יום רביעי, 22 בדצמבר, לפנות בוקר. נמל התעופה בן־גוריון כמעט ריק מאדם, אחרי שארה"ב ורבות ממדינות אירופה נכנסו לרשימה האדומה באדיבות הקורונה.
אבל ליד אחד משערי הכניסה ניכרת תנועה ערה. עוד ועוד אנשים נאספים שם, מחכים לפתיחת הדלפקים של חברת התעופה האוקראינית. אלה בני משפחותיהם של הרוגי האסון במירון, שנאספים לקראת מסע שהם מחכים לו זה זמן רב - השתטחות על קברי צדיקים באוקראינה. מסע שמתרחש שבועות ספורים לפני המתיחות עם רוסיה, שהביאה למדינה המושלגת רוחות מלחמה.
הם כאן, כל השמות הזכורים מאותיות הדם של האסון. הרב אביגדור חיות (37) מבני ברק, ששכל את בנו ידידיה ואת תלמידו מוישי לוי, בני ה־13; שמעון אלחדד (29) ואביו הרב מאיר נחמן אלחדד (52) מירושלים, ששכל את בניו משה מרדכי בן ה־12 ויוסף דוד בן ה־18; ארבעה מהאחים דיסקינד - פיני (20), ישראל (27), דוד (31) וחנוך (33), שאיבדו את אחיהם שמחה בונים בן ה־23; שלמה ראק (44) מבית שמש, שאיבד את בנו חיים בן ה־18; יוסף וציונה מטלון, שאיבדו את בנם שמעון, ואלמנתו רחל מטלון (37); נחמי רובין (28) מבית שמש, אלמנתו של יהודה ואמו של יהונתן, שהיה בן 4 כשאמר קדיש על קבר אביו וריגש מדינה שלמה.
עוד ועוד יתומים, אלמנות, הורים שכולים. הם נפגשים לראשונה זה זמן רב, כדי לצאת יחד למסע שאולי ינחם קצת את נפשם הפצועה, אחרי שמונה חודשים של ייסורים מאז האסון בקבר הרשב"י באפריל אשתקד. את המסע יזמו ישראל דיסקינד ושמעון אלחדד, האחים השכולים שהקימו לאחר האסון את עמותת "קדושי מירון תשפ"א" להנצחת המתים ולסיוע למשפחות. השניים רתמו לעניין את הרב משה לנדאו, חרדי אמיד מניו יורק, שמימן את המסע ואת כתיבתו של ספר תורה לעילוי נשמות הנספים.
ארבע שעות אחרי - נמל התעופה בוריספיל שבקייב. יוצאים מהטרמינל אל הקור המקפיא, מינוס 11, ואל מעטה של שלג שעוטף את הכל. למרות אינספור שכבות, מעילים וכפפות, הקור חודר לעצמות.
האוטובוס של חברת "אומן אקספרס", ששמה מרוח עליו בעברית, כבר ממתין לנו. חברי הקבוצה מתארגנים לעלייה זריזה כדי למצוא מחסה מהקור. אחד מהם סוחב קופסת מתכת ענקית, שבתוכה אורגן. "אני אמור לנגן כאן בהכנסת ספר התורה ביום שישי הקרוב", הוא מספר, "ואני אח של אחד מהנספים". שמו נחמן כהן, הוא בן 20 מביתר עילית, ובמירון שכל את אחיו אליהו שמואל ז"ל, שהיה בן 16 במותו.
לפניי באוטובוס יושבים אביגדור חיות ודוד לוי זה לצד זה, עם ילדיהם שיושבים בכיסאות הסמוכים. לאורך כל המסע הם יהיו ביחד. קשר דם נרקם ביניהם, לאחר שאביגדור לקח איתו למירון את בנו של דוד, מוישי, ביחד עם בנו שלו ידידיה. שניהם, מוישי וידידיה, נספו באסון.
הרב מאיר נחמן אלחדד מירושלים, חסיד ברסלב בעל ניסיון בהדרכת קבוצות בקברי הצדיקים באוקראינה, נוטל על עצמו את הנהגת המסע. עבור רבים מהמשתתפים, זו נסיעה ראשונה לחו"ל. כאלה הם למשל דוד לוי ושלושת ילדיו, שמעולם לא יצאו מהארץ. עכשיו, כשהגיעה הזדמנות לפרוק מעט מהרגשות על קברי הצדיקים, הם לא יכלו לסרב.
• • •
הדרך ארוכה, לא פשוטה. בימים הקרובים יתברר שכל קבר בתוכנית המסע נמצא במרחק שלוש-ארבע שעות מזה שאחריו. כשמביאים בחשבון שאוקראינה עמוסה בשלג ושחלק מהכבישים מכוסים בשכבת קרח, הנסיעות הופכות ארוכות מאוד.
שעתיים וחצי אחרי תחילת הנסיעה, הפתעה: באמצע שום מקום - בית קפה כשר, שהוקם כאן בשל הביקוש של הנוסעים לאומן. הוא מציע כריכים ומאפים כשרים, פלאפל, פיצה, ואפילו במבה וביסלי ועוד חטיפים ישראליים. הארונות במקום מלאים בספרי קודש, שנוסעים השאירו עבור אלה שיגיעו לשם אחריהם, כדי שיוכלו ללמוד או להתפלל.
"אם לא היינו שם ב־7 בבוקר, ניר עם היה בארי 2": הגבורה הבלתי נתפסת של לוחמי "אריות הזעם"
קפה אברהם: כך בחר דרסה אובגן, בן העדה האתיופית "בונה", להנציח את אחיו שנפל בעזה
פרסומת | מהחיים הבטוחים לעולם העצמאות
"מאז 7 באוקטובר הגשמתי חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי. לחזור מהשבי בחיים ולחבק שוב את סשה"
"ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם": בן בן ברוך חושף את המשבר שחווה אחרי 7 באוקטובר
באחד השולחנות יושב אברהם לוי, ששכל את אחיו יוסף בן ה־17. לצידו שניים מגיסיו, דוד ואזאנא (29) ויוסף חיים חזן (25), שנשואים לאחיותיו של יוסף. הם פותחים את שקית הארוחה ומרשים לעצמם לשחרר אמירה של הומור שחור. "ביצה קשה... שמתם לב שהכינו לנו אוכל של אבלים, כן?".
אחרי האוכל, הילדים שבקבוצה קופצים ומשחקים בשלג בחוץ. החברים מצטלמים על רקע השלט הענק בעברית "בית קפה כשר", וכולם ממהרים להיכנס לאוטובוס ולהימלט מהקור. עוד שעה עוברת, ואנחנו לפני הכניסה לאומן. הרב אלחדד, שעולה לציון רבי נחמן כבר יותר מ־30 שנה, עוד לפני נפילת מסך הברזל, מבקש להכניס את המשפחות לאווירה הנכונה.
"אנחנו נוסעים כעת לרבי נחמן, המנחם הגדול", הוא אומר במיקרופון. "כמעט כל מי שנמצא באוטובוס הזה חווה לפני שמונה חודשים שבר גדול. הנפש צריכה להתרפא ולהתנחם, ונחמן הוא שם של נחמה. רבי נחמן היה מצדיקי הדורות, עסק בתיקון העולם ויש לו עסק עם תיקון נשמות ישראל. ככל שחולפים הימים, רק רואים את ההשפעה של מעשיו.
"זה כל כך חשוב שהתאספנו פה ביחד למסע המיוחד הזה. הקב"ה קיבץ אותנו למשפחה אחת. נהיינו משפחה אחת, מחותנים. כמו שהקב"ה בחר אליו את 45 הנשמות האלה, הוא בחר לחבר יחד את הנשמות של כל בני משפחותיהם. כבר כשהוא ברא את העולם, צפה הקב"ה שייקח 45 נשמות מעם ישראל כדי לכפר על עם ישראל. הכל לפי התוכנית שקיימת עוד מששת ימי בראשית, רק שלנו לא גילו אותה, והיא הולכת ומתקיימת במהלך ימי חיינו".
הנשים שבקבוצה, האלמנות והאימהות השכולות, מליטות את פניהן בידיים, דומעות. עד עכשיו עסקו בחלק הטכני של המסע - הטיסה, הנסיעה, הארוחה. כעת, בכמה דקות של דיבור, נגע אלחדד עמוק בנפשן. לא כעוד רב שמדבר על האסון, אלא כמי שחווה בעצמו את האובדן הנורא של שני ילדיו.
"אנחנו שליחים של עם ישראל", ממשיך אלחדד, כשהשלט הראשון "אומן" נראה מימין על הכביש. "אנחנו קבוצה גדולה של לבבות שבורים, וכל מי שיש לו לב שבור, ודאי שהקב"ה שומע את תפילתו".
• • •
הטמפרטורה באומן נמוכה אפילו יותר מאשר בקייב, מינוס 12 מעלות, והשלג עוטף את המקום. אנחנו עוצרים ליד מלון "חושן", הנחשב ברמה הגבוהה ביותר מכל המלונות באומן. אפילו מקווה מחומם יש כאן.
אחרי קבלת החדרים יוצאים לציון הקבר, מרחק חמש דקות הליכה. הרחוב הראשי, רחוב פושקינה, מלא בשלל חנויות יהודיות ומסעדות כשרות. בכל רגע עוצר אותנו מקומי אחר, ששואל בעברית אם אנחנו צריכים "לפרוט כסף" או "לקנות סים".
בציונו של רבי נחמן אין כרגע הרבה מתפללים. זו לא עונת החגים, שבה אי אפשר להכניס לכאן סיכה, אבל יש כמה יהודים מקומיים שמגיעים להתפלל. בכניסה מחולקות לנו חוברות עם "תיקון הכללי", עשרת פרקי התהילים שנהג רבי נחמן לומר לסגולה ולתפילה. כל אחד מבני המשפחות לוקח חוברת, מתפלל ומניח את היד על הציון, מבקש ברכה. אלה רגעים אישיים מאוד.
לפני תפילת ערבית מגיע יוסף חיים סיטבון (31), חתנו של הרב משה צרפתי שנספה במירון, ומחלק תפילה מיוחדת שחיבר חותנו, המדברת על אחדות ואהבת ישראל. "תן בליבנו לאהוב כל יהודי ולראות זכות בכל יהודי, שנשמע ונדבר על כל אחד רק את הטוב", נכתב בה.
הקבוצה מתרכזת לתפילת ערבית, גברים ונשים בנפרד. בעת לחש התפילה נשמעות לא מעט אנחות מהמתפללים, ובסופה מתרחש מחזה קורע לב: כמעט כולם, יתומים והורים שכולים, אומרים קדיש ביחד.
את הדרך חזרה למלון אני עושה עם ארבעת האחים דיסקינד. חנוך, פיני ודוד משתייכים לחסידות גור. ישראל עזב את החסידות בשנים האחרונות, והמיר אותה בכיפה סרוגה שחורה. אבל נראה כי למרות השוני בלבוש, ואולי גם בדעות, האסון קירב ביניהם.
בערב הגברים מתיישבים ליד שולחן אחד, הנשים בשולחן הסמוך. מתחילים לשיר, ואין מתאים מלפתוח בשיר שנכתב לפי מילות רבי נחמן: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך". זה השיר שליווה אותם גם בשעות הקשות, וסייע להם להיאחז באמונה בכל ליבם.
אחר כך הם שרים שיר מצמרר נוסף, "חמול על עמך", שיר חסידי ששר שרגי גשטטנר ז"ל, זמר חסידי מניו יורק שנספה במירון, והוא בן 36. השיר הזה הפך מזוהה עם האסון, ומילותיו הן מתוך התפילה: "כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו, והושיענו למען שמך. חמול, חמול על עמך. רחם, רחם על נחלתך. חוסה נא כרוב רחמיך, חננו מלכנו ועננו".
בסוף הארוחה האווירה מתחממת, וכולם פורצים בריקוד חסידי סביב השולחן. אחרי הכל, זה זמן של תקווה.
• • •
למחרת אנחנו עושים את דרכנו לעיירה ברדיצ'ב, שם קבור רבי לוי יצחק, שזכה לכינוי "סנגורם של ישראל". בדרך הארוכה - שלוש שעות ביום רגיל, ארבע ביום מושלג וכמעט חמש באוטובוס שנוסע לאט בשל הכבישים החלקלקים - אני פוגש את ישעיהו פוגל (64) מירושלים, אביו של ידידיה ז"ל, שנספה במירון בגיל 22.
לפני ארבע שנים איבד ישעיהו את רעייתו רחל (58), שנפטרה ממחלת הסרטן ביום הולדתה. כעת הוא מנסה להתעודד, ולשאוב קצת כוחות מהצדיקים ומהשותפים למסע.
"כמה ימים לפני ראש השנה התקשרתי לכמה מבני המשפחות לאחל שנה טובה", הוא מספר. "במשפחה של דורון חן ז"ל, מהנספים באסון, סיפרו לי שאביו, משה, חלה בקורונה ומאושפז במצב קשה מאוד. בערב ראש השנה הוא נפטר.
"גם הרב שלום סלר, אביו של חיים סלר ז"ל, שנהרג במירון, נפטר מקורונה ממש בימים האחרונים".
מלי סלר, אלמנתו של חיים, נמצאת איתנו באוטובוס. "חמי לא באמת נפטר עכשיו", היא אומרת בכאב. "נשמתו יצאה אמנם לפני ימים ספורים, אבל הוא מת כבר בל"ג בעומר, יחד עם בנו, בעלי. הוא קיבל את האסון בצורה קשה וגופו נחלש מאוד, עד שלא עמד בזה עוד".
כשמתקרבים לעיירה, מתחילה באוטובוס שירה. רחל מטלון (37), אלמנתו של שמעון ז"ל, מחלקת מגנט עם משפטי העצמה שכתב בעלה, ושנמצאו לאחר מותו. שמעון, אב לשמונה, היה מורה ותיק ב"חיידר" בעיר ביתר. הוא חינך ילדים במשך 13 שנים.
"הדברים שהוא כתב היו המוטו שלו", היא מספרת. "הוא החליף כמה טיוטות עד שזיקק את המשפטים האלה. כל השנים הוא היה איש של מירון, במלוא מובן המילה. היה מחובר לרבי שמעון בר יוחאי בכל נימי נפשו, וגם נקרא על שם הצדיק, לאחר שהוריו, חמי וחמותי, חוו שתי הפלות והתפללו במירון לילד נוסף".
לשיחה מצטרפת נחמי רובין (28), אלמנתו של יהודה ז"ל. בעלה, היא מספרת, החל לעסוק בהוראה לאחר שהיה אברך, אך ביקש להגדיל את הכנסת המשפחה. הוא מעולם לא יצא מהארץ, וגם היא לא, עד עתה.
"אני חושבת שהמשותף לכל הנספים במירון היה שכולם היו אנשים וילדים מלאים בלב ובנשמה", היא אומרת. "דיברנו הרבה בינינו, כל האלמנות, ושמנו לב שהמשותף לכל ההרוגים הוא קבלת האחר והאהבה לאחר. מעלות שבין אדם לחברו. בעלי, למשל, בחיים לא היה מהדוחפים. הוא לא היה מציל את עצמו על ידי רמיסת אנשים אחרים".
בצלאל, אחד משלושת ילדיהם של נחמי ויהודה, יציין קצת לפני ל"ג בעומר הקרוב את גיל 3, והיא עדיין מתלבטת אם לקחת אותו להילולה במירון, במידה שתתקיים. "אני לא ביקרתי שם אחרי האסון. עברתי פעם אחת באזור עם קרובי משפחה וחשבתי להיכנס, אבל ברגע האחרון אמרתי לנהג 'אל תיכנס, אני לא מסוגלת'".
איך הילדים מתמודדים עם האובדן?
"קשה להם. אבא חסר להם בכל דבר. לפעמים הם שואלים 'איפה אבא?'. זה חור בחיים. הוא חסר, אבל אנחנו זוכרים אותו, הילדים רואים את התמונות שלו, והוא נוכח בחיים שלנו. לפני כמה ימים, יהונתן בן ה־5, שאמר עליו את הקדיש בהלוויה, בא הביתה וסיפר שחברים שאלו אותו איפה אבא שלו. הוא אמר להם שאבא שלו נפטר, והם אמרו לו: 'איזה מסכן אתה'. אמרתי לו: 'אתה לא מסכן. אבא שומר עליך מהשמיים'".
• • •
האוטובוס נכנס בשערי העיירה ומוריד אותנו בפתח בית העלמין שבו קבור רבי לוי יצחק. קור של מינוס 13 מעלות מקדם את פנינו, הפעם גם עם רוחות, אבל אף אחד לא מחמיץ את הביקור בציון הקבר.
כמו בציון רבי נחמן, גם כאן אומרים כולם יחד את התפילה שחיבר הרב צרפתי ז"ל למען האחדות בעם ישראל. כשהם יוצאים החוצה גואים הרגשות, וכולם יוצאים בריקוד, אולי גם כדי להתחמם קצת בקור העז.
ממשיכים למז'יבוז', אולי העיירה המפורסמת ביותר מסיפורי החסידים, שבה חי ופעל הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות (והסבא־רבא של רבי נחמן), שכל הצדיקים הקבורים באוקראינה היו תלמידיו והלכו בדרך שייסד. אנחנו מגיעים למקום בערב, והקבוצה מושכת מבטים מכל עבר. "זו הקבוצה של משפחות מירון?", שואלים אותי כמה מהמבקרים במקום. מתברר שהשמועה על המסע עשתה לה כנפיים מאז שיצאנו מהארץ, ותמונות שצילמו אנשים שנתקלו בנו בדרך עשו את דרכן לקבוצות הווטסאפ החרדיות ולחשבונות הטוויטר הפופולריים של המגזר.
אחרי הארוחה אנחנו נכנסים לקבר הבעל שם טוב ומגלים שהמקום אכן עמוס במתפללים, חלקם הגדול חילונים שהגיעו מישראל - בעיקר נשים, שמעבירות כעת פתקים עם שמות לידיהם של הגברים, כדי שיתפללו עליהם לישועה. חלקן מתחננות לרב אלחדד "תתפלל עליהן לזיווג הגון!", והוא נענה.
כל אחד מחברי הקבוצה מתכנס לתפילה שקטה. פיני דיסקינד שולף גיטרה, ואנשים מצטרפים אליו בשירה, מוחים דמעה.
• • •
למרות השעה המאוחרת, ממשיכים בנסיעה לעבר קבר הצדיק הבא, שנמצא ביאמפיל. בעיירה הזאת חיה בזמנו, עד לפני השואה, קהילה יהודית חשובה, שהצמיחה רבנים ידועים. לפני כ־250 שנה פעל בה אחד מגדולי החסידות, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, שקבור במקום.
בבוקר מתכנסים לתפילת שחרית באולם בית הכנסת במלון שאליו הגענו בלילה. בעוד כמה שעות תיערך כאן הכנסת ספר התורה שנכתב לעילוי נשמות ההרוגים במירון, וכבר כעת כולם מתרגשים לראות את הפרוכת החדשה שהונחה מעל לארון הקודש, שעליה נרקמו 45 השמות.
שלוש שעות לאחר מכן אנחנו נפגשים שוב בבית הכנסת. בקבוצת הווטסאפ של המסע שואלים אם יש בין הנוסעים סופר, כשהכוונה היא לסופר סת"ם, לצורך השלמת האותיות האחרונות בספר התורה החדש. עד מהרה מתברר כי דוד לוי, אביו של מוישי ז"ל, יודע פרק בכתיבת סת"ם. לאחר טבילה במקווה, הוא מקדיש שעה למילוי דיו באותיות האחרונות של ספר התורה. שאר הגברים מצטרפים אליו, לאחר שהוא מדריך אותם מה לעשות, כסגולה עבורם.
כשהכתיבה מסתיימת, מגיע שיאו המרגש של המסע: הכנסת ספר התורה. נחמן כהן מוציא את האורגן ומנגן שירים חסידיים, פיני דיסקינד מלווה אותו בשירה, וכל הגברים נותנים יד זה לזה ויוצרים מעגל ריקודים גדול. תוך כדי ריקוד עובר ספר התורה הקטן מיד ליד, וכל אחד מקבל כמה דקות לרקוד איתו במרכז המעגל.
בעיצומה של השמחה, פיני מסמן משהו לנחמן, שמאט מעט את קצב הניגון. השניים מתחילים לשיר, שוב ושוב, את המילים "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!" - אותו השיר שהתנגן במירון בזמן שיקיריהם נהרגו. השיר שאותו עצרו שוב ושוב הקריאות "הצלה! חובשים!".
לצלילי השיר הזה הם רוקדים כאן כעת, והוא מציף אצלם את הכל מחדש. חלקם בוחרים לצאת מהמעגל, לא מסוגלים לשיר את השיר כשהזיכרונות עולים. גם אני לא עומד במעמסה וזז הצידה בעיניים דומעות. אבל פיני לא מפסיק. אחר כך יסביר לי שידע שהוא חייב לשיר את השירים האלה, כדי שהמשפחות לא ישייכו אותם לאסון, אלא גם לשמחה של הכנסת ספר התורה.
אחר כך אנחנו יוצאים החוצה עם ספר התורה, שמובל תחת חופה בתהלוכה לעבר ציון הרבי יחיאל מזלוטשוב. הרב אלחדד מסביר שכאשר מתרחשות צרות על עם ישראל, יש סגולה להביא ספר תורה לבית עלמין על ידי אלמנות ויתומים שחוו אסונות, כדי שיתפללו על העם.
האוקראינים המקומיים מביטים בתמיהה על תהלוכת היהודים הלא אופיינית. שלמה ראק, אביו של חיים ז"ל, שנספה במירון כשהוא בן 18, מצביע לעבר העוברים והשבים ואומר לי: "הם לא מבינים מה הולך פה, ממתי הולכים בריקודים לעבר בית קברות?".
כשמגיעים לציון הצדיק, בני המשפחות פותחים באמירת תהילים ובתפילות. מאוחר יותר יוכנס הספר לבית הכנסת שבמלון, שבו יישמר בארון הקודש.
• • •
בשבת בצהריים מתכנסים כמה מבני המשפחות בלובי, כדי לשפוך את ליבם. שמואל אלחדד (20) מביתר עילית, אחיהם של יוסף דוד ומשה מרדכי ז"ל, מספר כי בנו הבכור נולד לא מכבר, והוא בחר לקרוא לו יוסף דוד. למחרת ילדה אחותו בן, והיא בחרה לקרוא לו על שם האח השני, משה מרדכי.
לראשונה במסע הם מדברים על המחדלים שהיו במירון באותו יום. כמה מהם מתרעמים על ההתנהלות של המכון לרפואה משפטית באבו כביר למחרת האסון, יום שישי, ועל העיכוב בשחרור הגופות להלוויות.
הרב מאיר אלחדד מספר כי זומן לוועדת החקירה הממלכתית אך דחה את בואו בכמה שבועות, כדי לחפש עוד ממצאים שיחזקו את טענותיו על התנהלות המשטרה והגופים האחרים שהיו מעורבים באירוע. מאז כבר הספיק להעיד בוועדה, והציג בה בפירוט את כל טענותיו.
"בימים שאחרי האסון קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה משוטרת מג"ב", הוא מספר. "היא אמרה לי שהיא זאת שהניחה את המחסום במדרגות שבהן אירעה המפולת האנושית, וביקשה סליחה. אני לא משלה את עצמי שהמדינה תכה על חטא, אבל אני כן מקווה שמתוך המערכת יהיו צדיקים בסדום, שיתנצלו בפני המשפחות על המעשים שלהם, שאולי בעקיפין, או אפילו במישרין, גרמו לאסון".
ביום ראשון, רגע לפני הטיסה ארצה, אנחנו מספיקים לפקוד עוד כמה קברי צדיקים. בני המשפחות נושאים תפילות אחרונות, ומכוונים במיוחד לכך שלא נדע עוד אסון כזה לעולם.
"זה היה מסע מרומם", מתרגשת נחמי רובין. "הוא הפגיש אותי עם המשפחות ועם חברותיי האלמנות, והכאב המשותף חיבר בינינו. היו רגעים מרגשים, והיו הרבה תפילות. להתפלל בקברי צדיקים גדולים זה משהו שנותן תקווה, כוח ונחמה".
Chananibl2@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו