קבוצת הווטסאפ של מירוץ הפראגרוטראלי הרביעי במספר שוקקת חיים. לילה לפני ההזנקה, 180 חברי הקבוצה - 49 המשתתפים, ילדים ובוגרים עם מוגבלויות מכל רחבי הארץ, ועימם צוות ההפקה והמתנדבים אוהבי הספורט המוטורי, שאחראים לבניית הרכבים - כולם משתפים בהתרגשות שאוחזת בהם. מילים כמו "מטענים", "סוללות", "מצברים" ו"ברגים" נזרקות לכל עבר.
"צוות נטע ארוזים ומצפים", נשלחת הודעה בשעת לילה מאוחרת, מלווה בתמונה של רכב בדמותו של מיקי מאוס. "גם צוות רותם מוכנים", נשלחת תמונה של מונית ניו־יורקית צהובה. חברי קיבוץ רבדים, שמארח הפעם את המירוץ, מעדכנים גם הם: "מסלול המירוץ מוכן, מתחמי המנוחה ופינות הזולה מוקמו, וגם תחנות האוכל. ב־6 בבוקר ישכימו המתנדבים להכין כריכים ולחתוך אבטיחים. אנחנו מתרגשים".
הפראגרוטראלי הוא בעצם אחיו הקטן והמיוחד של ה"גרוטראלי" - מסע שטח שבו נוהגים המשתתפים במכוניות ישנות, שעלותן הכוללת אינה עולה על 3,500 שקלים. המסע מקדש את המשולש אדם־טבע־מכונה ומפגיש את המשתתפים עם אתגרי נהיגה, אתגרי ניווט ואתגרי תנועה בשטח, תוך דגש על עזרה הדדית ועקרון "אחד בשביל כולם".
לפני שהוספה המילה "פרא" (שפירושה ביוונית - "ליד", והיא מתכתבת עם המשחקים הפראלימפיים, שבהם מתחרים ספורטאים עם מוגבלויות), לא תיארו לעצמם משתתפי הגרוטראלי את ההתרגשות שצפויה להצטרף לתחביב הכל כך מיוחד שלהם.
המירוץ הראשון יצא לדרך בדצמבר 2018 בבית ברל, בתום חצי שנה של עבודה אינטנסיבית. 14 צוותי מתנדבים מכל הארץ בנו רכבים שהותאמו אישית ל־14 ילדים עם מוגבלויות שונות, והגשימו להם חלום ענק: לנהוג בעצמם במכונית שנבנתה במיוחד עבורם, למרות המגבלה שאיתה נולדו.
שלוש שנים אחר כך, כבר יש כאן 34 רכבים ו־49 ילדים ובוגרים שינהגו בתורות על הרכבים. כל רכב הורכב על שלד של מכונית ישנה, עוצב לפי נושא שבחרו המשתתפים, נצבע וקושט - הכל כדי ליצור חוויית נהיגה צבעונית, משמחת ומשחררת.
"בין הנהיגה למגבלה מתרחש קסם", אומר זיו לב (50), רפתן מקיבוץ גת, אב לארבעה ואחד מהחבר'ה של הגרוטראלי, שהפכו את החזון למציאות. כן, הוא רגיל לשמוע כל הזמן איך שם המשפחה שלו בחר דווקא אותו, אבל עזבו אותו מזה עכשיו, יש לו אירוע ענק לתקתק.
"לבן שלי נח, בן 9, יש חבר בשם אור פרץ, בן 14 מקריית מלאכי. הם הכירו בתקופה שאמא של אור חלתה בסרטן, ואני הגעתי לעזור כי הבנתי שצריך. לאור יש תסמונת רב־מערכתית לא מאובחנת, מערכות בגוף שלו פגועות, והוא מונשם 24/7 ונמצא כל הזמן בשכיבה. אבל מבחינה קוגניטיבית הוא מתפקד נהדר, ולמרות פער הגילים ביניהם, נוצרה ביניהם חברות מקסימה. כששאלתי את אור מה החלום שלו, הוא ענה: 'לנהוג במכונית מירוץ'. משם הכל היסטוריה.
"למה אנשים אוהבים לנהוג? למה ילדים מתרגשים מהמכוניות המתנגשות בלונה פארק? כי לוחצים על הגז, ומייד יש תגובה, והרכב זז קדימה, ויש אקשן. מגבלות גופניות הן הניגוד המוחלט. כל דבר שצריך לעשות הוא מורכב ואיטי, ולעיתים בלתי אפשרי. אצלנו, הכל אפשרי".
• • •
יום שישי, 9 בבוקר, קיבוץ רבדים. את המדשאות רחבות הידיים אופפת אווירת וודסטוק. מהרמקולים בוקעים שירים ישראליים קצביים, ומשפחות מחויכות מחכות בקוצר רוח לתחילת המירוץ. על המסלול המעגלי, שאורכו 450 מטרים, מסומנות נקודת ההזנקה ונקודת הסיום.
המשתתפים לבושים חולצות אפורות עם לוגו המירוץ - סופרמן, איך לא. לאורך המסלול פזורים חברי הקיבוץ, גדולים כקטנים, כולם בחולצות לבנות חגיגיות ושלטי "ברוכים הבאים" ו"אתם חמודים". ליהי, מנחת האירוע, מספרת לקהל לפני כל הזנקה על הילדים במכוניות - בני כמה הם, היכן הם מתגוררים, מה התחביבים שלהם. הזרקור הזה מרגש כל הורה שחווה את הבדידות שבגידול ילד עם צרכים מיוחדים, ומוסיף נדבך מרגש של נראות: "הילד שלי כאן ועכשיו".
אני מתלווה אל "צוות אור" שכולל את אור פרץ ואמו סמדר, ואת רז שלייכר ועופר יפרח מקיבוץ נגבה, סער קליין מגבעת ישעיהו ואדיר כהן מברכיה. סמדר מספרת שאור הוא בן הזקונים שלה, האחרון מארבעת ילדיה. כל חייו הוא מתנהל בשכיבה, אפילו בבית הספר. פה, היום, הוא נוהג, גם אם בשכיבה, כנגד כל הסיכויים.
"זה פשוט מרגש", היא אומרת. "יש כאן חבר'ה שנותנים מעצמם כל כך הרבה כדי לשמח את הילדים שלנו. אור יחייך עכשיו שבוע בזכות היום הזה, מה אני צריכה יותר?".
רכב המירוץ של אור מעוצב כמו ג'יפ "רוביקון" כחול, ועליו המספר 001 - כדי לציין שאור הוא הרוכב הראשון בתולדות הפראגרוטראלי. הרכב הראשון שנבנה עבורו בזמנו היה רכב מדגם פורמולה 1.
לבניית הרכב אחראים המתנדבים של "צוות אור", רובם מהנדסים בתעשיית ההיי־טק, שבילו ערבים שלמים בסדנה שבאחד המושבים. הרכיבו, פירקו, בחנו, התייעצו ושוב הרכיבו, עד שהתקבלה התוצאה הסופית.
"ההתגייסות פה באמת מרגשת", מודה שלייכר. "עיצבנו לאור רכב ג'יפ מדגם רוביקון, כי זה מה שהוא ביקש - ככה זה עובד פה. ביקשת? קיבלת!
"אחרי שהוא הבהיר מה הוא רוצה, אימצנו את מיטב המוחות שלנו כדי להתאים את הרכב לכך שאור יוכל לנהוג בו. מאחר שהוא כל הזמן בשכיבה על צד שמאל, היינו צריכים למקם את הג'ויסטיק במקום שיהיה לו נוח לתפעל אותו.
"היה לו גם רעיון נוסף שהוא ביקש: צפצפה שכאשר הוא לוחץ עליה, היא משפריצה מים. אפשר לראות פה דברים מטורפים שאנשים עשו כדי לאפשר לכל ילד לנהוג לפי הצרכים המיוחדים שלו. זה המוח היהודי במיטבו, אין דברים כאלה בשום מקום אחר בעולם. ההתגייסות של האנשים החכמים למען החבר'ה המיוחדים האלה יכולה לקרות רק בארץ".
• • •
עדי מימון (19) מרעננה אוהבת מאוד את הצבע האדום, וחלום חייה היה ללמוד נהיגה. בגלל מוגבלות שכלית קלה ואפילפסיה נדירה שהיא לוקה בה, היא לא תוכל לקבל רישיון, אבל בדיוק בשביל להגשים חלומות כאלה קיים המירוץ הזה.
"בכל פעם שאנחנו נוסעות ברכב, עדי מבקשת לנהוג", מספרת האם טליה. "ככה זה מאז שהיא היתה בת 17, הגיל שבו רוב הנערים והנערות מתחילים ללמוד נהיגה. היא ביקשה לקחת שיעורי נהיגה, אבל יש לה מוגבלות שכלית ואפילפסיה שלא ניתנת לאיזון. אפילו כשהיא הולכת אנחנו חייבים להחזיק אותה. לכן, לצערי, היא לעולם לא תוכל לקבל רישיון נהיגה. זה כל כך מייסר שהילדה שלך רוצה להיות כמו כולם ולעשות כמו כולם, ופשוט לא יכולה.
"לפני כשנה קראתי בפייסבוק של אחת האימהות כאן על המירוץ הזה. אמרתי לעצמי שהנה, אני יכולה להגשים לעדי את החלום. יש כאן הרבה הורים שהביאו הורים אחרים למירוץ. התקשרתי לזיו, והוא מייד אמר: 'בואו'. הגענו אליו לקיבוץ גת, והוא נהג איתה ברחבי הקיבוץ. פתאום ה'לא יכולה' הפך ל'יכולה'".
זיו דאג לעדי לכלי מוטורי אדום, שבו היא יכולה לנהוג בבטחה, ולא שכח להוסיף לגג הרכב את האות "ל" של לומדי הנהיגה. למלווה שיושב ליד עדי, מתנדב מהעמותה, יש דוושות גז וברקס, ממש כמו מורה לנהיגה.
כשהיא נוהגת על המסלול שוב ושוב, עיניה הנוצצות מספרות הכל. "עיצבו לה רכב מדהים והיא מאושרת לנהוג בו", מתרגשת טליה. "היא מרגישה שהיא שולטת במצב, מה שלא קורה לה ביומיום, בגלל החשש התמידי מפרכוסים. כאן היא עושה משהו לבד, שהוא כולו שלה ובשליטתה. פעם ראשונה שהיא מצליחה לעשות משהו בעצמה. זה מדהים מכל בחינה. תראי אותה, היא חולת הגה, הילדה שלי".
המשפחה של עדי הגיעה לעודד אותה בהרכב מלא. להורים מתלווים גם האחות הגדולה רוני (22) והאח הצעיר אילאי (13), שגם הוא מקבל את האפשרות לנהוג ברכב של עדי, כי אחים מיוחדים חשובים כאן לא פחות.
"מאז שגילינו את המיזם המדהים הזה, יש לי תשובה מנחמת עבור עדי בכל פעם שהיא מבקשת לנהוג", ממשיכה טליה. "אני אומרת לה, 'את לא יכולה לנהוג בכביש, אבל את כן יכולה לנהוג עם זיו'".
ואכן, עדי נוהגת לא רק במירוצים. "בשבת האחרונה היא טיפסה על הקירות בבית מרוב שעמום, אז פשוט נסענו אל זיו ואל אשתו שמחה. סדנת הרכבים של זיו נמצאת ליד הרפת שלו, שם הכל קורם הגה וגלגלים. עדי נהגה עם זיו באחד מרכבי הגרוטראלי שלו והיתה מאושרת, והשבת הפכה לשְמחה. הורים לילדים מיוחדים יודעים עד כמה השבתות יכולות להיות מאתגרות".
• • •
שקד נמדר (11) מנס ציונה לוקה בתסמונת נדירה בשם "ליי" (Leigh), שמשפיעה על מערכת העצבים. הרכב שלה, "SeaRally", מעוצב כסירת פיראטים יפהפייה, שהושקעה בה חשיבה על כל פרט. שקד יושבת בכיסא הגלגלים שלה, שננעל בתוך הספינה, ואין מאושרת ממנה.
צוות המתנדבים שלה כולל עורך דין, סטארטאפיסט, גנן ואמן זכוכית, שחברו זה לזה בשיטת ה"חבר מביא חבר" ועמלו חצי שנה בהתנדבות כדי לבנות לשקד את ספינת החלומות שלה.
"החיבור בין הילדים לצוותים שבונים להם את כלי הרכב מתרחש כמה חודשים לפני המירוץ, והוא תהליך בפני עצמו", מספר דביר פאראווי, מנכ"ל חברת סטארטאפ ומתנדב בצוות של שקד. "אנחנו שואלים אותם על איזה רכב הם חולמים לנהוג, ובמהלך התקופה עד המירוץ עצמו אנחנו עושים נסיעות מבחן, ומכניסים עוד ועוד התאמות בכלי הרכב.
"למשל, הרכב הקודם שבנינו היה לילד שהיה חייב תמיכה לראש, ולכן היינו חייבים לבנות לו מושב עם חמש נקודות אחיזה. במקרה של הספינה של שקד, היינו חייבים לחשוב איך אנחנו מעגנים את כיסא הגלגלים שלה בתוך המבנה המורכב הזה.
"אחד הדברים הכי מדהימים בפרויקט הזה הוא שבאנו בלי תקציב, וכל מי שפנינו אליו עזר בלי למצמץ. רפּד רכב מדרום תל אביב עזר לנו בריפוד חלק מהרכב, קיבלנו את הגלגלים בתרומה, וגם את העץ לבניית גוף הספינה. זה היה מטורף ומרגש לראות את העם שלנו במיטבו".
אלון חלק (12) מפרדס חנה, שמתמודד עם שיתוק מוחין, נוסע ברכב דמוי מטוס. "אלון לומד בבית ספר רגיל, והוא בבסיסו נער תחרותי מאוד", מספרת אמו אורלי. "פה הוא מרגיש שידו על העליונה, הוא מצליח לנהוג נהדר, וגם יקבל על זה מדליה. אחותו התאומה, שירה, חוגגת מחר בת מצווה, ולמרות זאת לא ויתרנו על המירוץ. כי אני מאושרת לראות אותו שמח, ובעיקר, יכול".
"הילד ביקש מטוס, והוא יקבל מטוס", מחייך מיכאל, מהנדס אלקטרוניקה מזכרון יעקב וחבר בצוות של אלון. "לקח לנו כמה חודשים טובים לבנות את כלי הרכב, אבל העשייה הזאת עושה טוב על הלב, ויש פה באמת קהילה נדירה".
• • •
"ברגע שזיו פנה אלינו, לקחנו את ההצעה בשתי ידיים, כי ידענו שהפרויקט המדהים הזה יעזור לקהילה שלנו להיות פשוט יותר טובה", אומרת עדי דורי, חברת קיבוץ רבדים, שעובדת במרץ בעמדת חיתוך האבטיחים.
"כבר שבוע שאנחנו עובדים על ההקמה. אתמול ב־6 בבוקר הגיעו לכאן כ־80 מתנדבים, ועד הערב הקמנו הכל. היום, מהבוקר, חתכנו אבטיחים והכנו כריכים. אני שמחה לראות איזו קהילה מופלאה יש לי, וכמה קבלה יש בנתינה".
תומר אברהמי (44), חבר הקיבוץ ואב לשניים, עובד בקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות, אבל בבוקר הזה הוא מפיק העל שמופקד על 200 מתנדבים, שמחולקים ל־12 צוותים - ובהם צוות הסעדה, צוות בטיחות וצוות חניה.
"ההצטרפות למיזם של זיו היתה סוחפת", הוא מספר. "סוף־סוף יש לנו, כקהילה, אפשרות לעשות משהו שהוא מחוץ לגבולות הקיבוץ. היה מדהים עבורי לראות את הבת שלי, בת ה־7, צובעת שלטי 'ברוכים הבאים', ואת אמא שלי, בת ה־77, מכינה כריכים על הבוקר, ואת כל בעלי העסקים העצמאיים שחיים בקיבוץ, שתרמו גם הם בלב רחב.
"היופי של המיזם הזה, הוא שלא מדובר בסיפוק של צרכים רפואיים או פיזיים של ילדים עם מוגבלויות. מדובר ביצירת מרחב של ספורט אתגרי ומוטורי שיהיה להם נעים לשהות בו, ופאן טהור שמשחרר אדרנלין ומשמח. לגרום להם להרגיש את מה שאנשים מרגישים אחרי שהם עושים ספורט אתגרי.
"אנחנו עושים פאן לא רק להם אלא גם להורים שלהם, שהשגרה שלהם היא מורכבת, ולאחים שלהם, שגם אותם הבאנו בחשבון בכל מתחמי הכיף והכיבוד שהכנו, כי אנחנו מבינים את המחיר שאחים מיוחדים משלמים ביומיום.
"מבחינה קהילתית זו הפגנת עוצמה מאוד משמעותית של חברי הקיבוץ, והבנה כמה אנחנו יכולים לתת מעצמנו. כולנו מרגישים שאנחנו מתהלכים 20 סנטימטר מעל האדמה. אני ושני עזריה, המפיקה שצמודה אלי, הצטרפנו לעמותת הפראגרוטראלי, כי אי אפשר שלא להידבק בקסם הזה, ומצאנו את אפיק הנתינה שלנו. שנינו עוזרים לעמותה עד כמה שניתן מתוך הניסיון שצברנו בהפקת אירוע כזה".
המוזיקה ממשיכה לסחוף את הנהגים הצעירים, וקהל המעודדים מהקיבוץ לא מתעייף. לקראת סוף ההפנינג מתקיים "סבב כבוד" של כל הרכבים, וכל משתתף מקבל תרועות עידוד. זיו מודה להם, מוקף באשתו שמחה ובארבעת ילדיו.
"לנו, כמשפחה, זה עושה המון", אומרת שמחה. "באירוע הראשון, ב־2018, הילדים לא הפסיקו לבכות מרוב התרגשות. זו בעיקר תחושה של לעשות משהו משמעותי בחיים האלה. אני חושבת שעיקר ההצלחה של זיו הוא ברתימה של קהילות שלמות לעשייה הזאת. הוא חולם כל הזמן לעשות למען הילדים האלה, וכיף לראות אותו מגשים את זה".
מרגע סיום המירוץ מתחילים הצוותים לעבוד במרץ לקראת הפראגרוטראלי החמישי, שמתוכנן להתקיים בסוף נובמבר, והפעם בקיבוץ עין המפרץ שליד עכו. עוד לפני כן, כבר בסוף השבוע הזה צפוי להיערך ה"פראגרוב הראשון" בקיבוץ חצור (יום שישי, 29 באוקטובר, ב־9 בבוקר) שיכלול מתחמי זולה, כיבוד והופעה חיה של "הדג נחש", כי גם המוזיקה הרי מרחיבה את הנפש, לא רק נהיגה.
"ההופעה והמתחם כולו יהיו מונגשים לילדים ולמשפחות שלהם", מוסיף זיו. "בלי ההפרדה הלא־הגיונית שמתבצעת בהופעות ובאולמות קולנוע בין המקומות המונגשים לשאר המשפחה. בקיצור, יהיה פאן טהור, כמו שאנחנו אוהבים".
• • •
ראמז בן ה־13 מירושלים לא מוכן עדיין ללכת הביתה. כשמסתיים המירוץ הוא מבקש מאמא שלו, סיגל סטריער, להישאר בקיבוץ ולהמשיך לנהוג. "ראמז נולד עם חולשת שרירים, והוא מונשם באופן רציף, אבל מבחינת כישורי נהיגה ויכולת לשלוט על הדוושה הוא אלוף", מספרת סיגל. "ולכן לא כל כך היה לו משנה על איזה רכב הוא נוהג. הוא פשוט נהג הבוקר על כמה וכמה רכבים ולא רצה להפסיק.
"זה מיזם פסיכי, באמת", סיגל לא מסתירה את התרגשותה. "אני בצמרמורות מהבוקר. במקצועי אני מפיקה, ואני יודעת כמה עבודה נדרשת כאן מאחורי הקלעים, ואיך כל ילד הוא מלך העולם פה. ההתרגשות שלי כפולה ומכופלת, כי אני בת קיבוץ רבדים, נולדתי וגדלתי פה, ואני גאה במכורה שלי, שפתחה ככה את שעריה ואת מדשאותיה ואת הלב. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?"
hagitr@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו