יום האישה הוא מועד אוניברסלי, אבל נדמה כי במלחמת חרבות ברזל נבראה נשיות ישראלית מזן חדש, שראויה להמשגה משלה. המנעד הנשי נמתח עד אינסוף. מחד - הקצה הקורבני של חוסר האונים, נוכח זוועת רצח, אונס ולקיחה בשבי של נשים. מאידך - הקצה היוזם, שבו נגלו שיאי גבורה וגדלות נפש של נשים לוחמות, בנשק וברוח, ששינו את פני המלחמה.
יותר מהשאלות התיאורטיות, מהמסקנות ומהתובנות מסקרן אותי לשאול את ד"ר מיטל עירן־יונה, סוציולוגית וחוקרת מגדר, איזו דמות נשית שהתפרסמה במהלך המלחמה תפסה את ליבה. "התרשמתי מאוד מהטנקיסטיות הלוחמות, שב־7 באוקטובר שעטו מניצנה שבגבול מצרים לעוטף עזה עם טנק וקטלן ונלחמו במשך 17 שעות", עונה עירן־יונה (52), נשואה ואם לשלושה, מתוכם שתי חיילות.
"במקום שבו היה כאוס מוחלט, אבדה שרשרת הפיקוד ולא היה מי שינהל את הקרב, שהתאפיין בבלגן נורא ובאבידות איומות, הן פעלו בתושייה ובאומץ. הן פשוט לחמו כמיטב הבנתן, בלי הכנה ובלי שהיתה להן תורת לחימה. מי שהכי תפסה את ליבי היא מפקדת הטנק, שלא הבינה בראיון שנערך איתן למה עושים עניין מזה שהנשים נלחמו".
הראיון המדובר שודר בחדשות 12, ובו הילל דני קושמרו את גבורתן, ובלא מעט פאתוס הכריז: "זה בעצם קרב השריון הנשי הראשון בצה"ל. זה סוג של קרב היסטורי מה שעשיתן". סמ"ר הילה, מפקדת הטנק, ענתה לו בביטול: "אז מה, מה זה משנה? המחבלים יודעים שהיו בנות בטנקים? לא. למה נראה לך שהן ראו את השיער של מיכל בורח מהג'נטקס? בנים, בנות, מה זה משנה?".
"האמירה הזו מסמלת את דור הנשים הצעירות והאמיצות, שעבורן להיות לוחמת זה לא כותרת מרגשת אלא שגרה", אומרת עירן־יונה.
דמויות המופת
עם כל הכבוד לנשים הלוחמות, ויש בהחלט כבוד, אי אפשר לא לתת את הדעת על נשים שהן לא לוחמות, ושהצליחו בהבל פה לשנות את אווירת המלחמה, לעיתים ברגע הכי בלתי צפוי. למשל איריס חיים, ששלחה מילות חיזוק לחיילים שירו בשוגג למוות בבנה החטוף, יותם, והצליחה להרים את רוחנו השבורה; וגם רחל אדרי מאופקים, ששרדה בתושייה 19 שעות כבת ערובה וחולצה עם חיוך ניצחון.
הטיעונים נגד הכנסת אישה לאזור לחימה שמא תיחטף, תהפוך לשבויה וחס וחלילה תסבול מאלימות מינית קצת ירדו מהשולחן אחרי שנשים לא לוחמות היו בין הראשונות להיחטף
כך גם הקיבוצניקיות המבוגרות, שיצאו מהשבי על הרגליים ושידרו עוצמה אדירה; וגם צוף אשחר, שביקשה מהציבור להתפלל להצלחת השתלת כלייתו השנייה של בעלה, נערן, שמת מפצעיו. וכך עוד נשים אלמנות ואימהות שכולות, שהצליחו לדבר בשפת גבורה ואחדות בעוצמה שלא הכרנו.
אין ספק שבמלחמה התגלתה גם גבורה גברית - אבל נראה כי דווקא הנשים הצליחו להפתיע במעשים ובמילים ולשנות את אווירת המלחמה.
מצאתי את עצמי שוב ושוב שמוטת לסת ומצומררת מול עוצמתן.
"אני ממש מסכימה", היא מהנהנת. "רחל מאופקים היא בעיניי דמות מופת. היא לקחה בחוכמה נשית את הכישורים האימהיים שלה, את המקום הזה שמטפל באחרים, כדי 'לטפל' במחבלים. המניפולציה הזו אפשרה לה לקחת את המחבלים לצד שלה, למשוך זמן ולהישאר בחיים. היא השתמשה בכל המיומנויות של אם ואישה לפרק את הסכנה ולמשוך זמן, וכך הצילה את בעלה ואת עצמה. לא היה לה נשק - היו לה רק הנשיות שלה, האוכל שהביאה, שיחות הידידות שניהלה איתם והחבישה של מחבל פצוע. היא יצרה יש מאין.
"גם איריס חיים השתמשה ביכולות הרכות והנשיות שלה לא כנשק אלא בחמלה. בתוך טרגדיה כל כך איומה היא הצליחה לחוש חמלה לחיילים ולגלות אמפתיה עמוקה לצער ולכאב שלהם. היא הצליחה לא רק להיות אמא של יותם, אלא גם לראות את הילדים שמאחורי החיילים, לדעת שגם להם יש אימהות ולפעול כדי לנקות אותם מאחריות לאסון הזה. היא ונשים רבות אחרות הצליחו להביא איכות נשית מאוד מרגשת לסיפור המלחמה".
אנחנו עדיין באמצע המלחמה, וזה אולי עוד לא הזמן לסיכומים, אבל כן - מעניין לחשוב עם איזו נשיות נצא מהמלחמה הזאת.
"כדי לענות על השאלה הזו אתן קצת רקע תיאורטי: הפמיניזם הליברלי מאמין שהשוויון יגיע דרך השתתפותן של הנשים בכל החיים החברתיים, בעבודה, בצבא ובקבלת ההחלטות. כמי שמחזיקה בתפיסת עולם פמיניסטית ליברלית, אני מאמינה שאנחנו צריכות לפעול באמצעות חקיקה, לובי והשפעה לשילוב נשים בכל מקום - גם בצבא וגם ביחידות לוחמות", מסבירה עירן־יונה.
היא מביאה לידי ביטוי את תפיסת עולמה בחברותה ב"פורום דבורה", שמטרתו לקדם ייצוג שוויוני של נשים במוקדי קבלת החלטות, בממסד הביטחוני־מדיני ובשיח הציבורי, על בסיס ההבנה שיש בכך כדי לתרום לביטחון הלאומי של ישראל.
"אל מול הפמיניזם הליברלי שחברותיי מהפורום ואני מאמינות בו, יש גם תפיסת עולם של פמיניזם רדיקלי, שסובר כי אין טעם להיאבק לשוויון בצבא, היות שמדובר בגוף מיליטריסטי שבו יש אפליה מובנית של נשים, ושילוב של נשים בו הוא עלה תאנה ושיתוף פעולה עם כוחות שתופסים את האישה כנחותה. על כן, לתפיסתם של הסוברים כך, עדיף לפעול לשילוב נשים בתחומים כמו הייטק.
"המסע של הפמיניזם הליברלי לשילוב נשים בצבא החל מבג"ץ אליס מילר, שפתחה את תפקידי הטיס לנשים. מאז נשים משולבות ביותר ויותר תפקידים, אך הדרך עוד ארוכה עד לפתיחת כל היחידות הלוחמות לנשים, כך שכל אישה שרוצה ומתאימה לכך תוכל להשתלב בהן".
מהפכה נבלמת
במאמר אקדמי שכתבה עירן־יונה היא כינתה את שירות הנשים הלוחמות בצה"ל "מהפכה נבלמת". כלומר, בשנים האחרונות מגמת שילוב הנשים בתפקידי הלוחמה נבלמה. לטענתה, הסיבה לכך היא שלצד תהליכים של שינויים משמעותיים שהתרחשו בשילוב הנשים בצבא היו קולות וכוחות שפעלו נגד שילובן ביחידות הלוחמות.
"ניטש פה מאבק בין תפיסות עולם ואינטרסים של קבוצות שמאמינות בפמיניזם ליברלי לבין רבנים של הציבור הדתי שמתנגדים לזה. ההתנגדות היא לאו דווקא בציבור הדתי עצמו. את יכולה לדבר עם חיילים דתיים, והם יגידו לך שמבחינתם אין שום בעיה בשילוב של לוחמות. אבל המנהיגות של הציבור הזה חוששת מאוד משילוב נשים, ומנסה לפעול בהרבה דרכים כדי להשפיע על הצבא מבפנים, במטרה להשאיר מרחבים בצבא נקיים מנשים.
איריס חיים השתמשה ביכולות הרכות שלנו כנשים, לא בנשק אלא בחמלה. היא הצליחה בתוך טרגדיה איומה לראות את הילדים שמאחורי החיילים ולדעת שגם להם יש אימהות
"לציבור הדתי יש בהחלט הרבה זכויות, כמי שנמצא בחוד החנית של הלחימה, אך הזכויות הללו לא יכולות לבוא על חשבון זכויותיהן של הנשים. זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות, למרות שורה של בג"צים ומאבקים משפטיים, עדיין לא שולבו נשים בכל היחידות הלוחמות.
"המלחמה הוכיחה בכמה אירועים מאוד הרואיים שנשים כן יכולות להילחם ושיש להן מוטיבציה להילחם. ראינו את זה בכיתות הכוננות בעוטף, בלוחמה של נשים בשטח ב־7 באוקטובר, ובנשים שמשולבות היום בכוחות הלוחמים בעזה, בתפקידי רפואה ולחימה. כמו כן, הטיעונים שהיו פעם, שלפיהם אישה לא צריכה להיכנס לאזור לחימה בגלל החשש שתילקח בשבי ותסבול מאלימות מינית, חס וחלילה, קצת ירדו מהשולחן אחרי שדווקא נשים לא לוחמות היו בין הראשונות שנחטפו.
"נחטפו אזרחיות, נחטפו חיילות לא קרביות, וכמובן גם זקנים, גברים וילדים. פתאום ההבחנה בין מי שמותר לו להיות שבוי בתפיסת העולם שלנו, שזה רק חיילים, נשחקה. בכל דיון בנושא של נשים לוחמות היו עולות השאלות 'ומה יקרה אם נשים יישבו, ומה יקרה אם נשים ייפגעו בקרב'. נשים נתפסות כמי שמביאות חיים לעולם, וקשה לנו לקבל מציאות שבה הן נפצעות, נהרגות ונאנסות. הטיעון הזה, לצערנו הרב, התפוגג.
"אחרי שנשים גילו תושייה שהצילה אזרחים והוכיחו לחימה אמיצה, גם הרמטכ"ל התבטא ואמר שזה כבר נון־אישיו לשאול אם נשים יכולות להיות לוחמות. השאלה הזו במידה מסוימת כבר מאחורינו. אבל האם אני חושבת שביום שאחרי המלחמה נשים באמת יוכלו להשתלב בכל היחידות? אני עדיין לא בטוחה. כי הכוח שיש למנהיגות הציבור הדתי בצבא, והעוצמה של ההתנגדות שלה לשירות נשים - הם מאוד־מאוד גדולים".
במלחמת חרבות ברזל גויסו לשירות מילואים כ־40 אלף נשים - מספר חסר תקדים. אך עם זאת, 250 אלף גברים גויסו למילואים והשאירו בבית נשים שמצאו את עצמן שוב בעולם המסורתי, שבו השמירה על הילדים ואחזקת הבית מוטלות רק עליהן. עירן־יונה חושבת שבהקשר הזה יש להביט בשני מעגלים: "יש המעגל של משרתי הקבע, שם בנות הזוג שלהם רגילות גם בשגרה למציאות שבה עול הבית נופל עליהן, והן בעצם מגויסות למען הצבא. כעת, בזמן חירום, בנוסף לניהול הבית הן מתמודדות עם יותר דאגה וחשש לאיש שלהן, שנמצא בסכנת חיים, וגם מתמודדות עם ההיעדרות הכמעט מוחלטת של בן הזוג.
"המעגל השני הוא נשות המילואימניקים, שבחוזה שלהם עם המדינה השירות הצבאי לא נמצא בחיי היומיום, וגם לא סכנת החיים, על כל המשמעויות שלה. נשות משרתי המילואים מצאו עצמן בסיטואציה חדשה שמצריכה התארגנות מחדש. המדינה התחילה להבין שבעוד זכויות המילואימניקים מטופלות - יש קבוצה שלמה של נשים שעושות עבודה מטורפת מאחורי הקלעים, מטפלות בילדים ובבית לבד וכורעות תחת כובד הנטל הזה, ומשלמות על כך לא רק מחירים אישיים ורגשיים אלא גם מחירים כלכליים: אם הן עצמאיות העסק שלהן לא מצליח לתפקד, ואם הן שכירות אז לא בטוח שהמעסיק שלהן מספיק קשוב אחרי תקופה כל כך ארוכה. יש גם נשים שפוטרו תוך כדי המלחמה.
"בהיסטוריה של המלחמות זה לרוב תפקיד שקוף שיש כלפיו הרבה פחות הערכה. אני לא חושבת שאי־פעם היינו במלחמה כל כך ארוכה, שדרשה מהעורף הביתי מאמץ כל כך אינטנסיבי ומתמשך ודאגה כל כך עמוקה. אני יודעת שנעשים מאמצים גדולים כדי לתת מענה ולשנות מדיניות ביחס לנשים האלה, וכן להכיר בתרומה העצומה שיש להן, כי בלעדיהן בני הזוג לא יוכלו לשרת".
אני מאמינה שאם היו יותר נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות המלחמה היתה מתנהלת טוב יותר. לא כי נשים טובות יותר, אלא כי קבלת החלטות שנעשית בקבוצה מגוונת היא תמיד טובה יותר. הדבר הזה חסר מאוד בממשלה הנוכחית, ומוסיף לפסימיות שלי ביחס ליום שאחרי.
עירן־יונה מספרת שפגשה נשים של משרתי המילואים והקבע בדיון מיוחד של הוועדה לקידום מעמד האישה, שאותו כינסה ח"כ פנינה תמנו־שטה. "אני לא מכירה את פנינה, לא הצבעתי לה ואני אפילו לא יודעת לאיזו מפלגה היא שייכת, אבל מאוד התרשמתי מהעבודה שלה. היא הצליחה להוביל שינוי בפרקטיקות ובמדיניות בזמן אמת, תוך כדי המלחמה. כשיש אישה נחושה עם יכולות, היא מצליחה לקבץ סביבה את כל השחקנים - הביטוח הלאומי, משרדי האוצר והביטחון - ולתת לנשות המשרתים הכרה ותמיכה. אני לא חושבת שזה היה קורה אם לא היתה יושבת שם אישה.
"התגמולים למשרתי המילואים כוללים סיוע בטיפול זוגי או פרטני לנשות המילואימניקים וחופשה משפחתית. כמו כן הוקמה קרן סיוע לעצמאים שאליה יכולות להגיש בקשה גם בנות זוג עצמאיות של משרתי מילואים".
לצד הסיוע מהחזית הצבאית, עירן־יונה מוסיפה שיש לא מעט ארגוני חברה אזרחית שמנסים לתמוך בנשות המגויסים. היא עצמה עובדת במכון ויצמן למדע כראש המשרד לגיוון, שבו הוקמה קרן סיוע לנשים של משרתי מילואים, גם לטיפול בילדים וגם לסיוע נפשי. "נוסף על קרן שתומכת ישירות, אנחנו מכירים גם בזכאות של סטודנטיות שבני הזוג שלהן במילואים להרבה מאוד הטבות, כמו למילואימניקים. הרבה אוניברסיטאות עשו את זה, והשוו את התנאים של נשות מילואימניקים לסטודנטים במילואים. מדובר בהקלות כמו עזרה אישית בשיעורים, החלפה של מבחנים בעבודות, ועוד".
במהלך המלחמה נחשפנו לדיווחים על כך שאזהרות של נשים בצבא לא נשמעו. אני מתכוונת גם לתצפיתניות בעוטף עזה, שקולן לא נשמע גם כשהתריעו שוב ושוב, וגם על הנגדת באמ"ן שהצליחה לגבש תמונת מודיעין מדויקת על כוונת חמאס ועמדתה נדחתה. האם אי־הקשבה קשורה לזה שמדובר בנשים?
"ראשית - קטונתי, כי אני לא מכירה את התמונה המלאה, אבל אני כן יכולה לומר שמדובר פה בשני סיפורים שונים. לגבי התצפיתניות, זה אירוע שצריך לחקור לעומק. ללא ספק צריך להיות שינוי משמעותי באופן שבו הידע שמגיע מדרגי השטח הנמוכים משולב בתוך ההערכות המודיעיניות. למדנו את זה במחיר ובדם מאוד־מאוד יקרים.
"לפי כל האינדיקציות, היה משהו שהדרג של הנשים שישבו מקדימה הבין אותו, אך הוא לא הובן במקומות שישבו רחוק מהעין. העובדה שהקול של הנשים מקבל פחות משקל זו תופעה שנחשפתי אליה כל שירותי הצבאי, בכל מקום שהלכתי אליו, בכל חדרי הדיונים שישבתי בהם. כשאת אישה, הקול שלך נשקל בצורה אחרת", היא אומרת, מניסיון של 20 שנות שירות בצה"ל כסוציולוגית במחלקת מדעי ההתנהגות ובחטיבת המחקר באמ"ן.
"לגבי הנגדת שהתריעה, נשים משולבות באמ"ן בכל התפקידים ועושות שם חיל. לא הופתעתי מכך שאם היה חוקר שהצליח לייצר תמונת מצב, להציב אלטרנטיבה ולאתגר את החשיבה - זו היתה דווקא אישה. אבל להבנתי היו גם גברים שטענו את זה ושתמכו בטענה שלה, אז אני לא בטוחה שהמקרה הזה הוא מקרה מגדרי. הדברים שלה לא נדחו כי היא אישה, אלא כי היתה קונספציה".
קבינט יתום
"נשים עושות עבודה מעולה ויודעות לאתגר את המערכת ולחשוב אחרת, ולכן החוסר שלהן ליד שולחן קבלת ההחלטות פוגע בביטחון. דווקא מאחורי הקלעים של העשייה המודיעינית במלחמה הזו נמצאות נשים בכל התפקידים, כולל הבכירים ביותר, בעמדות מפתח בארגוני הביטחון. מנגד, נשים נעדרות מקבלת ההחלטות בקבינט הביטחוני המצומצם, וגם בקבינט הביטחוני הרחב הן בייצוג חסר. זו אחת הכנסות האיומות, עם ייצוג מאוד קטן של נשים. לצערי, נשים גם לא מיוצגות כמנכ"ליות של משרדי ממשלה".
מעט הנשים שכן יושבות בקבינט זוכות ללעג ולבוז - כמו מירי רגב, שמוצגת כמי שהוציאה פופקורן באמצע דיון, או אורית סטרוק, שהעזה לשאול שאלות קשות. ויש עוד נשים בקואליציה שעוברות התקפות פיזיות ומילוליות, כמו מאי גולן ועידית סילמן.
"זה לא מוצדק להלעיג או לתקוף נשים. תמיד קל יותר לעשות מהן אסקופה או ליצן חצר. מנגד, חלק מהן תורמות לזה תרומה משמעותית. להקניט ולתקוף את הרמטכ"ל בזמן מלחמה? אלה דברים שלא נעשו פה מעולם. אני מאמינה שאם היו יותר נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות המלחמה היתה מתנהלת טוב יותר. לא כי נשים טובות יותר, אלא כי קבלת החלטות שנעשית בקבוצה מגוונת היא תמיד טובה יותר. הדבר הזה חסר מאוד בממשלה הנוכחית, ומוסיף לפסימיות שלי ביחס ליום שאחרי. האם נשים לא יצטרכו להיאבק יותר על שוויון בצבא? אני מאמינה שהמאבק יימשך ושההישגים יישכחו די מהר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו