מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"בשישי האחרון. אני מתנתק בכל שישי־שבת, וברוך השם זו אחת המתנות הכי קדושות שהברוך הוא נתן לעולם. אני ממליץ לכל אחד, גם למי שאינו דתי, להתנתק. זה עושה טוב למשפחה ולך. נוסף על כך, אני משתדל למצוא חצי שעה בכל יום שבו הטלפון זז הצידה והמשפחה במרכז. אחרי סוף שבוע בלי נייד, במוצאי שבת אני חוזר לעניינים, עובר על הפייסבוק ועל ההודעות, נכנס לאתרי החדשות וקולט שהמדינה אותה מדינה. זה מלמד אותנו שמעבר לרצון שלנו להיות מחוברים, צריך להיות קודם כל מחוברים לעצמנו".
מתי בפעם האחרונה היית באירוע?
"השבוע הייתי בחתונה. בתקופה האחרונה יש לי מלא אירועים, ובשדרות, לצד חתונות ובר־מצוות, אתה יכול למצוא את עצמך גם באזכרות או בשבעה. מה שחשוב הוא שרואים את החום והאהבה. אני משתדל ללכת לכל אירוע שאליו מזמינים אותי, והכי כיף היה לי שלמחרת החתונה שבה הייתי פגשתי את החתן בבוקר, שאלתי אותו 'אתם גרים בשדרות?' והוא ענה 'רק שדרות'. המקום הזה הוא בית לכולם, כולל המון זוגות צעירים ובני ובנות העיר שעזבו וחזרו".
מתי בפעם האחרונה פגשת את אמא שלך?
"בשבוע שעבר לשישי־שבת, וגם בפורים היא אצלנו. אנחנו נפגשים כל המשפחה עם אמי היקרה חנה וסועדים את סעודת פורים. השנה, לשמחתי, זה אצלנו בבית. אנחנו מבלים הרבה עם אמא שלי וכיף לנו איתה. היא גרה ברחובות ומתכננת לעבור לשדרות.
"קיבלתי בחיים שלי את כל הכלים הטובים כדי להצליח. אם זה מאמא שלי, שנלחמה על החינוך שלנו כמו אריה, ואם זה מאבא שלי, דוד ז"ל, שדאג לכל מחסורנו. אבא שלי לא ראה אותי כראש עיר אבל אני בטוח שהוא מסתובב שם למעלה ואומר 'זה הבן שלי'. אני מרגיש אותו שומר ומשגיח עלי".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"אתמול, לאשתי נורית, החברה הכי טובה והשותפה שלי. נפגשנו באוניברסיטת בר־אילן, ראיתי אותה עם החיוך והתלתלים שלה, שאלתי 'איפה אני תופס אותה?' והלכתי ודפקתי לה בדלת. אמרתי לה 'שלום, אני אלון', ומאז לא נפרדנו.
בנישואים ובזוגיות אתה נבחן במה שאתה נותן, לא במה שאתה לוקח. אנחנו עוברים מתחים ועומסים ויש לנו דברים על הראש, אבל כל מה שיש לי וכל מה שאני עושה למען תושבי שדרות, הכל גם שלה. היום אני שמח שהיא מנהלת בית ספר ונותן לה את המשענת. אני כבר שמונה שנים ראש עיר, העיר מבוססת ועובדת, ואני כל הזמן דוחף לעשות עוד, אבל ממקום אחר. בתחילת התפקיד היה יותר קשה אבל זו זוגיות, פעם אחד מוותר והשני עומד לידו ופעם להפך. גם הבית שלנו כזה, בית מחבק ומכיל.
"כדי לנהל בית כמו שלנו, עם שבעה ילדים והורים שיש להם קריירה ועסוקים גם בהשפעה על חיים של אחרים, כולם עוסקים בעבודות הבית. נורית עובדת במקום עם המון השפעה, וצריך חלוקה ואיזון במטלות. היא אומרת ש'יש לנו מדיח כלים, ויש לנו את אלון', כי אנחנו מתחלקים. כשהתארסנו היא הביאה לי במתנה סינר".
מתי בפעם האחרונה פחדת?
"בימים אלה אני מרגיש כאב בגלל המצב באוקראינה. כעיר למודת טראומה שסובלת מטרור ומירי, אבל כן קלטה עולים מכל קצוות העולם, הרגשתי כאב לראות פליטים בסיטואציה הזו. אנחנו יודעים שרבים שרואים את התמונות האלו, של ירי והרס, מרגישים עצב גדול על המשפחות והאנשים הפשוטים שנהרגים ונפצעים. עבורי מדובר בתחושת הזדהות, כי זה מזכיר את מה שאנחנו עוברים.
"אני לא מפחד מהקסאמים, אבל חוויתי כאן כאב. הייתי ראש עיר כשאיבדנו את עידו אביגל בן ה־5, ילד שנהרג במתקפת טרור. עידו היה התושב ההרוג הראשון שלי כראש עיר ואני בישרתי לאביו את הבשורה המרה. עידו היה מוגן ועשה כל מה שצריך, הוא נהרג בתוך הממ"ד. ברגעים האלה, כשאתה רואה אבא שאיבד את הילד שלו, אתה קולט שכל הטענות והקשיים שלך ברמה האישית והציבורית מתגמדים לכלום.
"אני והצוות שלי מאוד מחויבים לתושבים. כשיש אזעקות ונפילות אני יוצא החוצה והולך לטפל בתושבים. גם בשבתות, אני הולך ברגל וכמוני גם עובדי העירייה. במלחמות אנחנו ישנים בחמ"ל. יש מחויבות גדולה של הצוותים, של ההנהגה וגם של התושבים, שנותנים המון לחיילי צה"ל. הטרור שחווינו הוביל לחוסן הנפשי שלנו.
"אנחנו עם עם פוסט־טראומה, ואני חווה את זה גם בבית שלי. הבת שלי אמונה, שהיא היום בת 10, חוותה טראומה בגיל 5 והפכה לגיבורה בעזרת מוקה, הכלב שלנו, שהגיע ממרכז טיפולי לילדים באמצעות בעלי חיים שהקמנו. אמונה פחדה מכלבים, אבל למדה להתגבר על הפחד והיום אם היא צריכה לרוץ בצבע אדום היא קודם כל שואלת 'מוקה, איפה אתה?' והולכת לקחת אותו. היא ילדה מדהימה ובעלת רגישות חברתית גבוהה, שמעולם לא אמרה שהיא רוצה לעזוב את העיר. היא לא רוצה לעזוב את הבית".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"כל אחד מאיתנו מתפלל. מה זו תפילה? אצלי תפילה זה שלוש תפילות ביום וברכות, אבל מצד שני אחת התפילות שאני הכי אוהב זו ההבדלה כשהשבת הולכת. אומרים 'מצליחנו', ואז יוצאים מהטקסט הרגיל של התפילה וכל אחד מכניס את מה שחשוב לו - אהבתנו, רפואתנו, מדינתנו, שידוכינו... הילדים אומרים למשל 'שאצליח לעבור את המבחן באנגלית', או 'שמכבי תנצח'. התפילה לא שייכת לאף אחד. אני אדם מאמין ודתי, אבל תפילה יכולה להיות של כל אחד".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה ארצית?
"כרגע אני מרוכז כולי בעשייה בשדרות ובפיתוח העיר, ואמשיך להיות ראש עיריית שדרות. היה לי קשה לעזוב את הליכוד, אבל כראש עירייה אני היום בקשר רציף עם כל המפלגות, כי שדרות זו עיר לאומית וסמל לאומי. כל שר רוצה לקחת חלק במשימה הלאומית שאני מוביל ובחזון של העיר הזו. אני מגדיר את עצמי איש המחנה הלאומי אבל לא עוסק באיזו מפלגה אהיה".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"כל ירי שמגיע לעיר זה כעס גדול. חמאס לא נלחם בצה"ל, אלא בתושבי שדרות והעוטף. לכן, בכל מקום שבו לא אראה תשומת לב של 100 אחוז למצוקות ולקשיים של תושבי העיר, אני אכעס. אחרי מבצע שומר החומות צה"ל הוציא דו"ח ברור שצריך לשנות את תקן החלונות לעבים יותר, אבל עד היום מדינת ישראל לא ביצעה את הפרויקט לכלל החלונות בעיר ובעוטף. זה היה צריך להיות נושא ראשון במעלה. המדינה צריכה לזכור שהאויבים רוצים לפגוע בעורף, אז סדר העדיפויות צריך להיות העורף והאזרחים, נוסף על התחמשות כזו או אחרת. מאז המבצע האחרון לא נעצרו הרקטות, וההנהגה החולנית בעזה ממשיכה לאמלל את החיים שלה ושלנו והורסת כל חלקה טובה.
"כראש עיר יש לי אחריות גדולה על חיזוק העיר וניתוב האנרגיות שלנו לבנייה ולא לחידלון. גם כשיש חוסר אמון בממשלה, אני יודע שיש לי תפקיד חשוב להיות הנציג הרשמי של העיר, ושהאזרחים מרגישים שאני 'אבא של העיר'. אני צריך לגלות כוחות ולמצוא אנרגיות של הקשבה ושל מציאת פתרונות למצוקות ולפחדים, ולכן אני מוצא את עצמי לוקח את הכעס הזה לא למקום של התפוצצות, אלא למקום של בנייה. עכשיו, למשל, אנחנו בבנייה של 6,000 יחידות דיור עבור 32 אלף תושבים. העיר גדלה ב־40 אחוז.
"עם זאת, אני מבין כל משפחה שחווה כאב ועוזבת. זו לא תופעה, אבל זה קורה. העיר שלנו היא עיר שעוסקת בתושבים. מהרגע שתושב קונה דירה אנחנו מקבלים אותו בברכה גדולה ואני מבטיח לכל תושב שאני והצוותים נעשה הכל כדי שיהיה לו ולמשפחתו הכי טוב שאפשר".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם התושבים?
"כל הזמן. הלשכה שלי פתוחה, עוצרים אותי ברחוב, אני נמצא איתם באירועים ותמיד זמין בטלפון, בווטסאפ או בפייסבוק. אני פוגש תושבים בקופת חולים, בבית הכנסת וכשאני לוקח את הילדים לפארקים ולקניות, בכל מקום. אני גם עושה סלפי כל יום ואוהב את זה. אני אוהב אנשים, אוהב להשפיע ואוהב לעשות טוב ולשמש דוגמה אישית.
"בתחילת השנה הלכתי לגני ילדים, הקראתי בהם את 'המטרייה הגדולה של אבא' ומאוד התרגשתי להיות בגנים מיוחדים. באתי מהוראה, הייתי מורה במשך שנתיים, ומאוד מרגש אותי לראות ילדים מתרגשים. ביקשתי מהם שיכתבו לי מה הם אוהבים בעיר ועל מה הם חולמים, וככה התמלא לי כד בקשות.
"גם עם הגמלאים אני נפגש הרבה ואוהב אותם מאוד. יש פה תוחלת חיים ארוכה ויצרנו עבורם מועדונים שבמסגרתם הם מטיילים, הולכים להצגות ואפילו עושים מסיבות פיג'מה. ההורים כועסים עלי, שסבא וסבתא לא עושים בייביסיטר יותר..."
מתי בפעם האחרונה פגשת פסיכולוג?
"אחרי פסטיבל הקיץ שעשינו ב־2018. 7,000 תושבים הגיעו ונהנו, ואז היה ירי וכיפת ברזל יירטה רקטה שנורתה לעיר מעל האצטדיון. עמדתי שם על הבמה עם המשטרה בדיוק כשעדן חסון היה אמור לעלות לשיר, וראינו את היירוט לידנו. ראיתי שם כאב של ילדים שחיפשו את ההורים ושל אנשים שחיפשו מחסה.
"חוויתי מאות אירועים וזירות של נפילות, אבל בחיים לא ראיתי כזה כאב עצום של תושבים בבת אחת. ברוך השם התפקוד היה לעילא, אבל אותו רגע השאיר לי צלקת. כשמנהלת מרכז החוסן שלנו ביקשה פגישה איתי, היא אמרה לי 'אני יודעת מה אתה עובר', ומצאתי את עצמי עובר גם שיח טיפולי. אני מאלה שחושבים שלא כדאי להדוף, צריך לדבר על דברים.
"שיח כזה עוזר לי כשאני מסתכל על עצמי כאבא וכחבר, כי בעזרתו אני יכול להתבונן בדברים אמיתיים שקורים סביבנו. אני מסתכל על כל תושב כעל אדם שבחר לחיות בחזית של מדינת ישראל, וכמו שהרמטכ"ל גאה בסיירת מטכ"ל וראש הממשלה בניהול מבצעים, אני גאה להיות ראש עיר של תושבים שבוחרים לחיות פה, עם כל הקושי".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"להיות ראש עיריית שדרות היה חלום שהגשמתי. במישור האישי אני חולם לעשות עם נורית את שביל ישראל, אבל זה עוד לא קרה - בגללי. חגגנו 25 שנות נישואים, ואני מצהיר לשמר את החלום ולהגשים אותו. בינתיים אני משתדל להגשים בכל יום חלומות של אנשים אחרים. זו זכות להיות ראש עיר שנפגש עם תושבים ועוזר להם להגשים חלומות. הקמת מרכז טיפול בטראומה באמצעות בעלי חיים לא היה החלום שלי, אבל אני חושב שכל ילד שמגיע לשם נהיה לו טוב יותר - וההחלמה הזו היא הגשמת חלום. כשגמלאי אומר לי שלא יצא לטיול שנים ארוכות, זה כיף לי להגשים לו חלום. כשאני רואה צעירה ממלצרת כמשהו זמני או אנשים שנתקעים בעבודות כי לא היתה להם סביבה תומכת או אפשרויות, אני אומר להם 'לכו ללמוד'. עשינו פה דברים משוגעים, מהכשרת מנופאים ושינניות עד היי־טק. אם יש דבר שאני גאה בו, זה שאנחנו תמיד אומרים לתושבים שלהשכלה אין מחסום, שצריך לשבור תקרות זכוכית".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עבדת?
"בגיל צעיר מאוד, בחנות של אבא שלי. ימי שישי היו תור הזהב של הקיוסק שלו. הייתי שם בשש בבוקר עם אבא והאחים שלי, אוסף את חבילות העיתונים, ונשאר עד הרגע האחרון. הייתי מקפיד לסגור את המקום לפני כניסת שבת. אני לוקח הרבה מאבא שלי ומהחנות שלו, שהיתה דבר נפלא. אתה נפגש עם כולם, מדבר איתם. לעבוד איתו עזר לי ללמוד איך לעבוד וליזום, ולפעמים כשהוא הלך לנוח וסגר את החנות לקחתי עיתונים והייתי מוכר אותם בבתי קפה. הייתי גם משנה לו את הסדר והארגון, למשל מזיז את הגרעינים והממתקים מפה לשם, וזה היה משגע אותו. אני מתגעגע אליו".
אלון דוידי // בן 48, ראש עיריית שדרות ויו"ר אשכול נגב מערבי. נשוי לנורית, ראש אולפנת אמי"ת אוריה בבאר שבע, ואב לשבעה ילדים. נולד בבאר שבע, היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא, ובעל תואר ראשון ותואר שני בחינוך מאוניברסיטת בר־אילן. החל את דרכו בפוליטיקה כעוזרו של שר השיכון אפי איתם, בשנת 2006 הקים את המטה לביטחון שדרות, ומאז 2013 מכהן כראש העיר.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו