבור לעסקה כוללת בפעימה אחת – עכשיו!

הכותב הוא לשעבר ראש אמ"ן.