לאן נעלמה מטרת המלחמה השלישית: להסיר איום מעזה "לאורך זמן"?

הוויכוח על שתי מטרות המלחמה מתנהל בתוכנו כבר שבועות רבים, ולא פעם הוא מתלהט ועולה לטונים גבוהים: האם השבת החטופים קודמת למיגור חמאס, הצבאי והאזרחי, או שמיגור חמאס קודם להשבת החטופים?

חמאס, בסרבנותו העיקשת לעסקה עכשיו, פותר לנו בינתיים את הדילמה, אבל מזיכרוננו חומקת לחלוטין העובדה שלמלחמה הזאת יש מטרה שלישית, נשכחת, חשובה לא פחות, שכמעט חדלו אצלנו מלדבר בה. קבינט המלחמה הגדיר אותה בראשית הדרך, על דעת בני גנץ וגדי איזנקוט, כך: "מצב סיום המלחמה - לא נשקף איום מרצועת עזה לישראל לאורך זמן". המשמעות של היעד השלישי הזה ברורה: צה"ל, לבד ממיגור חמאס ושחרור החטופים, צריך להביא אותנו למציאות חדשה, שבה לא נשקף עוד איום על ישראל מרצועת עזה, ולקיים אותה לאורך שנים.

אלא שהיעד הזה כמעט נמחק מהשיח, ונראה שלא במקרה. נתניהו אמנם מדבר עליו מעת לעת, אבל גלנט, והרמטכ"ל הלוי, וככלל הדרג הצבאי הבכיר, מעדיפים שלא להתייחס למטרה מספר 3. מימושה מתנגש עם השיח הנוכחי של "היום שאחרי", בייחוד עם הגישה האמריקנית, וכמובן עם הקונספציה הישנה שמסתפקת ב"השבת השקט" בלבד, ויש עדיין מי שלא נגמל ממנה. מימוש המטרה השלישית מחייב אמירה ברורה, ובעיקר מחויבות אמיתית, להמשך הנוכחות הצבאית הישראלית הקבועה בעזה לאורך זמן, לאורך שנים.

אין פירוש אחר ליעד מספר 3, כי אין אפשרות אמיתית אחרת להסיר "לאורך זמן" את האיום, ללא נוכחות קבועה של צה"ל ברצועה במשך שנים ארוכות. למדנו זאת בעבר מניסיונות כושלים לפתור בעיות בעזרת כוחות רב־לאומיים. למדנו זאת בדרך הקשה גם בחבלי יו"ש, שצה"ל שב אליהם במבצע חומת מגן, במהלך האינתיפאדה השנייה.

המשמעות של "להסיר את האיום העזתי לאורך זמן" היא לפרז את הרצועה באופן מוחלט מנשק פלשתיני, וזה כמובן יעד מרחיק לכת פי כמה מאשר "השבת השקט", שלפני 6 באוקטובר הסתפקנו בו. "לאורך זמן" מחייב - אין ברירה אחרת - גם את כיבוש רפיח ושליטה קבועה על ציר פילדלפי, כפי שהסביר היטב בני גנץ: "לא ניתן לכבות רק 80 אחוזים מהשריפה, צריך לכבות את כולה".

זו הפעם הראשונה שבה ממשלה כלשהי, כנגזרת של הנסיבות הקשות שהיא אחראית להן, מגדירה לצה״ל מטרות בעזה. בכל המבצעים הקודמים בדרום, הכל הושאר, בכוונת מכוון, עמום ובלתי מוגדר. צריך אפוא לדבוק גם ביעד מספר 3, ולא לברוח ממנו, שאם לא כן עזה תוסיף לרדוף אותנו. לצד מיגור חמאס ושחרור החטופים, יש להתחיל ולדבר בגלוי, ללא חשש, גם אם כרגע זה נשמע פחות פופולרי, על כך שצה"ל יישאר בעזה תקופה ממושכת.

צריך להשמיע זאת גם פנימה, באוזני אזרחי ישראל, שזכאים לשמוע את האמת, וגם החוצה, לעולם, לאירופה ולארה"ב. אסור להמשיך ולהתחמק מכך. זה ההבדל בין 6 ל־7 באוקטובר. לפני הטבח, נוכחות ישראלית בעזה כלל לא נכללה בארסנל התגובות והתרחישים הישראלי. אחרי הטבח, גם אם בלי רצון, אין לנו באמת ברירה טובה אחרת.