כמו בחייו, גם אחרי מותו, יורם טהרלב נשאר קונצנזוס כל־ישראלי.
אוהבי זמר עברי רואים בו אחד מגדולי המשוררים והפזמונאים שקמו לנו, הן באיכות הכתיבה והן במספר היצירות שכתב וששרדו את מבחן הזמן. דתיים וחרדים מתעמקים בשיריו ובספריו האמוניים. דורות של ילדים ממשיכים לגדול על ספרי הילדים ושירי הילדים שלו. חובבי שירה לא מפספסים את ספריו, בהם "משק יגור, טיוטה", "הנשיקה הראשונה" ו"שיישאר בינינו" הארוטי. וחובבי הומור צוחקים עדיין מהבדיחות שהשמיע במופעי הסטנד־אפ שאיתם נדד בכל רחבי הארץ.
זפזופ בין תחנות הרדיו בשבת, בדרך לראיון בביתו שבמרכז תל אביב, הוכיח כמה פורה היה בתולדות הזמר העברי. גידי גוב שר "יעלה ויבוא", ירדנה ארזי עונה לו עם "שהשמש תעבור עלי", החלונות הגבוהים אומרים לה "אינך יכולה", דודו טסה מחדש את "היה לי חבר, היה לי אח", חוה אלברשטיין צועדת "בשביל אל הבריכות", רבקה זהר אחריה ב"הדרך אל הכפר", יהורם גאון מזמר "בפרדס ליד השוקת" - והרצף נמשך עם "הורה", "עוד לא תמו כל פלאייך" ו"קום והתהלך בארץ". רשימה חלקית מאוד של דוגמיות מרפרטואר הלהיטים העצום שיצר.
מאי 2021, שעת בוקר בדירה שמעל כיכר המדינה. לבוש בג'ינס ובחולצה כחולה, עם הזקן הלבן והבלורית הלבנה הנצחיים, יורם טהרלב שתה כוס תה ופקפק במונח קונצנזוס.
"יש הרבה אנשים שכועסים עלי", חייך בממזריות. "למשל, משפחות מייסדי פתח תקווה. לפני יותר מ־50 שנה כתבתי את 'הבלדה על יואל מוישה סלומון ושלושת רעיו', שהלחין שלום חנוך ושר אריק איינשטיין. כתבתי שם איך חבריו למסע חוזרים ליפו, וסלומון נשאר לבד על הגבעה בלילה. וההמשך מיסטי: צומחות לו כנפי ציפור, הוא נעלם, ולמחרת העמק נמלא ציוץ ציפורים.
"המשפחות של אותם מייסדי פתח תקווה נאבקו בשיר והוציאו ספרים כדי להוכיח שהמסופר בו הוא לא האמת ההיסטורית, ושאבותיהם לא ברחו. יש כאלה שטוענים שהיו שם שישה או שבעה, ולא חמישה, אבל השיר יותר חזק מהכל, והכיכר בפתח תקווה נקראת 'כיכר חמשת הרוכבים'".
איך התחושה להיות זה שבכוח שיר שכתב - כותב את ההיסטוריה?
"כיף גדול, אני מבסוט. תשמע, נפגשתי לא פעם עם לוחמים מגבעת התחמושת לצורך צילומים וכתבות, והם מתווכחים כמה לוחמים היו שם בקרב. אני כתבתי 'מאה וכמה בחורים', ויש כאלה שאומרים 200, אולי 300. אמרתי להם - אתם בעצמכם לא יודעים, רק היסטוריונים שיחקרו יידעו, אבל מה שיישאר חרוט בהיסטוריה זה שהיו שם מאה וכמה, כי זה מה שכתוב בשיר.
"הרי גבעת התחמושת, במרכז ירושלים, זה אתר נהדר לנדל"ן, והיו מקומות שהיו בהם קרבות קשים לא פחות. אבל מוטה גור, כשהיה רמטכ"ל, אמר בעצמו שהסיבה שהחליטו להפוך דווקא את גבעת התחמושת לאתר הנצחה שבו משביעים לוחמים - היא השיר. זה שיר שמושמע ברדיו אולי עשר פעמים בשנה, לא יותר, אבל כולם מכירים אותו. לדעתי, זה שיר המלחמה הכי חזק שנכתב בישראל, ואני אומר את זה בצניעות".
באילו עוד שירים שלך אתה ממש גאה?
"תראה, אני גדלתי בקיבוץ יגור, למרגלות הכרמל. אני חושב שאין ישראלי שנוסע בכביש מעפולה לחיפה ולא נזכר ב'ההר הירוק תמיד', שהוא השיר שהכי מזוהה עם הכרמל. אז אהבת הארץ היא באמת עניין מרכזי אצלי. סיפרתי פעם שיש אצלי בשירים כמאה אזכורים של מקומות בארץ, צמחים, עצים, חיות - בשמותיהם. נכון, גם כתבתי מעיין, שדה, גבעה, הר, אבל הקפדתי להזכיר דברים בשמותיהם, וזה יוצר אמינות בכתיבה".
הפכת למזוהה מאוד עם שירי נוסטלגיה לארץ ישראל.
"את רובם כתבתי בשנות ה־80, בפרק השני של הכתיבה שלי, כגעגועים לילדותי בקיבוץ. זה לא מפריע לי, כי יש לי מנעד רחב מאוד. כתבתי, למשל, את 'בואי נשוב אל הטנגו', 'חשמל זורם בכפות ידיך', 'אתה לי ארץ', שהוא מבחינתי שיר אהבה ארוטי, 'ישנן בנות', 'הוא לא כל כך חכם' - שירי אהבה ותשוקה ושובבות מנקודת מבט נשית, שזה טריק שאפשר לי להכניס הומור וקריצה".
אתה מרגיש שהטבעת חותם?
"אני לא זה שצריך להגיד אם הטבעתי חותם. אני חושב שבשירי הלהקות הצבאיות הצלחתי לתאר את התקופה, ויש את הבלדות שנשארו, ושירי הילדים. אין גן ילדים בלי 'הדגל שלי הוא כחול ולבן'. מגיעות אלי שאלות למה המדבר לבן, ואנשים עדיין אוהבים את 'כולם הלכו לג'מבו' ואת 'ברבאבא' ו'אבא, אמא וארץ ישראל', ואת 'שיר המשפחה', שאגב, קיבלתי עליו ביקורת, למה אין בו אמא. אז עניתי שהשיר מתחיל משני הורים, ומבחינתי, בזמן כתיבת השיר, שני הורים זה אבא ואמא".
מי היה המודל שלך ככותב?
"בכתיבה הושפעתי בעיקר מאלתרמן, אפשר להגיד גם חיים חפר. כשאני מסתכל כיום על רוחב היצירה שלי - שירים במגוון נושאים, ספרים שעוסקים בארון הספרים היהודי, ספרי שירה, ספרי ילדים, ספרים על אהבה, מופעים שעיקרם הומור - בצניעות אני אומר שאין בתרבות הישראלית מישהו עם מנעד כתיבה רחב כמוני. אז מהבחינה הזו הטבעתי חותם, חרשתי שדה באדמת הארץ. ומבחינתי, המודל שלי אלה משוררי תור הזהב של ספרד, כמו רבי יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא".
למה דווקא הם?
"הם היו גם רבנים וגם כתבו ספרים, שירי אהבה, שירי תשוקה. ריה"ל כתב אפילו שירי אהבה לנערים, והוא כתב גם את ספר 'הכוזרי', הכל תמצא שם. הם לא הרגישו מחויבות לשום הגבלות ועסקו בכל, למרות שהמקור שלהם היה דתי. ככה אני מרגיש לגבי היצירה שלי, עם פתיחות למרחב גדול של עשייה ויצירה. אני כל חיי מנסה לחפש דברים שעוד לא עשיתי ולברוח מהקרקע הבטוחה למקום אחר".
הפסקת לכתוב פזמונים לפני כ־35 שנה כי נמאס לך?
"כי הרגשתי שכתבתי מספיק ושהיתרון היחסי שלי הולך ונעלם. כתיבת פזמונים היא עניין לאנשים צעירים, כי המוזיקה משתנה כל הזמן, ואני לא נמצא בקצב הזה של ההשתנות. אז למה לי להיות שם, כשאני הולך ומאבד גובה?"
יש שירים שאתה מקנא שלא אתה כתבת?
"בוודאי. למשל, 'אגדת דשא' של מאיר אריאל, או 'אני גיטרה' של נעמי שמר ו'שיר השכונה' של חיים חפר. חיים חפר ונעמי שמר הם פזמונאים יותר גדולים ממני. אני מאוד מעריך את יענקל'ה רוטבליט ורחל שפירא, ומאוד אוהב את דני סנדרסון ודני רובס. אני המלצתי על סנדרסון לפרס אקו"ם למפעל חיים ככותב, מבלי שהוא היה בכלל מועמד".
במשך השנים עבד טהרלב עם עשרות זמרים, להקות, מלחינים ומפיקים, אבל לדבריו מעולם לא היה שייך לבוהמה, למרות קשרים טובים עם דמויות בולטות, דוגמת אברהם דשא פשנל ובני אמדורסקי. "הם לא היו חברים שלי. לא רציתי להיות מעורב, לא השתייכתי לחבורות, זה לא אני. גם גרתי בתל אביב תקופות קצרות. נדדתי לראשון לציון, לפתח תקווה, ליהוד ולהרצליה".
"מוכן להופיע בכל מקום"
בגיל 83 כאבי גב שלא מרפים הקשו על טהרלב את התנועה וגרמו לו סבל. ובכל זאת, הוא לא ויתר על ישיבה יומיומית על הספסל הסמוך לביתו, תוך עישון סיגר, וכמובן שלא על יציאה להופעות, שבהן הציג את שיריו וסיפר דרכם על הארץ ועל המדינה בדרך הומוריסטית. "להופעות אני נוסע ביי הוק וביי קרוק", חייך בשפתו האופיינית. "הן מחיות את נפשי. אני רואה את הקהל - וכאבי הגב נעלמים לי לשעתיים". אם בעבר הלא רחוק היה מופיע כ־180 פעמים בשנה, בערוב ימיו ירד לקצב של 10-8 הופעות בחודש, חלקן בהרכב מצומצם שכולל עוד נגן וזמר, וחלקן בהרכב מורחב עם כמה משתתפים על הבמה.
יום לפני פגישתנו, הופיע טהרלב בכפר אדומים שמעבר לקו הירוק, הופעה בבית פרטי שנכחה בה גם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, בעצמה בוגרת הלהקות הצבאיות. "היא היתה אורחת של בעלת הבית, שחגגה יום הולדת. חיות היתה חברה בלהקת פיקוד מרכז, אבל ללהקה שהיא היתה חברה בה כבר לא כתבתי, אלא עברתי לכתוב ללהקת חיל הים". הרפרטואר הצבאי שלו, אגב, מרשים גם הוא: "תמיד עולה המנגינה", "שירו של צנחן", "המלח שלי", "הוא פשוט שריונר", "אנשי הדממה", "יידישע פיראטן", "חסקה", "שיריונים 69". שוב, רשימה חלקית.
"אני יודע לזהות די בתחילת מופע אם מדובר בקהל מספיק אינטליגנטי להבין את הניואנסים של הסיפורים והבדיחות, ולפי זה אני מתאים את ההופעה. זה לא שקהל אחר לא נהנה - אבל הוא פחות יזרום איתי. אני גם מתאים את עצמי למידת הדתיות של הקהל. כשאני מופיע לקהל דתי, אני מוריד מהמופע את כל החלקים שעוסקים בבינו לבינה, קטעים של ארוטיקה מהספר 'הנשיקה הראשונה'.
וקהל דתי מכיר ואוהב אותו. חוקר הזמר העברי אליהו הכהן הגדיר את טהרלב ככותב החילוני שהכי מחובר ליהדות בשיריו ובספריו. הוא כתב ספרי מוסר ורוחניות יהודית, ספרי פירושים לפרשת השבוע ולמסכת אבות וספר על הנשים בתנ"ך. לצידם כתב שירים על דמויות דוגמת משה, נֹח, אליהו הנביא, יונה הנביא, מלאך מסולם יעקב - ואת "בלדה על סוס עם כתם על המצח".
מפתיע שכל אלה מגיעים מחילוני שהעיד על עצמו שהוא כלל לא מאמין באלוהים. "בקיבוץ למדנו המון תנ"ך, ובנעוריי קיבלתי במתנה את ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. אני אוטודידקט. במהלך השנים קראתי המון ספרים מארון הספרים היהודי, בעיקר ספרות המוסר והחוכמה. שמע, זו הספרות העתיקה שלנו, אין לנו אחרת".
והחיבור החזק הזה לספרות היהודית לא גורם לך להאמין?
"לא, אני לא אדם מאמין, אני אוכל טריפות, אבל זה מרתק אותי אינטלקטואלית".
מפריע לך ששירים כאלה מקבלים ייחוס או ניכוס, שאולי הוא פוליטי?
"ממש לא. אני מודע לזה ששירים שלי מגיעים לקבוצות שונות באוכלוסייה, גם אם הן קטנות, והם מאוד יקרים לאותן קבוצות. יש לי שיר בשם 'אגדת הל"ה', ששרו צמד רעים. הוא פחות מוכר, אבל כל מי שקשור לגוש עציון מכיר אותו. יש לי שיר בשם 'סתיו לבן', שמוכר רק למי שרוקדים ריקודי עם. כל מי שרוקד - מכיר אותו, אבל רק הם".
לך יש שיוך פוליטי?
"אני גדלתי במחנה הסוציאליזם ונשמתי שייכת לשם. הצבעתי בבחירות, אבל מעולם לא הייתי מעורב פוליטית, ולא רציתי להיות מעורב בקבוצות פוליטיות". בניגוד לאחרים מהמחנה הפוליטי שלו, טהרלב הופיע ברצון גם מעבר לקו הירוק. "אין לי שום בעיה להופיע בכל מקום, אם זה לא מסוכן. בתקופות מסוימות, אם זה מסוכן - אני מבקש שישלחו רכב ממוגן כדי לאסוף אותנו מעד איפה שאפשר להיכנס. הופעתי במחנות הקיץ של תנועת הנוער הדתית 'עזרא'. זה הקהל שלי. אני מעולם לא החרמתי אף אחד".
וכששיר שלך מנוכס למחנה פוליטי מסוים, זה מפריע לך?
"לא. בשיר 'אין כבר דרך חזרה' יש את השורה 'הם קראו לפלשתינה - ישראל'. בהופעות שלי יש קבוצות של מתנחלים, שכאשר הם שרים את השורה הזו הם קמים עם דגל ישראל שהביאו איתם מהבית. זה לא שייך למה שאני כתבתי, אבל הם מאמצים את השיר אליהם עם הפרשנות שלהם.
"אנשים גם מוצאים בשירים שלי דברים שלא ידעתי שקיימים. אישה דתייה אמרה לי שהם שרים את 'על כפיו יביא' בזמירות שבת, כי זה שיר על דוד המלך. תיקנתי אותה ואמרתי לה שזה על אליהו הנביא, ואז היא ציטטה לי: 'הוא בונה את העיר כבר 70 שנה. והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה'. דוד המלך חי 70 שנה וחלם להניח למקדש את אבן הפינה ולא זכה - אז מבחינתם זה על דוד המלך. בחומרים מסוימים שלי הקהל הדתי ער לניואנסים יותר מהקהל החילוני".
הוא סיפר איך הגדיל והסכים לשנות מילים בלהיט הענק "שהשמש תעבור עלי" עבור הזמר האמוני אברהם פריד. "המילה 'אהבה' בבית האחרון לא התאימה לו, בגלל הקהל שלו, אז שיניתי מ'האהבה הישנה' ל'הבאר הנושנה', ובמקום 'עת אהבתי פעם ראשונה' שיניתי ל'עוד נובעת כבראשונה'. זה לא אכפת לי, אני רוצה שזה יגיע לקהל. שמע, כשהזמינו את טשרניחובסקי להקריא את 'הוי ארצי, מולדתי' בקונגרס הציוני, הוא שינה את השיר והפך אותו ליותר אופטימי, כי המקור היה מאוד פסימי, כי זה המסר שרצו שהוא יעביר".
פירושיו של טהרלב לפרשת השבוע כיכבו לאחרונה בדף הפייסבוק שלו, המונה 36 אלף עוקבים. מדי שישי פרסמה בו אשתו, בתיה קינן, את הפירוש הרלוונטי לאותו השבוע מספרו "שמחת תורה", וכל פרסום גרר מאות תגובות שכללו מחמאות, דיונים וויכוחים. "בפרשנות שלי יש הומור, שזה חסר בפרשנויות של פרשנים ורבנים שאנחנו מכירים, שהם לא מספיק יצירתיים או שהם לא רוצים להעביר הומור. יש אצלי גם חידושי תורה. כתוב 'יצחק בן אברהם' ואחרי זה 'ואברהם הוליד את יצחק', למה הכפילות? כיוון שמי שמתגייר מקבל את השם 'בן אברהם' ואברהם גייר כ־300 איש, אז הוסיפו שאברהם הוליד אותו, כדי שלא יחשבו בטעות שיצחק גויר. סיפרתי פירושים כאלה באיזשהו כנס בתשעה באב, ורבנים מחאו לי כפיים".
במהלך הקורונה הפך טהרלב לסוג של כוכב רשת באמצעות פייסבוק. הוא צילם והעלה בעזרת אשתו עשרות סרטונים הומוריסטיים, שבהם דיבר על המצב ובהשראתו, ורובם גרפו עשרות אלפי צפיות. אחד מהם, על שמשון הגיבור שבא לבקר את הוריו בדיור המוגן עם אהובתו דלילה, כולל קטעים ביידיש, קיבל לא פחות מ־355 אלף צפיות.
באחד הסרטונים סיפר: "רכב של העירייה קרא לכולם לחבוש מסיכות במרחב הציבורי, ואולי אנשים לא הבינו שזה מכוון אליהם. כמו הזוג שהולך לחגוג 40 שנות נישואים במסעדה. האישה מרימה כוס יין ואומרת: 'אני רוצה להגיד לך תודה על כל השנים האלה, אתה שימחת ועודדת אותי ברגעי העצב והייאוש'. אז בעלה שואל אותה, 'זה את מדברת או שהיין מדבר מגרונך?' ואשתו עונה: 'אני מדברת אל היין'".
בשנתו האחרונה זכה טהרלב למחווה מיוחדת מחברת המוזיקה ארומה מיוזיק, שהחליטה לחדש משיריו הגדולים בביצוע אמנים צעירים וותיקים. הפרויקט נקרא "יעלה ויבוא", ועד כה יצאו במסגרתו חידושים של יונתן רזאל ל"חלקת אלוהים" ושל לירון עמרם ל"בשביל אל הבריכות". אחד השירים הבולטים בפרויקט, שגם יצא כסינגל, הוא השיר החדש "אין אהבה אחרונה", ששרה נכדתו של טהרלב, קמה ורדי, בקול פעמונים מתוק.
"זה מאוד משמח אותי, ומאוד התרגשתי לפגוש את הזמרים ששרים את השירים בפרויקט", הודה טהרלב, "את רובם לא הכרתי, ואני כמעט לא כותב פזמונים כבר כ־35 שנה, אז בשלב מסוים התנתקתי ממוזיקה חדשה, אבל המפגש עם הזמרים הצעירים ועם האינטרפרטציות שלהם לשירים שלי היה מאוד מיוחד מבחינתי".
לראשונה, במסגרת הפרויקט, טהרלב גם נתן קולו בשיר, בביצוע ל"לילות" בליווי הגבעטרון. קולו בביצוע נשמע לא רע בכלל. "קובי בן עטר, המנהל האמנותי של הפרויקט, שגר פה בבניין שתי קומות מעלי, השמיע לי סקיצות וביצועים, וידעתי שהוא מחפש מבצע לשיר 'לילות'. התיישבתי ליד שולחן העבודה שלי, לקחתי את הטלפון, פתחתי אותו והקלטתי את עצמי שר. שלחתי לקובי ואמרתי לו, 'הנה, יש לך מבצע'. חברת ההפקה הסכימה, ובגיל 83, בליווי הגבעטרון, הפכתי לזמר".
"בפרס ישראל יש עיוותים"
ב־1963 נישא טהרלב לסופרת נורית זרחי, כלת פרס ישראל בספרות לשנת 2021. נולדו להם שתי בנות, הציירת רוני טהרלב והעיתונאית והדוקטור אראלה טהרלב בן־שחר. אחרי 13 שנות נישואים נפרדו, ושנתיים אחר כך נישא ללינדה, ילידת ארה"ב. נולדו להם הבן דניאל והבת מיכל. לינדה ז"ל נפטרה לפני עשור. ב־2014 נישא לבתיה קינן, לשעבר דוברת בית הנשיא בימי עזר ויצמן. "כשאני מגיע לרבנות ומבקשים ממני למלא בטופס נשוי, גרוש או אלמן, אני ממלא את שלוש המשבצות", הוא מעיר בהומור.
הוא שמר על יחסים טובים עם זרחי, ואף שמח לברכה על זכייתה בפרס ישראל, שנמנע ממנו - אף שהיה מועמד אליו בכל שנה בקטגוריית מפעל חיים, ואחת לכמה שנים בקטגוריית המוזיקה.
עד כמה מפריע לך שלא קיבלת עד היום את פרס ישראל?
"ממש לא מפריע. תראה, יש בפרס ישראל עיוותים בלי סוף. כל הוועדות האחרונות נתנו רק למלחינים, כאילו המילים בשירים לא חשובות. לא אכנס לאנשים שקיבלו ולא היה מגיע להם, זה תמיד מעורר ויכוח. במקור, הפרס היה מיועד למחברים, לא לזמרים, אבל שושנה דמארי ויפה ירקוני שברו את המסורת הזאת".
ובכל זאת?
"אומר לך את האמת: מה יכול פרס ישראל לתת לי, חוץ מהטייטל שזכיתי בפרס ישראל? אני לא פרופסור לכימיה, שהפרס נותן לו הכרה פתאומית וקצרת מועד. אני והיצירה שלי חשופים ומוכרים לאורך שנים, הקהל מכיר אותי, רוחשים לי אהבה. אני לא יכול להרוויח מזה שום דבר, חוץ מהטייטל. אז ייתנו לי פרס ישראל? בכיף. לא ייתנו לי? גם בכיף, לא קרה שום דבר. אני מסכם את החיים שלי בתודה על מה שכן ניתן לי, ולא על מה שלא. ופרס ישראל לא מטריד אותי".
זה פרס שהמדינה נותנת על תרומה מיוחדת, ואתה תרמת.
"אוקיי. תראה, יש ברשת, בפייסבוק, קבוצות של אנשים שממליצות עלי לפרס ישראל. לא יודע אם התופעה קיימת גם אצל אחרים. יש אנשים שמתארגנים לזה, וזה מרגש אותי מאוד. אבל זה לא משפיע עלי".
אתה שותף לקלישאה שפעם היה פה טוב יותר?
"לא, כי זה לא נכון. נוסטלגיה היא געגועים למקום שלא באמת הייתי רוצה לחזור אליו. גם נדמה לנו שפעם היתה פה יותר סולידריות ושהעם היה מאוחד. יש לי מאמר של א"ד גורדון מ־1914, שבו הוא מתלונן לאן נעלמה הסולידריות. כל דור חושב שהדור הקודם החזיק בערכים יותר אמיתיים ואחז בהם יותר בדבקות, ואני לא חושב שזה נכון. אני לא חושב שבשנות ה־60 וה־70 היתה הרגשה שכולם ביחד. תמיד היו פה מאבקים, מחלוקות ומלחמות אחים. זה ליווה את העם היהודי לאורך כל הדורות".
והיום?
"אנחנו רואים היום תופעות חברתיות ואנושיות שקשה לקבל אותן, ומצד שני אנחנו מוצאים תופעות חברתיות של טוב לב, הקרבה ונכונות. חז"ל אמרו שהעם הזה נותן תמיד, נדרש לעגל ונותן, נדרש למקדש ונותן - העם תמיד נותן".
אז מה מפריע לך בכל זאת?
"יחסי האנוש פה איומים, ויש מלחמות חסרות שחר בין השבטים פה, שעושות מצב רוח קשה. אבל גם בעניין הזה יש מטוטלת, שצריך להגיע לקיצוניות גבוהה כדי שהמטוטלת תחזור למקומה".
לך, כיוצר, יש תפקיד של חיבור? של יצירת גשר?
"תפקיד בטח לא, לא לקחתי על עצמי שליחות של להיות מחבר בין חלקי העם, אבל אולי אני ממלא איזשהו חלל שקיים. אני עושה את מה שאני אוהב ואת מה שאני יכול להביע בו אמירה".
אז אתה כן קונצנזוס?
"באופן כללי כן. אני מרגיש שהרבה אנשים מתחברים למה שאני עושה. בזמן הקורונה הופעתי למשפחה חרדית בכפר חב"ד, שהתכנסה לפני ראש השנה. אחד המארחים כתב לכבודי שיר, וחרז בו: 'ביקור של טהרלב בכפר של הרבי, זה כמו ביקור של אל על באבו דאבי'".
עד מתי תמשיך להופיע?
"שאל אותי עד איזה גיל אני רוצה לחיות בכלל. הבריאות? אתה ראית בן אדם בן 83 שהבריאות שלו בסדר? הבריאות בסדר באופן כללי. תשמע, בינתיים ההופעות הן סם החיים שלי, כשאני רואה קהל אני מתעורר".
asafnevo444@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו