מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אני משחק עכשיו ב'מחוברים לחיים', כמחליף של שמוליק וילוז'ני בתפקיד הראשי, שהוא של אדם שמשותק בכל הגוף, חוץ מבראש. יש בהצגה כיסא גלגלים שמסיעים רק עם הסנטר, אבל חוץ מכמה מפגשים עם קירות הצלחתי להפעיל אותו לא רע. לגלם אדם משותק זו חוויה מפחידה. אתה מבין שאין לך גוף ולומד לעבוד רק עם הראש והפה".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"כשלאנה, הבת הקטנה שלי, הלכה השנה לכיתה א'. היא ילדה מאוד נוחה וזורמת, עם המון ביטחון עצמי. חכמה, יפה מאוד, חברותית ופורחת. היא כבר רוקדת וחיידק הבמה נמצא שם, לצד זה שהיא בנבחרת התעמלות אמנותית ומאוד אוהבת ומושקעת בזה. הכל בא לה בטבעיות ובטוב.
"לא דמיינתי שיהיו לי שלושה ילדים, אבל לא רציתי שיהיה לי בן יחיד, כמוני. לי ולאשתי הראשונה (השחקנית ענת וקסמן - ש"ז) יש שני ילדים, ולאנה, הבת השלישית שנולדה לי ולאשתי השנייה מאיה, לא היתה מתוכננת. היא משהו שהגיע מהחיים. אני ומאיה, שהיא בת 39, ביחד עשר שנים. הכרנו בתיאטרון והיה ברור שהיא תרצה ילדים. זה לא היה פשוט, אבל זרמתי עם זה ואני לא מתחרט. אני צריך משפחה. כשהתגרשתי לא ידעתי מה יהיה, אבל חיי הזוגיות מאוד חסרו לי. הייתי בן 47 וראיתי שאני זקוק לזוגיות. היום אני אבא מאוד מעורב, למרות שבגלל שלאנה זו הבת היחידה של מאיה היא רוצה לעשות דברים מסוימים בדרכה ואני משחרר בכיף".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"אני חוגג כעת 64, ואני בעיקר חושב על זה שאני מתקרב לגיל הפנסיה וזה מזעזע אותי. גיל הוא רק מספר, פרוצדורה ביורוקרטית. אני לחלוטין לא בגיל שלי. אני לא מרגיש בן 64 ואני מאחל לעצמי להמשיך להרגיש כמו עכשיו עוד 20 שנה. אני מודע לזה שהשעון מתקתק, אבל בינתיים טפו־טפו הכל בסדר. בקורונה הייתי שייך לקבוצת הסיכון, מעל גיל 60, ושם הגיל כן תפס אותי, אבל הרווחתי חיסון מהראשונים.
"אני מתרועע עם אנשים בני 40 ופחות מזה. בתיאטרון רוב האנשים שאני משחק איתם צעירים ממני ב־10 או אפילו ב־15 שנה. יש לי מחשבה על הגיל, למשל בן כמה אהיה כשלאנה תתגייס, אבל אני מנסה לא לתת לזה הרבה פוקוס. גם במובן הזה אני לא מרגיש את הגיל, כי להיות עם אישה צעירה וילדה קטנה זה סם חיים שמאוד מחזיק אותי. מצד שני, אני מודה שאני טיפה יותר עייף וטיפה פחות סבלני, אבל לאנה היא כזו ילדה מדהימה שאין סיבה לאבד סבלנות איתה".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"שלשום. אני שוחה בקאנטרי דקל ומאוד אוהב את זה. לא הייתי ספורטיבי כילד, אבל אני שוחה כבר איזה 30 שנה. יש תקופות שבהן אני שוחה פחות, למשל בקורונה לא שחיתי, אבל אני מאוד משתדל לשחות ויודע שזה עושה לי טוב ושומר עלי. שחייה היא ספורט מדיטטיבי ואני שומע מוזיקה או עובר על טקסטים בעל פה בראש תוך כדי".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"אתמול, לשמחתי. כשחקנים, אנחנו מעריכים עכשיו את ההופעות מול קהל כמו שלא הערכנו אף פעם. היה מאוד קשה בתקופת הקורונה, סוג של 'החיים נעצרו'. אני אוהב להיות בבית, אבל כשזה לתקופה ארוכה אתה פתאום לא מוצא את עצמך. להיות שחקן מגדיר אותי, לפחות מבחינת העיסוק, ויש משהו שאנחנו מקבלים מהעבודה הזו. אלה לא בהכרח מחיאות הכפיים, אלא התחושה שיצרת חוויה שמתקיימת לא רק בינך לבין עצמך. השארת משהו אצל אנשים. זו התחושה שאני חוזר איתה הביתה, שהצדקתי את קיומי באיזשהו אופן.
"אני מקנא באנשים שהמציאו את עצמם מחדש בקורונה. היו לי מחשבות לעשות דברים אונליין, אבל היתה מין תחושת חידלון כזו, תחושה של תקיעות.
"לפעמים נדמה לי שאני בן אדם בלי אמביציה. אני לא כל כך ממנף את עצמי או יוזם, רק לעיתים נדירות לצערי. אני מניח שהפסדתי הרבה בגלל זה, למשל הייתי מאוד רוצה לביים. אני מרגיש שיש לי את זה, ושבעבודה עם שחקנים יש לי מה לתת. ביימתי במסגרות יחסית קטנות, בבתי ספר למשחק, בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ובתיאטרונטו. מאוד אהבתי את זה, אבל רק אם מציעים לי אני עושה.
"אחרי הקורונה, השמחה לחזור לבמה היתה גדולה. שום דבר לא משתווה להופעה בפני קהל חי. אין לזה תחליף. משחק זו עבודה קשה ומעייפת, אבל זו מתנה לאהוב את מה שאתה עושה. הייתי רוצה את האתגרים הכי גדולים ואני מרגיש שאני יכול לעשות הרבה תפקידים ושיש לי עוד הרבה מה לתת. יש לי סיפוק ממה שנתתי עד עכשיו ואני עדיין מלא חשק. זה אושר גדול בשבילי לשחק אנשים יותר צעירים, כמו שאני מגלם עכשיו ב'אלוהי הקטל' בקאמרי. זו מתנה ואני מקווה שזה ימשיך ככה".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?
"לפני כמה שבועות היתה בפסטיבל הקולנוע בחיפה הקרנה של הסרט 'תל אביב' שהשתתפתי בו, שהוא סרט הביכורים של הבמאי מרט פרחמובסקי. הפסטיבל היה ברחבת בית רוטשילד, שם גדלתי על מדרגות האודיטוריום, בבניין אבנים ישן שנקרא בזמנו 'בית הכט'. זה היה כור מחצבתי. הוריי דינה ונחום לימדו שם, שניהם היו מורים למחול. גרנו לא רחוק משם, וכל אזור הכרמל היה מאוד כפרי ונינוח. חיפה מאוד השתנתה מאז. "היתה לי ילדות טובה וידעתי שארצה להיות על הבמה גם מכיוון שנחשפתי לעולם של הוריי, שכלל הרבה מוזיקה וריקוד.
"הייתי ארטיסטי מגיל צעיר, חוגי דרמה וכאלה, כך שלא היתה בבית דרמה גדולה מהבחירה שלי בדרמה. ההורים שלי כבר אינם בחיים, אבל הבית שבו גדלתי עוד קיים. הוריי התגרשו כשהייתי בן 14 וכיום חיה שם אשתו השנייה של אבי, ואני מבקר אותה בקביעות. היא כמו אמא שלי. אחים משני הוריי אין לי, אבל יש לי אחות למחצה מפרק ב' של אבא שלי. הייתי כבר בוגר כשהיא נולדה, אז לא היו לנו ממש יחסים של אח ואחות, אבל היתה ויש בינינו שותפות".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"אני מתגעגע להורים שלי. לפני חודשיים ביקרתי את בעלה השני של אמא שלי, שהוא בן 92 וחי בפלורידה במצב בריאותי טוב. כשאני מבקר אותו אני מרגיש שאני מבקר גם את אמא שלי, שנפטרה לפני ארבע שנים. היא היתה בת 86, בריאה ומלאת חיים, ופתאום חלתה. נסעתי אליה כשחלתה והיא עברה ניתוח לב שאחריו הריאות לא חזרו לתפקוד מספיק מהר. במשך שלושה חודשים היא היתה מחוברת למכונות וסבלה, עד שביקשה לנתק אותה מהמכשירים. היא היתה צלולה כשהודיעה לי את זה בטלפון וטסתי אליה באותו לילה. הספקתי להגיע אליה להוספיס, אמרתי לה לילה טוב וישנתי לידה, ובבוקר היא הפסיקה לנשום. היא ממש חיכתה לי.
"אבא שלי נפטר לפני 20 שנה ממחלה, כשהיה בן 73. קשה להתגעגע אליהם, כי הגעגוע לא באמת עובר, אבל אני לא הולך לקברים. כשחקנים, כל דבר שאנחנו חווים בחיים - אנחנו שואבים ממנו אחר כך לבמה. אנחנו הולכים ונהיים יותר טובים כשאנחנו מתחברים לחוויות שלנו ומשתמשים בהן כדי להיות מישהו אחר. עצב, אבל ורגשות קשים אחרים הם שימושיים, וכמובן גם להיות אבא לילדים. כל חוויית חיים מוסיפה לנו משהו".
מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"אני לא מתנתק מהנייד. רק כשאני עולה על הבמה. אני גם לא מסתכל בכל רגע על הנייד, אבל כמו כולם - אין מישהו היום שלא מחובר לנייד. אני לא מכור אבל אני חושב שכולנו סוג של מכורים, כי כל החיים שלנו שם. העבודה, המעורבות בעולם, המשפחה, החדשות. אני צורך הרבה חדשות בנייד.
"ההתמכרות לניידים זו תלות, ותלות היא דבר לא טוב, אבל בגדול אין לי בעיה עם זה. אני מאמין שהתלות הזו היא חלק מהעולם ומהקדמה. חלק מהמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע. ברובד העמוק, אני לא חושב שזה מזיק לתקשורת האנושית, אלא פשוט משנה אותה. אנשים עדיין מדברים, חיים ביחד ונפגשים. מה קורה לגבי בני העשרים ומטה? זה סימן שאלה".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"אני מקבל עצות טובות ממאיה בכל יום, בעיקר עצות שקשורות לעבודה. כל אחד מאיתנו חולק עם השני את הבעיות, הקשיים והתסכולים שאנחנו נתקלים בהם. מאיה התחילה עכשיו לכתוב, והיא כותבת נפלא. היא כבר כתבה כמה תסריטים ועכשיו היא כותבת רומן.
"אנחנו די נותנים זה לזה מראה, וזה מה שטוב בלהיות באותו תחום. היה לי את זה גם בנישואים הראשונים לענת, אבל זה גם מורכב. אתה חשוף לקריירה של בן או בת הזוג שלך וזה מקרין עליך. אתה לא יכול שלא לראות את המקום שלך בתוך זה, למרות שלא כך זה צריך להיות, אבל כשאתה בשותפות הגבולות מיטשטשים. אני מאוד רוצה שמאיה תצליח ומאוד מעורב בחלומות ובשאיפות שלה, וכשהיא כותבת היא שואבת גם חומרים מהחיים האמיתיים. היום היא קודם כל כותבת לעצמה את התפקיד הראשי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פרסום?
"אני כבר 40 שנה במקצוע - ואני מה שאני. לא הצלחתי ברמה של להתפרסם בגדול כי זה כנראה לא מתאים לי. אני חושב שהאיכות שלי מדברת בעד עצמה ואני יודע שאני מוערך. אין לי מה להתלונן על כל השנים והתפקידים שעשיתי. אם הייתי נורא רוצה להיות מפורסם, אולי הייתי. היו לי הזדמנויות, אבל זה כנראה לא בקלפים שלי.
אני מתייחס למקצוע שלי כאל אמנות ומעניין אותי לשחק תפקידים טובים. זכיתי לגלם תפקידים ראשיים לא מעטים ואני שמח אם אני מקבל הכרה.
"לא אשלול בכלל הצעה מהטלוויזיה והקולנוע, שיחקתי בשניהם. שיחקתי לאחרונה בסרט 'שעתו האחרונה של מר קול' שיגיע לקולנוע בקרוב, שיחקתי בסדרת נוער ועדיין מזהים אותי ברחוב מהסדרה 'ראש גדול' מלפני 15 שנה. נכון, לא היו לי מספיק כאלה, אבל זה לא חשוב לי, אולי רק כדי לקבל תפקידים בתיאטרון או בקולנוע. בתיאטרון כן מסתכלים על הפרסום, כי יש סוללה של אנשים שהם גם יותר מוכרים וגם שחקנים מצוינים, אז יש להם יותר סיכוי להוביל הצגות.
"אני חי ליד הפרסום כל השנים. חייתי עם ענת, שהיא שחקנית מפורסמת וצמחה לידי. הכרנו ברגע שהיא סיימה את בית הספר למשחק וההצלחה שלה היתה כמו ההצלחה שלי. היה שלב שזה הקרין אולי על ההצלחה הפחותה שלי, אבל זה לא משהו שנתתי לו מקום. אני לא צריך לקנא באשתי. אני יכול לקנא גם בשחקנים אחרים, אבל לא בה".
מתי בפעם האחרונה דיבבת?
"שלשום. דיבבתי את מיקי מאוס, שאני מדבב כבר 35 שנה. הייתי גם באגס באני, מר קראב ב'בוב ספוג', פרנק ב'מפלצת של מלון', מר בנקס ב'מרי פופינס' ועוד המון קולות. זו קריירה מקבילה שאני מאוד שמח שיש לי, גם כלכלית, לא שזה מכניס הרבה כל כך. לעבוד רק עם הקול זה צד מרתק של המקצוע.
"הדיבוב הוא כבר חלק ממני, אבל הקול שלי הולך ומעמיק אז יותר ויותר קשה לי לעשות את הפלצט הגבוה הזה. יש המון שירים בסרטים ושם יש לי קצת קושי, אבל כל עוד לא יעיפו אותי אשמח להמשיך. אני לא יודע אם יש עוד מישהו שהוא כל כך הרבה שנים בתפקיד מיקי מאוס".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה הלכת לאודישן?
"האודישן הראשון שלי היה לתיאטרון צה"ל. המבחנים היו בבית הצנחן ברמת גן, ואני כבר עברתי כמה מיונים וזה היה האודישן ללהקת התיאטרון, שהיתה דבר חדש. האודישן היה מול חלק מחברי הלהקה ומול עוד אנשים שניהלו אותה, ואני זוכר ששמתי את הספה ביני לבין הבוחנים. הם שאלו 'למה שמת את הספה בינינו?' ואני עניתי 'כי רציתי שתראו אותי כשאני מדבר לבן אדם'. הם ראו את זה כדבר מוזר ומשונה ואני זוכר את המבוכה שלהם, אבל בכל זאת הם העבירו אותי, אז כנראה שיחקתי מספיק טוב. היה כיף בצבא, הופענו בסיני ובבסיסים נידחים גם לפני עשרה אנשים. להביא הצגת תיאטרון לשטח היתה שליחות. היו חיילים שראו הצגה בפעם הראשונה בחייהם".
אוהד שחר \ בן 64, שחקן, קריין ומדבב, תושב תל אביב. נשוי בשנית לשחקנית מאיה קופצ'יק, אב ליונתן (31) ולגאיה (23) מנישואיו הראשונים לענת וקסמן וללאנה (6) מנישואיו הנוכחיים. שיחק בעשרות הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה. כיום משחק בסרט "שעתו האחרונה של מר קול", בהצגה העצמאית "האם יש מקקים בישראל?" ובהצגות "השיבה", "אלוהי הקטל", "שני אנשים בלילה", ו"מחוברים לחיים" בתיאטרון הקאמרי.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו