זה מסוג הסיפורים שהיו אופייניים לישראל של פעם. ילד יהודי בורח עם משפחתו ממדינה עוינת, מגיע לישראל, וכשהוא גדל - מתגייס לצבא כדי להילחם במדינה שממנה ברח.
מתברר שגם כיום יש סיפורים כאלה בצה"ל. רס"ן מ' היה בן 3 כאשר נמלט עם אביו ואחיו הבוגרים מאיראן החומייניסטית. הוא הגיע לארץ בדרך לא דרך, תוך סכנת חיים, ועבר חבלי קליטה לא פשוטים עד שהתגייס לצבא. שם, במודיעין, הוא מצא את ייעודו: תחילה כאיש מקצוע לשפה הפרסית ביחידה 8200, וזה 17 שנים כמי שאחראי להכשרת הדור הבא של אנשי המודיעין, בדגש על לימודי השפה הפרסית למטרות איסוף מודיעין על איראן.
המדינה שממנה ברח ממלאת עדיין תפקיד מרכזי בחייו ובחיי משפחתו. בתפקיד שקיבל על עצמו הוא רואה שליחות כפולה: גם לסייע לישראל להילחם באויבת המרכזית שלה, וגם זה מסוג הסיפורים שהיו אופייניים לישראל של פעם: ילד יהודי בורח עם משפחתו ומסייע לעם האיראני להיחלץ מציפורניו של המשטר הדורסני בטהרן.
"אנחנו מבינים מי זאת איראן. אנחנו יודעים מה הכוונות שלה. מבחינתי, אנחנו מצילים את איראן, ומנסים להחזיר אותה להיות מה שהיא היתה פעם. הייתי מת לחזור ולבקר בה, אבל היא כבר לא המדינה שלי. הבית הוא ישראל".
מ' נולד ב־1985 באיראן. הבן הצעיר למשפחה יהודית, אחרי אחות ואח שגדולים ממנו. אביו, נ', מילא תפקיד מרכזי בגוף מדיני ביטחוני תחת משטר השאה במדינה. אחרי מהפכת חומייני הוא ירד למחתרת והחל לעבוד בשירותי הרפואה. "רדפו אז את כל מי ששירתו בגופים המדיניים הביטחוניים", מספר מ'. "את מי שתפסו, תלו בחוצות העיר".
"דפקו בדלת באישון לילה"
המשפחה ניסתה לחיות חיים נורמליים, אבל מצאה שהשינויים היו קשים לה מדי. "אפילו לשיר אסור היה לנו, ואם לשיר - אז רק שירים מסוימים. בבתי הספר היהודיים היו ילדים שהתחילו להתאסלם. מה שהחזיק אותנו שם היה המשפחה שהתגוררה באיראן, ולכן נשארנו.
"אבא שלי דיבר כל השנים על לעלות לישראל. הוא נשבר כשאח שלי חזר מבית הספר והראה לו מה הם למדו: סורות (פרקים, י"ל) של הקוראן. הוא שמע את זה ואמר 'מספיק. אני לא יכול יותר. אני לא ארשה שכל המורשת היהודית שלנו, וכל מה שגידלנו את הילדים עליו, יתבטל עכשיו'".
אבל אמו של מ' לא רצתה לעלות, כדי לא להתנתק ממשפחתה. בסופו של דבר, ואחרי לא מעט ויכוחים, החליטו ההורים להתגרש. "אבא שלי אמר לה שאם היא רוצה שתישאר, אבל הוא לא מתכוון לתת לילדים שלו לבזבז את הזמן באיראן. בדיעבד הוא צדק כמובן".
הוריו של מ' התגרשו. האם לקחה את הרכוש, והאב - את הילדים. "תחשוב על זה: גבר בן 35, עם שלושה ילדים, לבד. זה מטורף. ולא שהולכים לשגרירות, מסדרים ויזה ועולים על מטוס. היה צריך לארגן את הבריחה הזאת, וגם לא ידעת מתי זה יקרה. אמרו לך להיות מוכן בטווח זמנים מסוים, ולקחת רק את מה שאתה יכול לסחוב איתך".
סבו וסבתו של מ' החליטו להצטרף למסע. הסב השתהה כדי לנסות להיפטר מכמה שיותר רכוש כדי לא להתחיל את החיים בישראל בידיים ריקות, והסבתא יצאה עם בנה ונכדיה. מי שניהל את מבצע ההברחה היה "ארגון טרור" כהגדרתו של מ', שמצא דרך קלה להרוויח כסף באמצעות הברחת יהודים דרך גבולותיה הארוכים של איראן.
"בליל שבת, באישון לילה, דפקו לנו בדלת, הזדהו, ואמרו לנו לצאת מייד. עלינו על משאיות עם עוד אנשים, יהודים, ויצאנו לדרך".
מה לקחתם?
"לא הרבה. אחותי הגדולה לקחה כמה מזכרות מאמא, קצת בגדים, כמה תכשיטים, וכסף שאבא שלי ארגן מראש. בשבילי לקחו צעצוע, וזהו".
המשאיות הובילו אותם לגבול המזרחי. בהגעה לגבול החליט הנהג להוריד אותם בטענה שהם רועשים מדי ועלולים לסכן את חייו. "פחדנו והתחלנו לרוץ ברגל, במדבריות. סבתא שלי שכבר היתה די מבוגרת, אבא שלי שלקח אותי על הכתפיים, והאחים שלי. אני זוכר שאמרתי לו שקר לי, והוא ענה: 'תשים את הידיים שלך על הגוף שלי, וככה תתחמם'.
"היה חושך מוחלט, ובשלב מסוים כל המזכרות שאחותי לקחה מאמא שלנו נפלו לתהום. כל הזמן הזה דחקו בנו להמשיך להתקדם במהירות, מחשש שמשמר הגבול האיראני יגיע ויעצור אותנו. כאשר עצרנו לאכול, ומישהו הדליק מדורה, העשן חשף אותנו, ואז הוחלט להפריד את הגברים מהנשים. שהגברים יתקדמו בנתיב אחד כהסחה, והנשים בנתיב אחר. האיראנים רדפו אחרי הגברים, והתחילו יריות, ואבא שלי נפצע בראש.
"המבריחים ניצלו את העובדה שהגברים עזבו, והורו לכל הנשים לכרוע על הקרקע. זאת החוויה הכי טראומטית שזכורה לי. כל הנשים על הברכיים, והם עוברים ושואלים כל אישה מה יש לה, ומה היא נותנת להם. ואם היא לא נתנה להם כסף או תכשיטים - בום, הם ירו לה בראש. אנחנו היינו בין האחרונים, וכל הכסף היה אצל אבא שלי, שהיה בקבוצה השנייה עם הגברים. כשהגיעו אל סבתא שלי, היא התחילה למשוך את השערות ולצעוק שיש לה ילדים קטנים איתה. ואז אישה אחת אמידה, שבכלל היתה בדרך לארה"ב, ראתה שאני שם, ילד קטן, ושילמה עלינו.
"הרבה אנשים שברחו מאיראן נעלמו בדרך, ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלם. אבל האישה הזאת הצילה אותנו. כשפגשנו את אבא שלי, הוא החזיר לה את הכסף. אני זוכר שהוא הגיע, עם תחבושת ודם אחרי שהוא נפצע. הגענו לגבול המזרחי, והכניסו אותנו לבתים מחול, ומשם המשכנו לאכסניה בעיר אחרת. לא יצאנו משם, כי אם היו תופסים אותך היה חשש שישלחו אותך בחזרה לאיראן, ומי שחזר לאיראן היה מת".
משפחתו של מ' חיכתה באכסניה במשך כחודשיים. "לסבתא שלי התחילו אבנים בכליות, ואבא שלי החליט שמספיק. הוא תפס את מי שהיה אחראי לשלוח את הקבוצות ואמר לו שאם אנחנו לא יוצאים עכשיו, הוא שובר לו את היד. זה עבד שם רק עם קומבינות, אנשים שילמו כסף כדי להיות ראשונים בתור, אז אבא שלי נאלץ לעשות בלאגן כדי שישלחו אותנו".
בראשית 1988 עזבה המשפחה את המדינה השכנה לאירופה, ומשם לישראל. "כשנחתנו בארץ, לקחו את אבא שלי לחדר צדדי, לחקירה, בגלל העבר שלו בשירותים המדיניים הביטחוניים. אני איבדתי את הנעליים שלי במטוס, אז התרוצצתי בשדה התעופה יחף. בינתיים הדודים שלי חיכו בחוץ, עד שאבא שלי שוחרר. אני מניח שגם עקבו אחריו תקופה מסוימת בארץ, עד שהבינו שהוא לא סוכן איראני".
ארבע נפשות בחדר
משפחתו של מ' נשלחה למרכז קליטה. אביו התעקש שיגיעו לאשדוד, כי שם התגוררו האחים שלו. "לא ידעתי אז מילה בעברית. אבא שלי ידע טיפה, בגלל שהוא למד תורה באיראן, אבל חוץ ממנו אף אחד לא דיבר עברית. גרנו בחדר אחד קטן, ארבע נפשות. אפילו לבן שלי יש עכשיו חדר יותר גדול. ולמרות זאת, מבחינתי זאת היתה תקופה שמחה".
לא התגעגעת לאמא? בכל זאת, ילד בן 3, לבד, בארץ זרה.
"אחותי, שהיתה אז בת 12, שימשה לי אמא לכל דבר, והיה לי גם את סבתא שלי במעטפת, אז לא הרגשתי חוסר".
סבתו של מ' התגוררה במרכז הקליטה עד שסבו עלה לארץ, באיחור של כמה חודשים, ועבר איתה למרכז קליטה אחר באשדוד. הנטל של החזקת הבית נפל על אחותו. "היא היתה מבשלת, מנקה, ואבא שלי עבד בעבודות מזדמנות במפעלים, במשמרות לילה. אחותי היתה שומרת עלינו, מכינה לנו אוכל, מגהצת לאבא את הבגדים לעבודה".
ילדה בת 12.
"כן. במדינה זרה, עם כל קשיי ההסתגלות. גם לי לקח שנים עד שהרגשתי כאן בבית. אני חושב שלא הסתגלתי לישראל עד גיל 18, כשהתגייסתי לצבא".
הוא זוכר ילדות בודדה. בגלל השפה, התרבות, הזהות. "הייתי ילד מנומס, תלמיד טוב, אבל לא היו לי חברים חוץ מילד אחד, אתיופי, שאיתו הייתי מסתובב. זאת היתה תקופה לא פשוטה. היו מתנכלים לי, מרביצים, הייתי ילד תמים וזר. מטרה קלה".
אביו התעקש שהמשפחה תשמר את התרבות הפרסית. "הכל סביבנו היה פרסי. ראינו סרטים פרסיים, אכלנו אוכל פרסי. אחותי התחתנה בגיל 18, כמו בפרס. גם אני מקפיד לשמר את הפרסיות בבית שלי. למרות שאשתי ישראלית, עם הילדים שלי, שהם ישראלים לגמרי, אני מדבר רק פרסית. אני חושב שלא נכון שהם יאבדו את הזהות התרבותית שלהם, וחוץ מזה חשוב ללמוד עוד שפות. זה יפתח אותם מבחינה קוגניטיבית. ופרסית היא שפה יפה ועשירה. ממילא אנגלית הם ילמדו בבית ספר, אז שילמדו עכשיו פרסית".
באחד הימים, כשהיו במרכז הקליטה, נתקל אביו ברחוב במשפחה שהכיר, שהגיעה מאיראן. "הם ישבו ברחוב, בוכים. הוא ניגש אליהם ושאל מה קרה. הם השיבו שהגיעו במשאיות, הורדו ברחוב, ואין להם מושג מה לעשות. אבא שלי לקח אותם למשרדים של מרכז הקליטה וסידר להם חדר.
"אחת הבנות במשפחה הזאת, אסתר, שהיתה אז בת 19-18, התחילה להגיע אלינו הביתה כדי לעזור לנו בעבודות הבית. היא ואבא שלי התאהבו, אבל הוא אמר לה שהוא בן 35, עם שלושה ילדים, ושהוא לא בשבילה. שתחפש מישהו אחר. היא התעקשה, למרות שאמא שלה נלחמה בזה ואפילו ניסתה לסגור אותה בבית ואסרה עליה לבוא אלינו.
"כשזה לא עזר, אחיה של אסתר נשלח להתנגח עם אבא שלי. התחיל בלאגן - הכל בפרסית, ברחוב - והזמינו משטרה. השוטרים התחילו לתחקר את כל מי שהיה שם, ואז אמרו לאמא של אסתר: 'הבת שלך כבר בת 18. היא יכולה להחליט לבד לגור עם מי שהיא רוצה, איפה שהיא רוצה'. אמא שלה אמרה לה: 'אם את עוברת לגור איתו, אנחנו מנשלים אותך מהמשפחה, מנתקים איתך לגמרי את הקשר ואת לא תהיי הבת שלנו יותר' - וזה מה שקרה. אסתר החליטה לעזוב את המשפחה כדי לחיות עם אבא שלי ואיתנו. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים, שהם האחים שלי".
מ' גדל באשדוד. כשהגיע לגיל גיוס, ביקש לשרת ביחידה 8200 שבה שירת גם אחיו לפניו. הוא עבר קורס, ואחר כך שירת כמאזין בפרסית, שפת אמו. הוא התעסק רק בזירה האיראנית, שהתחילה להתחמם. "זה היה ב־2005-2004, והבינו אצלנו שיש פער אקוטי בתחום הגרעין שצריך לסגור אותו, אז התחילו להפנות משאבים לעניין האיראני.
"הייתי במחלקה שמתעסקת בגרעין האיראני ובנשק הקונבנציונלי והבלתי קונבנציונלי שלהם. זאת היתה אחת התקופות המשמעותיות ביותר בחיים שלי. התעסקתי בפרויקטים שהלוואי שיכולתי לספר עליהם, דברים שעד לגיוס שלי הייתי בטוח שקיימים רק בסרטים".
אחרי שנתיים וחצי בצד המבצעי, התעקש מ' לצאת להדרכה. "הקורס שעברתי אחרי הגיוס היה לא טוב, ורציתי לחזור, לקחת את כל הטעויות שעשו איתנו, ולעשות אחרת. יותר טוב. כבר אז הבנתי שמודיעין זה חשוב, אבל הליבה היא הדרך שבה אתה מכשיר את האנשים".
לאחרונה קיבל מ' את פרס ראש אמ"ן על פרויקט של כיתות חכמות שהוכנס למערך ההכשרות במודיעין. "הכיתות כבר לא התאימו לתקופה הנוכחית. יצרנו סביבת הדרכה חדשה, הכנסנו מולטימדיה וטכנולוגיות וגם שינינו את הדרך שבה לומדים לכזו שנותנת חוויה אחרת לגמרי, שכיף ללמוד בה".
במשך שנים ארוכות היה מ' אחראי להכשרת דוברי הפרסית למערך המודיעין, ולהקניית הכלים המקצועיים לעבודת המודיעין. בדרך הוא יצא לקצונה ועשה תואר, אבל החליט להישאר בהדרכה, שהיא מבחינתו המפתח להבטחת היתרון האיכותי המודיעיני של ישראל בעתיד.
אתה הגעת עם פרסית מהבית. כמה קשה לקחת היום ילד ישראלי בן 18 וללמד אותו פרסית?
"גם היום יש לא מעט צעירים שמגיעים ויודעים פרסית מהבית. ומי שלא - פיתחנו מתודולוגיות שיאפשרו להעביר להם את זה. אנחנו לא מלמדים רק שפה מהספר. לומדים אצלנו את התרבות, את המסורת, אפילו את החגים הפרסיים. אנחנו גורמים להם להתאהב במקצוע, ובשפה".
"אמא היתה אדם זר"
מ' נשוי לחן, אב לאביב (4) ולשקד (שנה וחצי), מתגורר בבאר יעקב. אמו התחתנה שוב באיראן, ונולדו לה ילדים נוספים. הקשר איתה לא נשמר לאחר שהמשפחה עלתה לארץ.
"פעם אחת התקשרנו אליה למספר של הבית שלנו. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, הייתי אולי בן 7, ישבנו על המיטה בציפייה לדבר איתה. מישהי ענתה לטלפון, ואמרנו לה: 'אמא, מה שלומך'? ואז היא אמרה: 'אתם מבולבלים, זה לא המספר, זה לא הבית', וניתקה".
זאת היתה היא?
"אנחנו חושבים שכן. אנחנו חושבים שהיא חששה שזה יסגיר אותה, ולא רצתה להסתכן".
לבסוף, אחרי שרוב משפחתה היגרה מאיראן, החליטה גם אמו של מ' להגר, למדינה אחרת. היא ניסתה ליצור קשר עם ילדיה, אבל מ', שהיה אז בן 18, סירב לשוחח איתה. "מאוד נפגעתי ממנה. האחים שלי דיברו איתה, אבל אני לא רציתי. בגיל 24, כשהייתי כבר קצת יותר מבוגר, חזרתי יום אחד הביתה מהצבא. אחי עמד אז להתחתן, ואבא שלי אמר לי: 'תקשיב, אמא שלך הגיעה לפה לארץ לביקור. לך אליה'.
"הגעתי אליה עם האחים שלי. אחותי נכנסה, הן התחבקו ובכו. אחי נכנס, אותו הדבר. אני נכנסתי רק עם חיוך, כי לא היה לי שום רגש אמיתי אליה. מבחינתי היא היתה אדם זר. היא לא ראתה אותי מגיל 3, ובפעם הבאה שהיא רואה אותי אני על מדים. היום אנחנו כבר הרבה יותר קרובים. נשארנו מאז בקשר, למרות שאת הילדים שלי, הנכדים שלה, היא עוד לא ראתה. עכשיו אנחנו מנסים לשכנע אותה לעלות לארץ".
נותרו עוד הרבה יהודים באיראן?
"לא הרבה. להבנתי, זה הצטמצם לכמה מאות משפחות. אבל יש חוסר ידיעה בנושא הזה: למשטר באיראן יש בעיה עם מדינת ישראל, לא עם היהודים. היהודים שם חיים בקהילה סגורה, שממשיכה לחיות כרגיל. אפילו אוכל כשר יש להם, ואנשים הולכים לבית כנסת. כל עוד הם לא מדברים נגד המשטר ופועלים נגדו, הם בסדר".
הראייה שלו את איראן שונה בהרבה משל הישראלי הממוצע. בעוד אנחנו רואים אותה בשחור ולבן, הוא רואה אותה בגוונים. "כמו שמדברים אצלנו על ישראל הראשונה והשנייה, יש גם את איראן הראשונה והשנייה", הוא אומר. "הצעירים רוצים לחיות אחרת. הם מאוד פעילים ברשתות החברתיות. אתה רואה הרבה מאוד עשירים עושים מסיבות וחיים חיים מערביים לגמרי, ויש את המסכנים יותר".
אתה מאמין שפעם תהיה איראן אחרת?
"לעולם אל תגיד 'לעולם לא'".
ובכל זאת, משטר קיצוני, מדכא. זה לא נראה באופק.
"ההיסטוריה הוכיחה שדברים כאלה יכולים לקרות. קח את האביב הערבי, את מובארק. מישהו חשב שהוא יכול ליפול? יש כאן אבולוציה. דברים משתנים. העולם משתנה. זה יכול לקרות גם באיראן. אין לי ספק שזה החלום של כל היהודים שהגיעו מאיראן - לחזור לשם כדי לבקר.
"אני מאוד ארצה להגיע לאיראן. לראות את המקום שבו נולדתי. זאת מדינה מדהימה, עם טבע ונוף עוצרי נשימה. אבל עם זאת, כשאני שואל את אבא שלי אם הוא היה עושה את כל זה שוב - עולה לבד לארץ, בלי כלום, עם שלושה ילדים קטנים - הוא עונה לי: 'חד־משמעית, כן'. ישראל היא הבית שלנו".
מן הסתם כואב לו לראות את איראן היום.
"כואב לו שהמדינה שהוא אוהב, שהוא גדל בה, השתגעה. המשטר הקיצוני, האינפלציה המטורפת, הצעירים המסוממים. הוא היה רוצה לראות איראן אחרת".
החניכים שלך מכירים את סיפור החיים שלך?
"כשאמא שלי ביקרה בארץ בפעם האחרונה, הבאתי אותה למפגש עם החניכים. סיפרתי להם את סיפור החיים שלי, והם היו בשוק, עם דמעות בעיניים. ואז הכרתי להם אותה. זה היה בירושלים, והיא ראתה את הכותל המערבי, ואת החיילים יושבים ושרים שירי ארץ ישראל בליל שבת, על מדים. והיא אמרה לי: 'זה הדבר הכי טוב שקרה לי, לראות אותך ככה. אני מצטערת שלא באתי איתכם. טעיתי'".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו