עסקת החטופים, שאושרה אמש בממשלה, היא צעד הכרחי בדרך למימוש מטרות המלחמה. כתמיד, היא פשרה בין תקוות וחלומות לבין המציאות, ובמקרה העזתי – המציאות הקשוחה של יחיא סינוואר.
נתניהו לשרים בפתח ישיבת הממשלה: "לפנינו החלטה קשה, אך נכונה - לפנינו מתווה משופר" // לע"מ
זו תהיה טעות למדוד את העסקה הזאת במונחים של טוב או רע. במצב שישראל נקלעה אליו בעזה אחרי מתקפת 7 באוקטובר, המונחים היחידים שרלוונטיים הם אפשרי ולא אפשרי. לרוע המזל, לא אפשרי היה בעת הזאת להשיג עסקה טובה יותר, שתשיב עוד חטופים הביתה. לא אפשרי גם היה להימנע מהפסקת אש ממושכת יחסית, ומשחרור של אסירים ביטחוניים שכלואים בישראל.
אפשרי ואף נדרש היה להפוך עולמות כדי להשיב הביתה את החטופים, ובראשם את הילדים והנשים. טועה מי שחושב שישראל רק נתנה ולא קיבלה. בראשית הדרך התעקשה ארה"ב שראשוני המשוחררים יהיו אזרחים שלה, וכך דרשו/ביקשו ממשלות זרות נוספות. ישראל הבהירה שאזרחות אינה קריטריון קביל, והשחרור ייעשה על סמך חתך אחר. בסופם של מגעים ממושכים וחובקי עולם ומתווכים נקבע שהתהליך יתחיל עם נשים וילדים, וכי תתקיים הדדיות: חמאס ישחרר, וישראל תשחרר.
המפתח שנקבע – חטוף ישראלי אחד בתמורה לשלושה אסירים פלשתינים – הוא אמנם לא שוויוני, אבל הוא טוב בהרבה מזה שנקבע בעסקה המשמעותית האחרונה שישראל וחמאס ביצעו: 1,027 אסירים בתמורה לגלעד שליט אחד. צריך לקוות שהמפתח הזה יישמר גם בהמשך, אם כי סביר שככל שהמו"מ יתקדם יגדיל חמאס את דרישותיו, ובמקביל יגביר את הדילמה בצד הישראלי. הציבור צריך להבין באילו גלולות מרות מדובר, כשמנגד יעמוד שחרורם של הגרועים שבמחבלי הארגון שכלואים בארץ. שמות כמו חסן סלאמה, מוהנד שרם, עבאס א־סייד, אברהים חאמד ועבדאללה ברגותי יהיו הסיוט של מקבלי ההחלטות אצלנו - לא רק על רקע הזוועות שביצעו בעבר, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל מסוכנותם העתידית.
השלמות לפני ירידה דרומה
בהנחה שההסכם יתממש, תציב הפסקת האש אתגרים לא פשוטים לצה"ל. בשבועות האחרונים צברו הכוחות מומנטום וכתשו את עזה. זה לא בוצע בלי מחיר, אבל הדומיננטיות הישראלית היתה מובהקת והציבה את חמאס בעמדת נחיתות ברורה, עד כדי חשש שיאבד לגמרי את השליטה בשטח שמצפון לנחל עזה.
למעשה, נותר לצה"ל להשלים את כיבוש מחנה ג'בליה, ובהמשך לו את השכונות סג'עייה, תופאח וא־דארג', לפני שיוכל להרחיב את הפעילות דרומה. הפסקת האש תאפשר לחמאס לצבור כוחות, להשמיש מנהרות ומאחזים ולאתגר טוב יותר את צה"ל מרגע שהשלב הזה בעסקה יושלם. צה"ל גם יידרש למצוא פתרון להגבלת טיסותיו בשמי הרצועה, המשמעותיות לאיסוף מודיעין ולהגנה על הכוחות וחילוצם, ולהבטיח שחמאס לא ינצל את הסטגנציה לפגיעה בכוחות, או לניסיון לדחוק בחזרה צפונה את האוכלוסייה הפלשתינית.
בחמאס ביקשו את הפסקת הטיסות כדי שיוכלו לאתר כ־20 ילדים, שלטענתם לא ברור היכן הם מוחזקים. אפשר להאמין לחמאס שהוא לא מחזיק בתמונה המלאה לגבי החטופים, ואפשר שלא. בשורה התחתונה זה לא משנה: ישראל חייבת למצות כל סיכוי לשחרור אזרחיה, ומרגע שהרמטכ"ל הבהיר שצה"ל יידע להתמודד עם אתגרי הפסקת האש, מתבקש היה לאשר אותה במתווה שנקבע.
לא להסיר עיניים מהיעד
סימני השאלה שפיזר חמאס הם גם המפתח שלו להארכת הפסקת האש - אם יביא חטופים נוספים הוא יקבל אסירים נוספים וגם הארכה של הפסקת האש. גם במקרה הזה נקבעו מנות מוגדרות של תמורה: יום נוסף לכל עשרה מהחטופים (ושחרור מקביל של אסירים פלשתינים מבתי הכלא בארץ). זה נותן לחמאס אפשרות להפסקת אש ממושכת אם ידבק בתהליך השחרור המדורג, ומציב בפני מדינת ישראל אתגר גדול עוד יותר - אשר כרוך לא רק בעצירה של המתקפה, אלא גם בצורך להדק את הלגיטימציה הבינלאומית שתתרופף בוודאי, מרגע שיחל שחרור החטופים ובמקביל ייחשפו ממדי ההרס בעזה.
הקשיים האלה לא אמורים לגרום לישראל להסס לגבי ההמשך. שחרור החטופים, כאמור, הוא תנאי מוסרי ראשון במעלה, אבל מימושו לא מסכל אלא רק מעכב את קידום המטרה המרכזית השנייה של המלחמה – הכרעת חמאס.
ישראל כבר שילמה מחירים אדירים במערכה הזאת, והיא יכולה להיות מוטרדת פחות בשלב הנוכחי ממה שיאמרו עליה בעולם. היא צריכה כמובן לעשות הכל כדי להקל את דרכה, בעיקר בהקשר ההומניטרי, אבל אסור לה גם בהמשך להסיר את עיניה מהיעד הכפול שהציבה לעצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו