אחרי שסיקר מלחמות אכזריות, נדד באזורים מוכי חורבן והקדיש את חייו להפצת דבר העוולות המתרחשות בעולם, מוצא עצמו איש הרוח המוערך ברנאר־אנרי לוי מאמין בסיכוי לפתרון הסכסוך הסבוך והממושך מכולם: זה שבין הישראלים לפלשתינים.
"הסכמי אברהם, שנחתמו לפני שנה בין ישראל למדינות ערביות חשובות, הפיחו בי משב של תקווה", מסביר לוי בן ה־73 בראיון מיוחד. "זהו נס גדול שהתעלה על מחלוקות דת, הישג בלתי צפוי שבעקבותיו הכל נראה פתאום אפשרי.
"עד לפני שלוש שנים איש לא היה מהמר שהסכמים כאלה יכולים להיחתם. הודות למעט מאוד אנשים בעלי רצון טוב בישראל, בארה"ב ובאבו דאבי, זה הפך פתאום לאפשרי. לפעמים סופות הרעמים הגדולות ביותר שנרשמות בדפי ההיסטוריה באות בזכות קומץ מצומצם של אנשים.
"אני מקווה שאותו דבר יקרה גם בין ישראל לפלשתינים. שיום אחד נקום לגלות להפתעתנו שכמה ישראלים, פלשתינים, אמריקנים וצרפתים הביאו למצב של פתרון הסכסוך בין הצדדים. תזכור מה שאני אומר: זה יקרה יום אחד, כל עוד אני חי".
לוי, הוגה דעות ופילוסוף יהודי־צרפתי יליד אלג'יריה, ביקר פעמים רבות בארץ והיה מקורב, לדבריו, לכל ראשי הממשלה בחמשת העשורים האחרונים. הוא גאה לדבר על הקשר המיוחד שיש לו לישראל ועל תחושת ההתפעמות יוצאת הדופן שהוא חש בה בכל ביקור מחדש.
"כמה מחבריי הטובים גרים בישראל. בפעם האחרונה שביקרתי, בתחילת מגיפת הקורונה, נסעתי לירושלים. בכל פעם שאני מגיע לעיר הזו, אני מרגיש השראה. התרגשות עד עמקי הווייתי. כשאני נמצא שם, אני מרגיש שלם מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית.
"אני אוהב כל פיסת אדמה וכל חלקת שמיים בארץ, כל גרגיר חול במדבר. אוהב את הכביש שהוביל אותי לפני 54 שנים לביתו של דוד בן־גוריון בנגב. אוהב את הכנרת, אוהב להיות בצפת. אני באמת מרגיש בבית בכל מקום שאני נמצא בו בישראל.
"כל חיי הייתי עד למאבקים של ישראל על קיומה, והמדינה היא אחד הדברים המרכזיים שמעסיקים אותי. אנחנו בני אותו גיל, וחיי נשזרו בקורותיה של ישראל. בסרט החדש שלי אני מציג תמונות מכל הביקורים שלי בה לאורך השנים, מעין אלבום תמונות של מזכרות.
"פגשתי כל כך הרבה ראשי ממשלה, ממנחם בגין ועד יצחק שמיר, אהוד ברק ובנימין נתניהו. הכרתי את כולם. שמעון פרס היה חברי היקר מאוד. הייתי קרוב אליו לאחר שהכרנו לראשונה בסוף שנות ה־60 או תחילת שנות ה־70, והוא תמיד היה לי לחבר ולמורה דרך. היום אני מחשיב את עצמי כמקורב לנשיא החדש שלכם, יצחק הרצוג. שמחתי מאוד כשהכנסת בחרה בו, ואני מרגיש ששנינו חולקים דעות דומות".
מה דעתך על ראש הממשלה החדש, נפתלי בנט?
"אני חושב שהשינוי הוא טוב, הייתי בעדו. אני לא פוסל את ההישגים של נתניהו, אבל לדעתי הוא כבר לא היה האופציה הטובה ביותר לישראל בזמן הזה, ושמחתי לראות את השינוי. בעיניי, הקואליציה של בנט היא הוכחה נוספת לאיתנות ולחיוניות של הדמוקרטיה בישראל. ישראל היא המודל של הדמוקרטיה".
בסוף השבוע יגיע לוי לביקור קצר נוסף בארץ, הפעם על תקן אורח כבוד בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, במהדורתו ה־23 (ממוצאי השבת ולאורך השבוע הקרוב). ביום ראשון בערב יוקרן סרטו החדש של לוי, "קרוב רחוק", שצולם ערב התפרצות הקורונה בתחילת 2020 ובחודשים הראשונים שבהם העולם המערבי כולו נכנס לסגר.
לוי וצוות הצילום שלו תיעדו בסרט אזורים זרועי סבל, הרג וייסורי אנוש שמדממים ללא קשר למגיפה, ושלא זוכים לסיקור תקשורתי כלשהו. במצלמתו הוא מעניק מבט נוקב על המשברים ההומניטריים הקשים בעולם, שלדעתו קודמים בהרבה למשבר הקורונה. "סיכנתי את חיי שנה שלמה כדי לצלם סרט שבו אני מנסה להציג עדות לסכנות האנושות. אירועים קטנים של פוליטיקה קטנה הם חסרי משמעות עבורי", הוא מבהיר.
• • •
אנחנו נפגשים ביום סגרירי בלוס אנג'לס, באירוע הקרנה פרטי של הסרט, שבסופו מעניק לי לוי את ספרו "הרצון לראות" (שהוא גם שמו של הסרט באנגלית) ומחייך כשאני מזכיר את ישראל. הוא גבר גבוה שנראה צעיר מגילו, לבוש בחליפה אלגנטית שחורה ובחולצת כפתורים לבנה ללא עניבה. במהלך השיחה הוא מאזין לדברים גם דרך עיניו, ואת תשובותיו הוא מוסר כאינטלקטואל פריזאי שלֵו ושקול.
בניגוד לתקווה שיש לך לעתיד טוב יותר במזרח התיכון, לגבי העולם בכללותו נדמה שהתפיסה שלך אחרת.
"אני לא אופטימי, כי ראיתי איך אמריקה נסוגה לאחור מהר כל כך. חזיתי בהתערבות הצבאית באפגניסטן, בסומליה ובמקומות אחרים בעולם, וגיליתי שהם התמלאו בשנאה ובאכזריות של המערב. כל זה גורם לי להרגיש אומלל ולפעמים חסר תקווה.
"כשהייתי צעיר, ראיתי איך המערב נעמד על עקרונות ומתמקד בערכים. בתקופת המלחמה הקרה, למשל, עדיין היתה אמונה בחלק מהערכים שהמאבק הבין־גושי הזה סימל. כל זה התפוגג.
"המערב הביא לעולם את ההמצאות הגרועות ביותר, וגם את הטובות ביותר. הוא המציא את הסטליניזם והקומוניזם, אבל גם את התרופות למחלות האלה. במערב המציאו את הגזענות המודרנית, אבל היו גם כמה מערבים שהגו את המאבק נגד גזענות. זאת גם התרבות האירופית, שמפיקה רעיונות - אבל מסוגלת לחשוב נגד עצמה".
הנושאים החוזרים בסרט שלך הם עוני ומלחמה.
"הם קשורים זה לזה באופן מוחלט. מלחמה יוצרת עוני, עוני יוצר מלחמה. בכל חיי ראיתי את הקשר ביניהם. בסומליה, למשל, שהיא מקום שאליו מעט מאוד כלי תקשורת מהמערב טורחים להגיע ב־20 השנים האחרונות. זה כמו התרנגולת והביצה, האם עוני קודם למלחמה, או המלחמה באה לפני עוני".
אולי יש לזה פתרון כלכלי?
"גם אם המיליארדרים הגדולים בעולם יחליטו לתרום סכום ענקי כדי להבריא את העולם השלישי ממצוקת הרעב, אני לא בטוח שהיינו נפטרים מהמלחמה. זה כמובן תרחיש חלומי. אולי אפשר להיפטר מעוני, אבל יש המון אלימות קיצונית של בני אדם כלפי הזולת, משהו בלתי הגיוני שנטוע בחלקים מסתוריים עמוק בנפש האנושית, הרבה לפני מצבים של תסיסה אזרחית או מניעים של כסף או כלכלה".
יש מי שיגיד ש"מלחמה היא עסק רווחי".
"אני לא בטוח שיש מישהו שמרוויח ממלחמה. אולי רק כמה סוחרים חמושים. אני לא רואה איך מישהו יכול להיות עשיר יותר מתוך אסון חברתי. בטווח הארוך מלחמות הופכות את כולם לעניים יותר.
"אני מאלה שמאמינים ששלום הוא הדרך הטובה ביותר להפוך את העולם למשגשג. הסכמי שלום, עצירת סכסוכים, חילופי דברים אמיתיים בין אנשים - עבורי זו הדרך הטובה ביותר להעשיר אנשים, לסייע לעניים, להרים את מעמד הביניים, את כולם.
"בהיסטוריה של המאה ה־20 ושל אירופה, המלחמות היו תקופות של אומללות עצומה. אירופה היתה קרובה למצב של התאבדות מבחינת שגשוג כלכלי. אז לא, אני לא חושב שיש מי שמרוויח, אלא אם כן אתה מיומן במחלוקות בטרור. מלחמה היא רעה לכולם.
"אני מכיר מלחמות היטב, ראיתי הרבה מהן. במזרח התיכון, בדרום אמריקה. נסעתי לקולומביה בזמן המלחמה על איי פוקלנד ב־1982 והסתובבתי באסיה בזמן הטרור של 'טיגריסי השחרור של טאמיל אילם' בסרי לנקה. בכל פעם שראיתי מלחמה, ראיתי עלייה בעוני. זה אף פעם לא אמצעי להתעשר".
לפני שבועיים הסתיימה ועידת האקלים בגלזגו. המשבר האקולוגי והדרכים לפתור אותו הם הדאגה המרכזית של האנושות?
"בתור אדם תיאורטיקן, אני לא מאמין שקיים פתרון אחד לנושא. אבל בעיניי, רצח עם הוא הדבר הגרוע ביותר שמאיים על בני האדם. רצח עם נגד ארמנים, נגד הנוצרים בניגריה, בדארפור וברואנדה, וכמובן רצח העם היהודי בשואה. זה הדבר הגרוע מכל.
"אני מודאג מאוד משינויי האקלים. אני לוחם למען האקולוגיה וחושב שהעולם צריך לפעול בכל מחיר ולהידרש לנושא. אבל אני מודאג מאוד שהעיסוקים הללו עלולים להאפיל על האומללות, הפשע, מעשי הטבח ולפעמים רצח עם שממשיכים לקרות בעולם, ושאין להם שום קשר לשינויי האקלים. לכן עלינו להתייחס בו בזמן גם לשינויי האקלים וגם למלחמות ולמעשי הטבח ההמוניים שקורים, ולהיזהר מאוד שדאגה אחת לא תאפיל על האחרת.
"משבר הקורונה היה עוד מאורע שחשף אי־שוויון עצום בעולם. גילינו שהעוול הגדול הוא להיוולד במקום אחד ולא באחר. אם אתה נולד במדינה ששוכנת בדרום כדור הארץ, במקומות שבהם שינויי האקלים משתוללים, הסיכויים שלך לשרוד בעולם הזה שואפים לאפס. הקורונה עזרה לחדד את המציאות הקשה הזאת.
"כשהתחלתי לערוך את הסרט שלי, עלה לי הרעיון לבקש מחברות התרופות הגדולות, שמייצרות חיסונים, שיעניקו לנו גישה למנות, כך שנוכל לחלק אותן במתנה לתושבים במדינות שמוזכרות בסרט, דוגמת סוריה, עיראק, סומליה ובנגלדש. הרעיון נשלל על הסף.
"אני תומך מובהק בחיסונים ובהפצתם בכל המדינות, ואני עדיין מחכה שאחת החברות הגדולות תיטול את היוזמה. אני אשמח לעמוד לרשותה ולעזור, ואפילו לנסוע לחלק את התרומה בעצמי. לראות מדינות כמו צרפת וארה"ב מייעצות לאוכלוסייה שלהן להתחסן בזריקה השלישית, ולדעת שבניגריה עדיין לא קיבלו את המנה הראשונה - זה פשוט נתעב".
• • •
לוי נולד באלג'יריה במאי 1948, תשעה ימים לפני שבן־גוריון הכריז על עצמאות מדינת ישראל. הוריו, דינה סיבוני ואנדרה לוי, היגרו לצרפת חודשים ספורים אחרי לידתו. אביו ייסד חברה מצליחה מאוד לייבוא עצים, שאותה הוריש לבנו אחרי מותו ב־1995, ולוי מכר את החברה כעבור שנתיים תמורת סכום המוערך ב־750 מיליון דולר.
הוא למד בתיכון היוקרתי בפריז על שם לואי ה־14 (מוסד ותיק שעם בוגריו נמנים וולטר, ויקטור הוגו וז'אן־פול סארטר), והמשיך לתואר ראשון בפילוסופיה במוסד להשכלה גבוהה "אקול נורמל סופרייר". בעקבות מהומות שביתת הסטודנטים והמחאה הפוליטית בשלהי כהונת הנשיא שארל דה גול, בסוף שנות ה־60, התפרסם לוי לראשונה כשהצטרף לחבורת "הפילוסופים החדשים" בצרפת.
בתום לימודיו שימש כתב צבאי המסקר אזורי מלחמות לעיתון "קומבאט" שייסד אלבר קאמי. באחת ממשימותיו נשלח לדווח ממלחמת העצמאות של בנגלדש מפקיסטן, במה שהפך לרגע מעצב שהעניק השראה לספרו הראשון (מתוך יותר מ־30 שפרסם לאורך השנים) והתווה את המסלול שבו בחר ללכת בחייו הבוגרים.
"הסופר הצרפתי אנדרה מאלרו, שאותו הערצתי, סיפר ב־1971 בראיון טלוויזיוני שמה שקורה בבנגלדש הוא נורא, ושרצח העם חוזר 26 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. ואז אני ומאלרו, שהיה כבר אדם זקן ובקושי נשא את עצמו, נסענו לבנגלדש. הוא היה פעיל הומניטרי גדול ואקטיביסט שסיכן את חייו למען ערכים שבהם האמין, כשהתגייס במלחמת האזרחים בספרד נגד הפשיסטים.
"אז, בזכותו, ניצתה בי סופית ההשראה לפעול. אדם שבערוב ימיו מגלה תושייה במאבק נגד עוול בעולם - זה העניק לי תקווה באנושיות. הרגשתי שבני האדם אף פעם לא מאבדים את התקווה".
גם בסרטו החדש חוזר לוי לבנגלדש, וגם הפעם הוא רואה בביקור שם רגע מעצב ומכונן.
"כשהייתי בבנגלדש בזמן מלחמת העצמאות שלהם, כשהייתי בן 20 וקצת, התבצע שם רצח העם היחיד בהיסטוריה שבו ההיסטוריונים חלוקים על היקף הנרצחים. יש אומרים 800 אלף ויש שמדברים על 5 מיליון. מאות אלפי נשים נאנסו.
"אונס במלחמה הוא עבורי אחת הזוועות העצובות והנפשעות ביותר. אני מודה שאני לא יכול להסביר את זה. מה פשר מעשי האונס ההמוניים? לגרום לנשים לסבול עוד יותר? בבנגלדש באותן שנים הכל נעשה בסודיות, בלי סיקור חדשותי בעולם ובאדישות מצד יתר האומות. גם בארה"ב החליטו לעצום עיניים ולהתעלם מזכויות אדם.
"אחרי שראיתי שהנשים שנאנסו במלחמה ילדו ילדים, והמקומיים החשיבו אותן למקוללות ולמוקעות מהקהילה למרות שהיו קורבנות, הסבתי לכך את תשומת לב הנשיא הראשון של בנגלדש, השייח' מוג'יבור רחמן, שהיה מוסלמי שמרן מסורתי. במפתיע הוא הקשיב לי וקיבל החלטה היסטורית - להכיר בנשים הללו, שכיום הן גיבורות לאומיות. זאת אחת הגאוות הגדולות בחיי.
"חלק מהנשים ההן פעילות כיום בחברה בבנגלדש, והן זוכרות שפעם היה בחור צרפתי צעיר שתרם לתיקון העוול המוחלט הזה. באותו רגע יכולתי לעצור, הגעתי כבר אז לשיא".
• • •
לאורך העשורים שילב לוי את מסעותיו בעולם עם עבודתו העיתונאית, וכבר בתחילת סרטו החדש הוא מציג עיתונים מובילים שפרסמו את חוויותיו ואת מאמריו, דוגמת ה"וול־סטריט ג'ורנל", השבועון הגרמני "שטרן" והעיתון האיטלקי "לה רפובליקה".
לוי מחזיק בתוארי דוקטור לשם כבוד שקיבל במהלך השנים מאוניברסיטת תל אביב, מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת בר־אילן. הוא מחשיב עצמו כלוחם למען ישראל ומבקר חריף של היחס המפלה שמפגינה אירופה כלפי היהודים. בעבר טען כי יחס זה הוא פועל יוצא של הניסיון לעשות דמוניזציה לעם היהודי, בשל תחושת האשמה שנושאים עימם האירופאים אחרי השואה.
כציוני מוצהר, היה לוי מהראשונים שהתריעו נגד האנטישמיות המבעבעת מחדש באירופה מאז שנות האלפיים, לצד התגברות האסלאם הקיצוני.
"ייתכן שהייתי מהצרפתים היחידים שהדגישו את האסלאם הקיצוני כאחת הסכנות הגדולות ביותר של זמננו. הקדשתי לכך ספר שלם עוד ב־1994, 'טוהר מסוכן'. במשך כמעט 30 שנה ניסיתי לצלצל בפעמון, להפעיל אזעקה ולעשות את עבודתי כמדליף מידע אינטלקטואלי לגבי הסכנה העצומה שמהווה האסלאם הרדיקלי לדמוקרטיה, לציוויליזציה ולעולם. בשבילי זה לא חדש. אתה רואה את זה כיום בפריז, אבל זה קורה בכל העולם".
מה יחסך לאריק זמור, סופר ועיתונאי יהודי־צרפתי ימני, שמרבה לעורר סערות בהתבטאויותיו הקיצוניות נגד ערבים ושחורים?
"אני חושב שזאת רק בועה שתתפוצץ בקרוב, זה לא יימשך זמן רב. זה נועד למשוך תקשורת, ויתאדה בשלב מסוים. אבל הוא עושה עבודה מאוד מלוכלכת. ראשית, הוא מעודד הרבה אנטישמיות בכך שהוא משקם רעיונות שזכורים ממשטר וישי, מטיל ספק בחפותו של אלפרד דרייפוס, ומערער על הנאמנות לצרפת של בני משפחת סנדלר, קרובי הקורבנות שנרצחו בפיגוע הירי בטולוז ב־2012.
"שנית, זמור מאמין שאי אפשר להיות גם צרפתי נאמן למדינה וגם יהודי מאמין, כפי שיהודי צרפת עושים כ־40 שנה, הנס הגדול שלהם. מבחינתו, אתה צריך להיות צרפתי וזהו, להיפטר מכל מהותך כאדם יהודי. לעומתו, אני, כיהודי צרפתי, דורש להגן על היהודים ועל ישראל בלי שזה יהיה תלוי בנאמנות לצרפת".
מה, לשיטתך, מצבה של היהדות כרגע?
"תודה לאל, יש הרבה יהודים במקומות כמו צרפת, אמריקה ודרום אפריקה שהם אזרחים נאמנים למדינותיהם ומרשים לעצמם להיות יהודים מחויבים ואמיתיים. מובן שיש עלייה באנטישמיות, אבל רואים גם כוחות חדשים וגאים של יהודים שאוחזים בזכות להיות יהודים ללא סייג, כמוני, ולהישאר נאמנים למדינותיהם. זאת התקדמות שעברנו בעולם".
בסרט אתה נראה מבקר בני נוער במתקן כליאה של לוחמים כורדים נגד דאעש, ומציג את עצמך כיהודי.
"נכון, ורק בחדר העריכה הבנתי שהנער שתרגם לחבריו את דבריי לא אמר להם שאני יהודי, מילה שהוא בעצם לא רצה לומר, ובמקום זאת הציג אותי כנוצרי. זה נותן מושג על מידת האנטישמיות במקום אומלל שכזה. כשהבנתי את זה התמלאתי עצב, כי אותו נער היה נחמד אלי. זה מקום רקוב בלב האנושות.
"עבורי, הנערים הללו חפים מפשע, הם לא אשמים במה שעשו הוריהם. לכן, העובדה שתמימותם יכולה להשתלב עם חוסר היכולת לבטא את המילה 'יהודי' - היא עבורי מקור לעצב רב.
"הנשיא לשעבר דונלד טראמפ טען שלארגוני טרור דוגמת אל־קאעידה ודאעש יש עובדות משלהם, אבל האמת היחידה היא אצלנו. מבחינתי, זה רעל שהייתי רוצה להילחם בו בזמן שנותר לי לחיות. אני רוצה שיבינו שיש תפיסה אוניברסלית אחת של אמת. כל ההבדלים, כאילו אקט כלשהו יכול להיחשב כטרור לאחד וכמאבק צודק לחירות לשני - עבורי הם שערורייה. טרור זה טרור, זאת לא מלחמת חופש. לוחם חופש לעולם לא תוקף אזרחים ולא מכוון נשק לעברם. לוחמי החירות בצרפת תקפו את הנאצים, אף פעם לא אזרחים. זו ההגדרה של לוחמי חופש.
"זה אחד הרעיונות שאני מקדם בסרט, מנסה לעזור לאנשים להסכים על היגיון אחד. אחרת מגיעים למקומות של אובדן האנושות, וכשזה קורה - העולם מאבד את משמעותו".
כיהודי גאה, תחגוג את חנוכה המתקרב?
"אני יהודי מאמין ומסור, ואני לומד את הדת. אבל לא הייתי אומר שאני מקיים את המסורות בתאריכים הקדושים. אני לא חוגג חגים ולא מקיים ארוחות משפחתיות, למעט מקרים שבהם אני בחברת מכרים יהודים - ואז אחגוג איתם. את היהדות שלי אני מקיים במקומות אחרים, בספרים שאני קורא ושאני משתדל ללמוד מהם ככל שאני יכול".
• • •
לוי מתגורר בפריז ("אין לי מקום מועדף, אבל אני אוהב לגור בעיר הזאת") עם אשתו השלישית, הזמרת והשחקנית אריאל דומבסל (68), שלה נישא ב־1993. מנישואיו הראשונים לדוגמנית איזבל דוטרילונין, בתחילת שנות ה־70, יש לו בת בכורה, הסופרת ז'אסטין לוי (47), שהולידה לו שני נכדים, סוזאן (16) ולוסיאן (12). מאשתו השנייה, סילבי בוסקאס, נולד בנו אנטונין־בלתזר (40), כיום עורך דין.
מה דעתך על דור המסכים והרשתות החברתיות, אתה מסכים שלעומת דורות קודמים הוא מתנהל באנוכיות ומרוכז בטפל ובריקני?
"אני לא בטוח שזה לגמרי נכון. בכל דור יש כאלה שלא הולכים אחר רעיון מסוים ומעמידים פנים שאין להם זמן לחפש את האמת. אבל הכרתי צעירים רבים בכל העולם שיש להם רצון לראות ולדעת, שרוצים לעשות ויודעים גם איך.
"האינטרנט יכול להיות מקור לבורות ולהציף אותנו בפייק ניוז, אבל הוא גם מקור להתקדמות של ידע, ואני מכיר יותר צעירים שמשתמשים בו כך מאשר בדרך האחרת. לכן אני לא כל כך פסימי בקשר לדור הבא. אני מקרין את סרטי החדש בבתי ספר, והוא תמיד מעורר דיון בין התלמידים.
"אני יודע שרבים מהם יקראו אחר כך יותר לעומק בספרים, בעיתונים ובאתרי אינטרנט, ינסו ללמוד ולהבין יותר. אני מאמין שעם הכלים הנכונים בידיהם, בני הדור הצעיר הם אנשים טובים שייתכן שיצליחו להבריא את העולם יותר מאשר הצלחנו אנחנו".
כשאתה לא עסוק בדברים שברומו של עולם, מה אתה עושה בזמנך הפנוי?
"אני אוהב את החיים. יש לי את ההנאות שלי ואני מגדיר את עצמי אדם נהנתן. אני לא שותה יין, אבל כן נהנה מסרט טוב, נהנה לשהות בחברתם של ידידים טובים. למרות שרוב זמני מוקדש ללמידה, ללימוד ולכתיבה, אני אוהב להיות בחוץ, בשמש".
בגילך המתקדם, אתה מהרהר מדי פעם בפרישה?
"לא, אף פעם. הגיל לא משחק עניין, והוא אף פעם לא נושא לוויכוח. כשצופים בסרט שלי, רואים שאני פעלתן היום בדיוק כפי שהייתי בגיל 35. אני כמו הדמויות ההיסטוריות ביהדות, שכוחן במותניהן גם בגיל מבוגר".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו