לשבור את הלוחות מחדש: החג הזה פותח פרק חשוב בתולדות עם ישראל

עם ישראל כולו שייך למועדון קריאה עצום. בכל שבוע הוא נפגש בבית הכנסת (גם מי שלא נפגש פיזית, אבל בשיפולי מחשבתו מרגיש ויודע) וקורא עוד פרק בספר המופלא מכל. בכל שנה הוא שומע את הסיפור הכי מפורסם שיש, הוא הסיפור של עצמו, של ילדותו, שכמו כל ילד שמבקש מהוריו שיספרו לו איך היה כשהיה קטן, זה הסיפור שהוא הכי אוהב בעולם.

והסיפור מתחיל בבראשית, בבריאת העולם, וממשיך בסיפורי האבות, בבריתות שאלוקים כרת איתנו, והולך איתנו במדבר, בתהליך הבנייה שלנו כעם, בגיבושון הארוך בהיסטוריה. הוא מספר אותנו, מי שאנחנו גנטית והיסטורית, בונה את האתוס שלנו ומדביק את החלקים. הוא מראה לנו שוב מה מאחד אותנו ומה מייחד אותנו.

השנה נפלה אצלנו ההבנה שזה לא יהיה הניסיון האחרון להשמידנו. שההבטחה לילדה בשיר "המלחמה האחרונה" מתוקה ותמימה. שלמרות הניצחונות המזהירים של חיילינו הגיבורים, למרות מתקפות הביפרים ותחבולות הקרב, נמשיך לחיות על חרבנו

אבל הסיפור הזה עוצר בכל שנה באותה הנקודה, רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני קיום ההבטחה של אלוקים אל אברהם אבינו "לזרעך אתן את הארץ הזאת". 51 פרשות אחרי ההבטחה הזאת, כשהשיא עדיין לפנינו, עם ישראל כולו, בכל רחבי העולם, סוגר את הספר, הופך אותו ומתחיל מבראשית. אין פתרון למתח, אין קתרזיס. אנחנו בלופ של הדרך, בלי להגשים את המטרה.

השנה לא היתה לנו ברירה, המשך הסיפור נכפה עלינו. השנה הסיפור נמשך, בין שרצינו בכך ובין שלא. ונכנסנו לארץ המובטחת, ועמדנו שוב מול הניסיונות של האויבים שלנו לקעקע את הברית, את ההבטחה, להפר הכל, לשכתב את ההיסטוריה. נאלצנו, בכאב עצום, להביט לארציות בעיניים, ולהיות עם שיש לו ארץ וארץ שיש לה עם. חצינו את הירדן.

לפני 51 שנה, במהלך קרבות מלחמת יום כיפור, כתב חיים חפר את המילים "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה". כתב והאמין. ויהורם גאון שר והתפלל, ואנחנו זמזמנו ונשבענו.

הכניסה שלנו לארץ השנה לוותה בהשלת התקווה הזאת. נכון, זאת לא המלחמה הראשונה שבה ניסו ערביי השכונה לשבור אותנו ולגרש אותנו מהארץ, אבל נדמה לי שהשנה נפלה אצלנו ההבנה הנוראה, שזה לא יהיה הניסיון האחרון של האויבים שלנו להשמיד אותנו. שהשיר הזה מתוק ותמים. שלמרות הניצחונות המזהירים של חיילינו הגיבורים, למרות מתקפות הביפרים ותחבולות המלחמה, נמשיך לחיות על חרבנו ברמה הישרדותית.

זה נורא, אבל זה מה שזה. עכשיו, כשאנחנו יודעים את האמת האיומה, לפחות נטרלנו את האכזבה, ונעשה הכל כדי שבפעם הבאה הפגיעה בנו תהיה מזערית. שבסבב הבא האויב יהיה חלש הרבה יותר.

השנה נכנסנו באמת לארץ. לא הפכנו את הספר והתחלנו מבראשית, אל התקוות, אל הילדות, אל הפוטנציאל, אל המקום שבו עדיין הכל פתוח, הכל אפשרי - אלא פתחנו פרק חדש בהיסטוריה שלנו. פרק מפוכח. פרק ארצי וגשמי, על הטוב והרע שבו.

ועוד דבר: הפסוקים האחרונים־אחרונים של ספר דברים אומרים: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו, וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

מה היה המעשה שעשה משה באותה "יד חזקה", שמוזכר בפסוק האחרון? (שימו לב, מדובר ביד החזקה של משה, לא של אלוקים). רש"י מסביר שמדובר בשבירת לוחות הברית: "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות ל"ד) - יישר כוחך ששיברת".

מעניין שזהו הרש"י האחרון של התורה. אחרי שקראנו את כל התורה, מבקש מאיתנו גדול הפרשנים לשבור את הלוחות, את התפיסות שלנו, את הקונספציות שלנו, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. להביט על הכל במבט טרי, חדש, כאילו בפעם הראשונה.

באגף מודיעין בצה"ל יש מחלקה קטנה שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור, כאחד מלקחי המלחמה. קוראים לה מחלקת הבקרה, או "איפכא מסתברא". תפקידה - לחשוב בדיוק הפוך מכולם, לבחון את הנתונים במבט חף מהנחות קודמות, לבדוק את האפשרויות הבלתי סבירות ולהציע הערכות מנוגדות. המחלקה חזתה את מתקפת חמאס, אך לא הצליחה לשכנע את הדרגים הרלוונטיים.

המסורת היהודית היא מסורת פרשנית, שבכל פעם רואה את הטקסט מזווית חדשה, מנקודת מבט שונה. וזה הציווי שלנו היום, בשמחת תורה: להשיל את כל מה שידענו עד כה - ולרפרש. הציווי הזה, המובא בפי רש"י, נועד להישמע באוזני החברה הישראלית כולה: לזנוח את הקונספציה שהובילה אותנו עד הלום ולהיות כולנו מחלקת איפכא מסתברא: תמיד להביט במבט אמיץ במציאות ולהקשות על התובנות שלנו, על הנחות היסוד. לשבר את הלוחות בכל פעם מחדש.

ובסוף־בסוף, בקשה קטנה: יש לנו 1,500 הרוגים, 100 אלף מגויסים, וזה אומר שבחג הזה יש גם כמה מאות אלפי ילדים שאבא שלהם לא נמצא איתם בבית הכנסת. שימו לב אליהם. כרעו לפניהם ברך, הביטו ישר לתוך עיניהם. קחו אותם בעדינות על הכתפיים, עשו איתם איזו הקפה עם ספר התורה. זה ישמח אותם.