אל תקראו לי שורדת: המסר החשוב של החטופה ששבה מעזה

בדיוק לפני שנה, בשמחת תורה, הייתי בפתחה של דלת למציאות חדשה. בשיאן של התחלה ושל הגשמת חלומות. עכשיו, שנה לאחר מכן, אני לא מאמינה שאני עומדת פה ומדברת איתכם.
לפעמים אני בכלל לא מאמינה שחזרתי. לפני שנה, בשמחת תורה, בשבת 7 באוקטובר, הייתי בפסטיבל הנובה, עם החנות החדשה שלי ועם מה שקיוויתי שתהיה התחלה טרייה במסע שלי. ב־6:29 בבוקר המציאות שלי השתנתה מקצה לקצה.

בפעמיים הראשונות שבהן המחבלים מצאו אותי, מתחבאת בין שיחים ועצים עם רגל שבורה, מבועתת - איכשהו הצלחתי לשכנע אותם לשחרר אותי. בפעם השלישית הבנתי שזה קורה. הם הכניסו אותי לרכב וחטפו אותי לעזה.

כבני אדם, אנחנו אפילו לא חושבים על דברים בסיסיים כמו להתקלח, לשטוף פנים וידיים, לקום מהמזרן וללכת בחדר חמישה צעדים. שם, בשבי, אין את האופציה הזאת. אין לאדם יכולת קיום. אין יכולת להפגין רגש, להתבטא, לכאוב או לבכות, הצורך הבסיסי והאנושי ביותר.

כשחזרתי קראו לי "שורדת". שורדת שבי, שורדת של הטבח, שורדת של הנובה. אני לא שורדת, אני מחלימה. אני יכולה לספר לכם שמי שחזרו אולי נמצאים בתהליך שיקום - אבל השיקום לא יכול להתחיל, ובטח לא להסתיים, כשהם עדיין שם

לא מזמן חגגנו את תחילתה של שנה עברית חדשה, עוד דלת שהיתה אמורה להיפתח בסימן של תקווה. אבל הדלת הזאת לא פתוחה לרווחה. המנעול עדיין חתום, מחכה למפתח.

כשחזרתי, קראו לי "שורדת". שורדת שבי, שורדת של הטבח, שורדת של הנובה. אני לא שורדת, אני מחלימה.

אני יכולה לספר לכם שמי שחזרו אולי נמצאים בתהליך שיקום - אבל השיקום לא יכול להתחיל, ובטח לא להסתיים, כשהם עדיין שם. מי שעדיין שם, במנהרות ובין בתים נטושים, הם השורדים. ובכל יום הם שורדים עוד ועוד. עוד רעב, עוד קור, עוד אימה. יום שבנוי משברי רגעים שעלינו להגיד תודה ששרדנו אותם.

אני מוקפת ברבים מכם, אזרחים שכאבו, שחוו, שהתאבלו על טובי בנינו ובנותינו. אני מוקפת באנשים ששרדו את התופת, שגילו תעצומות רוח, ושבכל יום מחדש מפגינים אומץ ומסירות נפש.
ב־7 באוקטובר עברנו כולנו טלטלה, ואנחנו ממשיכים לעבור טלטלה. אל תיתנו למה שעברנו, ולמה שאנחנו עדיין עוברים, להיות לשווא - כי רק ביחד נצליח להמשיך כחברה אחת, מאוחדים, סובלניים, אוהבים.

אני קוראת לכם, בני העם הנפלא שלנו, להמשיך להילחם יחד, לבחור בטוב ובאנושיות. אני מבקשת מכם לקבל אחריות על המאבק הזה, המאבק של כולנו. יש עוד 101 חטופים בשבי חמאס בעזה שמצפים שניאבק עבורם, שניאבק עבורנו ועבור העתיד שאנחנו רוצים לבנות פה. עבור העולם שנוריש לילדינו.

כבני אדם, אנחנו אפילו לא חושבים על דברים בסיסיים כמו להתקלח, לשטוף פנים, לקום מהמזרן וללכת בחדר חמישה צעדים. בשבי אין את האופציה הזאת. אין לאדם יכולת קיום. אין יכולת להפגין רגש, להתבטא, לכאוב, לבכות

בראש השנה מאחלים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". בשמחת תורה אנחנו פותחים דף חדש ומתחילים את הספר מהתחלה. בלב שלם, אני מאחלת שנוכל לאפשר למשפט הזה להתגשם - שנוכל להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם, שנוכל לחזור ולשקם את הבית שלכם, שלנו, ביישובי העוטף, שנוכל לחבק את אהובינו שנלחמים עכשיו בחזית. ובראש ובראשונה - שנוכל לקבל הביתה את החטופים שלנו, החיים לשיקום בחיק משפחותיהם והנרצחים לקבורה בארצם.

הלוואי שבשנה הבאה נחגוג את שמחת תורה במציאות שונה. שנבין איך לעלות מהחורבן. שנוכל להחלים, להתאבל, להקים מחדש. הלוואי שהדלת תהיה פתוחה לרווחה.