אדם צריך בית

שוב הנהו. חג הסוכות. זמן שמחתנו.

ההגדרה המדויקת למהותה של מצוות הסוכה ולמהותו של החג מסתתרת אי־שם במסכת סוכה שבתלמוד, תוך כדי דיון על מידותיה ההלכתיות של הסוכה: "כל שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, חוץ מן הסמליות ההיסטורית שבסוכה, לזכר הסוכות שבהן הושיב אלוקים את ישראל בצאתם ממצרים, או לזכר ענני הכבוד - יש כאן גם חיוב מעשי שיש מאחוריו מסר רעיוני: לצאת מן הדירה הקבועה, מהיציבות ומתחושת הביטחון אל עבר הארעיות. אל הזמני, המיטלטל, הלא יציב והלא נודע.

מן הבחינה הזאת, נראה שאנחנו חוגגים סוכות אחד ארוך שהתחיל בשמיני עצרת של השנה שעברה, רגע אחרי ששבנו מן הסוכה הביתה, ונמשך ממש בימים אלה, בואכה חג הסוכות תשפ"ה. אין עוד הגדרה מדויקת יותר למצב האופף את ישראל בחגים אלה, הבאים עלינו לטובה: בית הקבע רועד, מזועזע ומיטלטל, וכולנו חיים את חיינו במחוזות הארעי והזמני. סוכות רבות של תשפ"ד, העיר באוזניי מישהו בצדק מצמרר, עודן עומדות על תילן, כי לא היה מי שיפרק אותן. חלקן שרופות, חלקן נטושות. בתמונות הזוועה של הטבח ניתן להבחין פה ושם בשרידיהן.

המונח הזה, "בית", הפך למילה המרכזית ביותר בשנת החורבן והמבחן שעברנו. הבית המשותף הגדול הזה, שנראה שמעולם לא הזדעזע כל כך אבל גם מעולם לא חשו רבים כל כך את עובדת היותו "בית"

בתים אינספור חרבו השנה, פיזית ונפשית. ישראלים רבים כל כך יצאו מדירת הקבע שלהם בכפייה ובאימה ונגד רצונם חווים את הרעיון הזה, של לוותר על היציבות ולטעום מן הארעיות. כבר יותר משנה שהם מקיימים את המצווה הזו של סוכות בהידור שאין דומה לו. בכלל, המונח הזה "בית" הוא המילה המרכזית ביותר בשנת החורבן והמבחן הזו. הבית המשותף הגדול הזה, שנראה שמעולם לא הזדעזע כל כך, אבל גם מעולם לא חשו רבים כל כך את עובדת היותו "בית". הבתים החרבים, הקיבוצים והמושבים שהיו הבית, אלה שנעקרו מן הבית, אלה שעוזבים בגבורתם את הבית ומרחיקים ממנו כדי להגן על כולנו, אלה שכולנו מצפים לשובם הביתה אל חיק משפחותיהם. הבית הלאומי, כאן זה בית.

קל יותר להיטלטל ביחד

ויש עוד עניין שהחג הזה מביא עימו, וגם הוא קריטי בימים אלה. הרעיון הבסיסי הזה, של לעזוב לזמן מה את הבית הקבוע והנוח ולצאת אל דירת ארעי ולו לשבוע אחד, הוא רעיון חינוכי, שנועד לחנך את היחיד להוציא אותו משגרתו, להטמיע בתוכו סדרי עדיפויות ולהזכיר לו שלא לעולם חוסן, אבל הוא נושא עימו גם בשורה שיתופית גדולה, של סולידריות חברתית. שהרי נכון שסוכתו של העשיר גדולה ומפוארת יותר מזו של שכנו האביון, אבל בסופו של דבר שניהם יושבים בה בלי מזגן ונתונים לחסדו של מזג האוויר.

סוכות, בגדול, הוא גם, מבלי דעת, חגו של הקולקטיב וחגו של השוויון. והמסר הזה - טוב לו שיחלחל מבעד לענפי הסכך ובדי הסוכה אל עבר הארץ המדממת כולה. שהרי נכון שיש כמה וכמה מעגלי פגיעה בימים האלה ובמערכה הזו. נכון שיש מי שנפגעו ישירות ואחרים שנפגעו רק באופן עקיף. נכון שרק תושבי קריית שמונה ובנותיה, שדרות ואחיותיה גלו מביתם אל דירות ארעי, ובאמת יש הרבה ישראלים שתודה לאל לא נפגעו באופן ישיר לא בטבח ולא במלחמה, אבל דירת הקבע הלאומית נפגעה אנושות, והבית כבית - חטף פגיעה ישירה. ועל כולם לצאת מדירת הקבע, מתפיסת דירת הקבע אל תפיסת דירת הארעי. לא רק בגלל הדאגה והחשש, אלא גם בגלל הסוכה המשותפת. סוכות מזכיר לנו להיטלטל ביחד. עם שלם שנתון לחסדה של הרוח ומיטלטל. מעט יותר קל להיטלטל בגוש גדול של אנשים.

שיר ציוני יידי ישן מתאר דיאלוג בין איש לאשתו (ובגירסה אחרת בין אב לבתו) אי־שם בגולה. הוא פותח בתיאור הסוכה הקטנה, הרעועה, שמיטלטלת טלטלות עזות ברוח, והילדה פונה לאביה בדאגה לגורל הסוכה. הנה, סוכתנו נופלת! היא חרדה. והוא מרגיע אותה בטקסט מרגיע ומנחם, שאין יהודי בן נצח ממנו: אל נא תשתטי בתי. הן הסוכה הזו רגילה להיטלטל, ובכל זאת היא שורדת ותמשיך לשרוד. ובלשון אחד מתרגומיו היפים של השיר העתיק הזה:

הַרְפִּי מֵאִוֶּלֶת,

רוּחֵךְ מַה נוֹפֶלֶת?

סֻכָּה זוֹ עָמֹד תַּעֲמֹד!

רוּחוֹת כְּבָר סָעָרוּ

בְּיָמִים עָבָרוּ

וְהִיא כְצוּר עַז בַּל תִּמּוֹט.

להבדיל מן הדיאלוג הזה, שבין בתריו מנשבת רוח גלות גדולה, הסוכה שאליה אנו עתידים להיכנס עם התקדש חג היא סוכה שלנו. סוכה שעליה האב ובתו יכולים היו רק לחלום. ועל כן, סוכות תשפ"ה הזה נושא בין טלטוליו וזעזועיו גם נחמה גדולה וגם את בשורת עוצמתנו הגדולה.

נצרף אליו גם תפילה גדולה: שישובו אהובינו משביים ומסבלם, שתנוח לרגע הסוכה הזו מטלטלתה, שיודברו אויבינו ותשכון הארץ לבטח ושתיפרש כבר הסוכה הנחשקת ההיא, שמי בכלל זוכר אותה בימים אדומים אלה, זו המוארת והירוקה ששלומית כה התאמצה לבנות, זו שאליה כמהים ושואפים היום יותר מתמיד: "ופרוש עלינו סוכת שלומך". שלום עם אויבים החפצים בשלום, שלום בתוכנו, שלום על ישראל.