לא ברור מתי זה התחיל, אבל זה זמן אנחנו מספרים לעצמנו שהאלימות וגסות הרוח שהשתלטו על תרבות השיח בישראל לא אמורות להדאיג.
נו, אנחנו אומרים לעצמנו בחיוך, נכון שהגברת הבכירה ההיא מנופפת באוצר מילים קצת בוטה. אז מה? נחנך אותה? והפרופסור ההוא שפתח פה ג'ורה, שלא לדבר על הרב מה־שמו שלא מפסיק לקלל, ובית המחוקקים, והקהל של אותה קבוצת כדורגל - מה יהיה הסוף איתם? - וגם הקהל של הקבוצה היריבה, שהם גועל נפש לא קטן. אבל בואו לא נעשה עניין.
כך אנחנו אומרים לעצמנו כבר שנים. יש אנשים אמוציונליים, וגם החינוך בבית לא משהו, אז נכון שהיינו מעדיפים גישה ובחירת מילים בסגנון שונה, שלא לדבר על לחשוב קצת לפני שפותחים את הפה. אבל תעזוב אותך, יש לנו אלף צרות חמורות יותר, ואחרי הכל, אח שלי, אנחנו חיים במזרח התיכון.
כך אנחנו אומרים לעצמנו, ולא מהיום, אבל נדמה לי שמפלס חוסר היכולת לשוחח כבר הגיע לקו האדום, ואם לא איחרנו את המועד, אולי הגיע הזמן להילחם בזה.
כדורגל, למשל, הוא מכרה אינסופי לחלץ ממנו דוגמאות, אז בואו נאמר זאת באופן ברור: אלימות ביציעים יכולה לחסל ענף, והמשל הפוליטי די ברור. המון אנשים שדווקא אוהבים כדורגל כבר לא מעלים בדעתם לקחת את הילדים לראות משחק. הסיבה ברורה. למה שאדם שאוהב את ילדיו ודואג לעתידם, יגזור עליהם שעתיים מרוכזות של הרעלה? למה שמישהו ירשום לצאצאיו מנה קטלנית של מלל ארסי, איומים וקללות מהגיהינום?
עברו חלפו הימים התמימים של קללות קלאסיות על חשבונה של אם השופט. אני לא מקנא באידיוט שיקפוץ ביציע של בלומפילד או טדי וישאג את הקריאה הקדמונית "השופט בן ז**ה" - כבר שנים מדובר בצירוף מילים פתטי, כמעט דידקטי, יותר ריקוד עם מאשר קריאת תיגר.
ומה שקורה היום, וכבר שנים, הוא שבירת שיאים מתמשכת של טעם רע. היום לועגים למומים ולכאבים. היום מאחלים מוות. לאישה ולילדים. לאיש מאיתנו אין מושג ירוק איך חוזרים הביתה מחוויה כזאת, ואיך מנקים את הנפש.
קחו, למשל, את ניר קלינגר. אין הרבה שחקני עבר ישראלים שנחשבו לסמל. קלינגר היה כזה. נותן את הנשמה ולוקח ללב. אמוציונלי עד כלות. זה קסמו, וזו גם חולשתו. בימים האחרונים הוא נשא נאום כואב שבו אמר, בין היתר, "אנחנו חיים במדינה מקולקלת, הרוסה וחסרת תרבות. אני מצטער על כל פס, גול, שבירת אף, קריעת שריר וכל מה שעשיתי עבור מכבי תל אביב".
מותר לחלוק על הקביעה שהמדינה כולה מקולקלת או הרוסה, אבל אין ספק שמשהו רקוב בממלכה שמצליחה להוציא את החשק לאנשים מסוגו של קלינגר, שכוח העל שלהם הוא התשוקה. חפשו בגוגל את השם קלינגר. בין הקישורים הראשונים שיעלו מול עיניכם תמצאו שירי שנאה על חשבון לקות גופנית. לאילו מין בתים האנשים האלה חוזרים בתום המשחק?
ולא! אני לא מצטרף למקהלה שמזהירה שאלימות מילולית עשויה להסתיים באלימות פיזית. אני חושב בפשטות שהאלימות המילולית עצמה היא אסון וחורבן.
• • •
אילו המציאות הזאת היתה מוגבלת לכדורגל, לא היה צורך לקחת ללב. אילו איחולי התופת מסמרי השיער היו תת־תרבות פנימית של אוהדים (ביטוי אומלל. הרגש האחרון שמתבלט שם הוא אהדה), אפשר היה להסכים שזה מכוער, ולהגיב בביטול. אבל אתם יודעים שזה לא כך.
כרגע זה טיב השיח הישראלי בתחומים רבים. כך אנחנו מביעים אי הסכמה או תרעומת. ולא פעם הקללה, האיום או איחולי הגיהינום לא מגיעים כתגובה למשהו שנאמר, אלא לעצם נוכחותו של אדם. ההוא שעולה אל הבמה, לדוכן הנואמים, על הכביש או למגרש. בעצם העובדה שהוא לבוש במדי הקבוצה היריבה, או נוסע ברכב אחר, הוא כבר "בא לנו לא טוב".
הנה, לפני כמה חודשים יצא בארץ ספר הלכה חדש. זה לא אירוע נדיר, ובכל זאת מדובר ביצירה יומרנית, כי היא ביקשה לכסות את כל תחומי החיים. פה ושם גם לחדש. מה שבכל זאת היה חריג היה עוצמת הבוטות של התגובות המתנגדות. השתולל שם משהו שנשמע כאילו אבדה היכולת לשמוע דבר אלא אם כן הוא, ובעיקר מי שאמר אותו, מוסכמים עליך מראש.
קראתי ביקורות שסירבו בכלל להתייחס לאופן שבו התנהלה המחלוקת. הם טענו שזה פשוט לא חשוב. זוטות ופולקלור. אבל בעיניי, לפחות, תרבות המחלוקת חשובה לא פחות מהתוכן שלה. במשך שנים היהדות ריכזה את המאמץ האינטלקטואלי שלה סביב התלמוד, שהוא בדיוק יצירת המופת שמעלה על נס את האופן שבו את, אתה ואני לא מסכימים. לא תמיד יש שורה תחתונה, אבל גם כשיש, היא פחות חשובה. אבל גם עולם התורה בישראל מעלה את הרושם כאילו מושפעים שם יותר מאינסטגרם ופחות מישיבת פומבדיתא.
השבוע התחולל אירוע מכוער בוועדת הכנסת. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן סיפרה סיפור אישי כואב. היא פתחה את הלב, לא כפוליטיקאית, לא כליכודניקית, אפילו לא כביביסטית. היא דיברה מהמקום הדומע של אמא שעברה תקופה מאתגרת מול קשיי למידה של בן אהוב.
התגובה של יו"ר הוועדה אלכס קושניר היתה "דקה. נשארה לך דקה". כלומר, תסתמי. מה אומר ומה אגיד. לא הצבעתי לדיסטל אטבריאן, ולא פעם אני חלוק עליה, אבל הזדהיתי עמוקות עם תגובתה. היא פרצה בבכי והטיחה בקושניר את המובן מאליו - שהוא נהג בה בגסות רוח וברוע לב.
אני מאמין שמי שאיבד את הרגישות, חייב להשעות את עצמו מתפקיד ציבורי עד שזה יעבור לו. קושניר התנצל מאוחר יותר במילים "לא הייתי מספיק רגיש". וואלה, קושניר. לא היית מספיק רגיש? כמה יפה לראות את העדינות הקטיפתית שבה אנחנו מתייחסים למחדלים של עצמנו. לאן נעלמת בחירת המילים הקושנירית האנינה הזאת כשאנחנו מתגוללים על מישהו אחר?
אבל קושניר הוא לא הנושא. ולא אוהדי מכבי. כולנו בעסק הזה וכולנו מבזבזים אוצר טבע יקר, שהיה לנו ממנו בשפע.
• • •
בשבועות שחלפו אני נשאל לא מעט מה נשאר מכל אותם שבועיים מרוכזים של ניקוי רעלים, שעמום קולינרי, בריאות ירקרקה וכל מה שנופל תחת הפזמון העתיק "הו שארם א־שייק". הסוגיה מורכבת, והיא מזכירה את השאלה "האם אפשר ללמוד תואר באוניברסיטה הפתוחה?" כן־כן, צמד המילים הוא "משמעת עצמית". כולנו אוהבים פסטיבלים של שלושה ימים, אירועי שיא קצרים ותוצאה מיידית, אבל מה קורה אחר כך, ואיפה רוכשים ערכת משמעת עצמית?
אז ככה: אחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם מתחילת התהליך היה המשפט "אתה עוד תראה שאחרי השבועיים האלה פשוט לא יתחשק לך מתוק". משפט אומלל ומיסיונרי. לא ביקשתי המרת אישיות.
עם זאת, אפשר לנשום לרווחה. עברו שבועיים ומתחשק לי. מאוד. מצד שני, גם מתחשק לי להיות בריא ולסגור את החור ההוא בחגורה שכבר שנים לא פגשתי. האיזון בין החשקים הוא מפתח הזהב, והדרך אליו, כמו לכל מה שטוב בחיים, לא יכולה להיות קיצונית.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו