שכונת קרארה ממזרח לחאן יונס יושבת על רכס השולט מערבה לכיוון הים, ומזרחה - לכיוון יישובי העוטף. מהשכונה, רובה פרברית וחקלאית באופיה, יצאו מאות מחבלים במהלך פיגועי 7 באוקטובר. מטעי הזיתים שלה, שמעוטרים בחרציות צהובות של אביב, מלאים פתחים למנהרות של חמאס.
הטנקים של חטיבה 7 מעלים ענני אבק גדולים כשהם חורשים את דרכם באזור, לצד כוחות הנדסה שמפנים צירים וחושפים תשתיות טרור מעל הקרקע ומתחתיה. מדי פעם נשמע צרור יריות או ירי בודד של טנק.
ככה נראה מאמץ התקפי של גדוד 77 של החטיבה, שמתקדם בשטח שבו צה"ל טרם פעל, בפרבריה של העיר שהפכה לבירת הטרור של הרצועה. ההתקדמות מגיעה לצד כותרות בכלי התקשורת שמדברות על "דשדוש", והתבטאויות של פוליטיקאים, כמו אביגדור ליברמן, שאמר כי "כל מה שרואים בעזה הוא בט"ש". "אין דשדוש, אלו המצאות", אומר מרום פנ"ר, מ"פ בגדוד שנמצא עם הכוחות בשטח. "אנחנו נלחמים באויב שמנהל מלחמת גרילה. אין טעם להיות בכל מקום כל הזמן. אנחנו מכים בדיוק היכן שצריך".
רגע קשה בעוטף
מי שאמון על ההתקפה הוא סא"ל שמעון פורטובני, מפקד גדוד 77, שנלחם בעוטף וברצועה מאז 7 באוקטובר. "המרחב של קרארה, ששולט על הצד המזרחי של הגדר, הוא האזור שממנו יצאו המחבלים ב-7 באוקטובר. אנחנו פועלים להרוג את המחבלים, למצוא את התשתית התת-קרקעית, לפרק אותה ולהסיר את האיום".
פורטובני וחייליו נמצאים בקו הראשון של מלחמת חרבות ברזל מרגעיה הראשונים. הוא ואנשיו הם שמצאו את עצמם מול הסתערות המחבלים בבוקר 7 באוקטובר, כשהם עוברים בין בתי מגורים בנתיב העשרה ונלחמים בתוקפים פנים אל פנים. "אני לא אשקר, זו היתה תחושה גרועה וקשה מאוד", נזכר המפקד. "להיכנס לבית שבו תושב נרצח ואשתו ובתו מסתתרים בארון, ולנו אין אפילו זמן להגיד לאישה שאנחנו פה, משום שצריך לרדוף אחרי המחבלים, זה רגע קשה מאוד".
מאז פורטובני וגדוד 77 ממשיכים לרדוף אחרי מחבלים. הגדוד לחם בצפון הרצועה, בעיר עזה, בבית החולים שיפא ובחאן יונס. לאחרונה השתתף בקרב על מגדלי חאמד, השכונה הקטארית ממערב לחאן יונס, שבסמוך אליה מצאו מפעל של ממש מתחת לחממות של היישוב גני טל, שפונה במהלך ההתנתקות.
גם פורטובני לא מתרגש מהדיבורים על דשדוש או מעבר ל"אבטחה שוטפת" ברצועת עזה. גם הוא אינו סבור שהצורך לחזור ולפעול במקומות שאותם צה"ל כבר כבש בעבר, כמו בית החולים שיפא, מעידה על כשל. "אין לאף אחד פה בצבא ספק שחמאס פועל ומנצל כל הזדמנות שיש לו, במיוחד באתרים כמו בתי חולים, שיש להם חסינות מסוימת. לשיפא חזרנו, ואני גאה בצבא שהצליח לחזור למקום הזה. נחזור לשם פעם שלישית אם צריך. אנחנו לא תופסים שטח כדי להחזיק בו, השטח לא מעניין אותי, מעניינים אותי המחבלים, התשתיות וההשמדה שלהם", מסביר פורטובני.
מלחמתו של עלי
המבנים הסמוכים ל"בית המג"ד" של פורטובני נראים כמו מבנים רבים אחרים שעוד נותרו על תילם באזור - החלונות והדלתות נעלמו, וגרפיטי מכסה כל פינה. "הגוף בעזה, הלב בהודו", כתוב על אחד הקירות. פורטובני לא מחבב את התופעה, בלשון המעטה. "יש לי בעיה עם זה, זה לא חלק ממה שבאנו לעשות פה. היה לי אירוע שחייל בשמירה כתב 'מוחמד מת' בטוש על הקיר. לא אני הערתי לו, המפקד שלו העיר לו, הוא הסביר לו שאם הוא לא יתאפס הוא לא יהיה פה", הוא אומר בהבעה רצינית.
משמעות ההקפדה של פורטובני על עקרונותיו מקבלת משנה תוקף מהר מאוד. פחות מדקה לאחר סיום השיחה עם המג"ד אני נתקל בלוחם מילואים גדול עם שפם מרשים. עלי הוא בדואי מוסלמי מאחד מיישובי הצפון. "אני פה להגן על הארץ שלי, על המדינה שלי. היה לי מאוד קשה נפשית אחרי 7 באוקטובר ומאז שהגעתי להילחם עם היחידה אני מרגיש ממוקד ונחוץ", מספר הלוחם. עלי מנהל מלחמה אישית משלו - להישאר כשיר גם במהלך צום רמדאן. "אני מאוד משתדל לצום, למרות שהאסלאם מתיר ללוחמים לחרוג מהצום בתנאים קשים. מצד שני, אני חייב להישאר בפוקוס כי יש מי שזקוק לי פה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו