בכל מתכון, כשמערבבים את החומרים ומחממים את התנור, יש רגע של קסם - הריח והציפייה לרגע המתוק מתחברים לזיכרונות וחוויות שעולים מעצמם. עבור אלו שהכירו את סמל אריאל אליהו ז"ל על אחת כמה וכמה.
"אריאל היה ילד חכם מאוד, חייכן, שמח, מחובר לאנשים, אהב אתגרים מחשבתיים ותעודת בגרות מצטיינת גם בלימודי קודש. ילד עם עולם רוחני מאוד מפותח", מספרים הוריו. "אריאל התחיל ללמוד שיעורי דף יומי ביישוב ואז הוא בא אלינו עם רעיון - ׳אני רוצה לסיים ללמוד את כל ש"ס גמרא עד סוף כיתה י״ב׳. זה היה בכיתה ח', מי שלומד כל יום דף, שזה שיעור של חצי שעה-שעה, לוקח לו שבע שנים, והוא רצה לעשות את זה בחמש שנים".
אריאל היה בן בכור של הרב אחיה אליהו ועידית. הוא נולד וגדל במצפה יריחו. מגיל 4 עד גיל הבר מצווה המשפחה יצאה לשליחות בארה"ב. כשחזרו, למד בישיבה התיכונית "הזורעים" ולאחר מכן בישיבת ההסדר בירוחם. המעבר לשירות קרבי בשריון עבורו היה טבעי, למרות שסבל מהורדת פרופיל בגלל כתף שפרק.
אריאל היה לוחם בגדוד 77 שבעוצבת 'סער מגולן', ונפל בקרב ב-7 באוקטובר 2023, והוא בן 19 בלבד. לאחר מותו בני משפחה וחברים של הוריו יזמו מפעלים להנצחתו שכללו בין היתר סטיקרים שמטרתם להפיץ את מילותיו ומעשיו של אריאל. כשהסטיקר עם המשפט שהופיע בסטטוס שלו בוואטסאפ "העוגייה שלי טעימה יותר כשהחבר שלי אוכל ממנה" הפך לסמל של נדיבות ואהבת חינם, ומספר סיפור שלם על אדם צעיר שאהב לתת לאחרים.
אל האפייה הגיע אריאל לאחר משבר שתקף אותו בחייו, שבו הרגיש שהוא שקוע בלימודים אך לא מפתח את עולמו מעבר לכך. לאט לאט אריאל הבין שהוא רוצה להתפתח בעוד תחומים אז החל ללמוד צילום בקורס מיוחד בתל אביב, למד כינור בקונסרבטוריון בירוחם, והתאהב דרך סשנים של אפייה משותפת עם אחותו ביצירת המתכונים ובאפייה עצמה. בהמשך, יחד עם חבריו בישיבה, הקים קבוצת אפייה בשם "ולוו" (מתוך הפיוט "שמרו שבתותיי").
"הייתה לנו חבורה שקראו לה ולוו", מספר יאיר רוט, חברו של אריאל בישיבה, "שזה בעצם איזשהו קיצור מתוך הפיוט של שבת - ולוו עלי בניי'. זה כאילו מדבר על זה שצריך לענג את השבת, שיהיה טעים, שיהיה טוב, שיהיה נחמד".
"הם היו קונים כמויות של קמח, של ביצים", מספרת עידית אימו של אריאל, "מנפים, בודקים, שוברים את הביצה, בודקים דם תוך כדי. מסיימים את זה באחת בלילה, מסיימים לנקות את הכיתה אחרי זה. ומה שהם אפו שם זה באמת שיהיה טעם ביתי לכל התלמידים של הישיבה. זו הייתה המנה האחרונה של ערב שבת".
לאחר נפילתו של אריאל, הפך הסטיקר לסמל של המשך דרכו. בני משפחה וחברים החלו לאפות עוגיות ולחלק אותן יחד עם המדבקה לחיילים ולאנשים בקהילה. ליטל שוקרון, חברה של משפחת אליהו מספרת: "החלטתי שאנחנו נכנסים למטבח ומכינים אלפחורס, אבל היה לי ברור שהאלפחורס האלה לא נשארים בבית. סיפרתי לבן שלי שזו העוגייה שאריאל מאוד מאוד אהב להכין, לאכול, להביא לחברים, אבל בעיקר בעיקר, הוא הכי אהב שהחברים שלו אוכלים ממנה. בעיני המשפט של הסטיקר, ספציפית זה, הוא כל כך מייצג את אריאל, כי הדבר שהוא הכי אהב לעשות זה להיות בשביל חברים שלו ובשביל אנשים מסביבו. הוא מאוד מאוד ראה את מי שמסביבו. היה חשוב לו לא רק להתייחס ולהגיד שלום, אלא שבאמת יהיה לו טעים וטוב על הלב".
"וזה ממשיך", מספרת עידית אמו, "פעם בכמה זמן, בהתנדבויות של בנות אולפנה, הן גם מכינות עוגיות ושמות את המדבקה ומחלקות אותן. זה משמח לראות שכל כך הרבה אנשים מתחברים לזה".
אחיה, אביו של אריאל, רואה בסטיקרים ובפרויקט ההנצחה משהו גדול יותר: "אפשר לראות את המציאות הזאת של הסטיקרים שעוברים במדינה היום. אני חושב שיש המון טוב שפתאום אנחנו קולטים שהיה וכרגע לא איתנו נוכח, אבל הטוב הזה קיים. עידית שמעה דימוי לזה - זה כמו בושם שנופל ונשבר, ועכשיו כל מי שנכנס לחדר בעצם מקבל את ההדף של הריח הטוב הזה."
"קינת הסטיקר" של אריאל אליהו ז"ל היא עדות חיה לאובדן הכבד, אך גם לרוח הטובה והנדיבה שממשיכה לחיות דרך זכרו. כפי שאמו עידית מסכמת: "אם כל אחד מאיתנו יהיה הכי שמח. הכי מסתכל על מי שסביבו ועוזר לו פשוט יהיה לנו עולם הרבה יותר טוב. עולם טוב ומדהים. והתפילה שלי שזה מה שנזכה באמת בעולם המיוחד הזה".
--
הסטיקרים הפכו מאז השבעה באוקטובר לחלק בלתי נפרד ממפעל ההנצחה של המשפחות השכולות. כולנו עוברים על פניהם ביומיום ברחוב, ולפעמים אפילו עוצרים להסתכל על האדם המיוחד שניבט מהמדבקה. "קינת הסטיקר", הפרויקט המיוחד של "ישראל היום", מבקש לעצור ולהתעכב על הסיפורים שחבויים בכל סטיקר.
במסגרת הפרויקט נוצרו שלושה סרטים קצרים המספרים דרך הסטיקר את סיפורם של שני חיילים וחיילת, שנפלו בקרב בשבעה באוקטובר. תמונה, משפט, קוד סריקה, סיפור שלם שנחשף ומגלה לכולנו על רוחם המיוחדת של האנשים שאבדו, אך ממשיכים ללוות את כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו