השמש כבר החלה לשקוע כשמטוס נוסעים גדול חלף מעלינו בשמי העיר מודיעין, בדרכו לנמל התעופה בן־גוריון. במשך דקה ארוכה עקב הנרי פוארטה אחר המטוס המנמיך לאיטו. בשקט, בלי לומר מילה. ואז שאלתי אותו אם הוא עדיין חושב על הפיגוע הנורא ההוא בכל פעם שהוא רואה מטוס מעל הבית.
"בהתחלה היו לי מחשבות", הוא אומר. "הייתי רואה מטוס וחושש ממה שהולך לקרות. אבל הימים עוברים, והזמן עושה את שלו. ועדיין, גם היום לא הייתי רוצה לעבוד במגדל גבוה. זה מפחיד מדי".
אם הנרי היה מגיע לעבודתו בקומה ה־95 במגדל הצפוני של מגדלי התאומים חמש דקות מוקדם יותר, הוא כבר היה מספיק להתיישב במשרדו ונהרג בפיצוץ האדיר, בשעה 8:46. אם היה מצטרף לקפה עם הבוס שלו בחברת הביטוח "מארש אנד מקלנן", באחד מבתי הקפה שבקומות התחתונות, הוא היה נהרג ממכת האש האדירה שיצאה מפירי המעליות.
אם המעלית שהמתין לה בקומה ה־78 כדי לעלות למשרד היתה מגיעה דקה מוקדם יותר, הוא כבר היה בטווח ההתרסקות של המטוס. ואם היה נכנס למעלית עשר שניות מוקדם יותר - הוא היה נתקע בתוך קופסת המתכת האטומה, שהתרסקה על הקרקע בתוך שניות. אז מה הפלא שהנרי מרגיש כבר 20 שנה שהוא קיבל את חייו במתנה?
• • •
לפני 20 שנה הנרי פוארטה היה אמריקני, בשיא הקריירה שלו בתחום המחשוב. היום הוא ישראלי גאה. בן 49, נשוי למיכל ואב לחמישה ילדים בגילים 15-5. הקטן שביניהם מתחבא בצמחייה שסביבנו, בחצר הבית, מנסה להקשיב לשיחה. הנרי שולח אותו שוב ושוב בחזרה הביתה, "אני לא רוצה שהוא ישמע דברים כאלה. עדיין לא. הילדים האחרים מכירים את הסיפור, כל אחד לפי הרמה של גילו".
הוא גדל בשכונת שיפסהייד ביי בדרום ברוקלין, פרבר שקט לחופי האוקיינוס האטלנטי. הרחק ממנהטן התוססת, עם בנייני מגורים עשויים לבנים אדומות, כבישים רחבי ידיים ועצים ירוקים. "היינו משפחה יהודית. לא מאוד דתיים, יותר מסורתיים. הייתי הולך לבית כנסת אולי פעמיים בשנה, אבל אמא היתה מדליקה נרות כל שבת. אבא עבד כרופא שיניים, אמא היתה עקרת בית".
כנער למד בבית ספר יסודי יהודי קונסרבטיבי, בעיקר בגלל חששם של הוריו מהאלימות שפשתה אז בבתי הספר הציבוריים. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ציבורי פנה ללימודי תואר ראשון בביולוגיה במכללת ברוקלין.
"במשך תקופה ארוכה חיפשתי משמעות, והתחלתי תהליך איטי של חזרה בתשובה. הלכתי לשיעורים של חב"ד, רציתי להבין מה כל כך מיוחד בתנ"ך, שמשך את העם היהודי במשך אלפי שנים. התחלתי מהראש והגעתי לרגש. הבנתי איך התנ"ך נותן משמעות לחיים. הבנתי שזה מה שחיפשתי. בגיל 20 חזרתי בתשובה באופן רשמי. התחלתי לחבוש כיפה, לשמור שבת ומצוות. ההורים שלי תמכו בי".
ב־1995 הוא סיים את התואר הראשון בביולוגיה, והתקבל ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטת בוסטון, כמו אביו. "אבל החלטתי שאני לא רוצה להסתכל בפיות של אנשים עד סוף חיי", הוא מחייך. "חבר שלי סידר לי עבודה כמתמחה בתחום המחשוב בבנק השקעות, ואחר כך עבדתי ארבע שנים בסטארט־אפ. ב־1999 התחלתי לעבוד ב'מארש אנד מקלנן', חברת ענק שעוסקת בתחום הביטוח.
"קצת אחרי שהתחלתי לעבוד שם, המנהל הישיר שלי בישר לי שמשרדי החברה עוברים מדרום מנהטן למגדל מספר 1 של מרכז הסחר העולמי. אמרתי לו שאולי זה לא רעיון כל כך טוב, בגלל הפיגוע ב־1993 (מכונית תופת שהחדיר אל־קאעידה התפוצצה בחניון שמתחת למגדל, וגרמה למותם של שישה ולפציעתם של כ־1,000 איש; ח"ג). הוא צחק".
החברה התפרסה על פני שמונה קומות במגדל, מקומה 93 עד קומה 100. משרדו של הנרי מוקם בקומה ה־95, ועבור הצעיר השאפתן בן ה־27, זה היה החלום האמריקני בהתגלמותו.
"חייתי את החלום", הוא מראה לי תמונה שלו מאותם ימים, לבוש חולצת כפתורים ומחייך חיוך חסר דאגות. "אתה מסתכל מהחלון ורואה את כל העולם: שלוש מדינות, גשרים, מכוניות קטנטנות שנראות כמו צעצועים. היתה לי המון עבודה והרווחתי טוב.
"אבל האמת היא שלא היה לי באמת זמן ליהנות מכל הטוב הזה. היו המון פרויקטים לחוצים, ואת ימי החופש שלי ניצלתי בחגים היהודיים, כדי לא לעבוד. השאיפות שלי בחיים לא היו להפוך למיליונר, אבל כן רציתי לעלות בדרגה, כמו כל אחד שעובד בתאגיד אמריקני".
• • •
מזג האוויר ביום שלישי ההוא, 11 בספטמבר 2001, היה מושלם. בתחנת הרכבת התחתית של מרכז הסחר העולמי עברו באותו בוקר אלפי בני אדם, שזרמו היישר לתוך שני מגדלי הענק. אבל הנרי לא היה ביניהם. זה היה שבוע לפני ראש השנה, והוא החליט ללכת לתפילת סליחות בבית הכנסת שליד ביתו לפני העבודה. ההחלטה הזו הצילה את חייו.
"ביומיים שלפני הפיגוע הלכתי לסליחות בלילה, אבל בלילה שבין שני לשלישי לא היה לי כוח, והחלטתי ללכת בבוקר. אחרי התפילה לקחתי את הרכבת התחתית לעבודה. הודעתי שאני מאחר, וזה היה מאוד חריג מבחינתי, כי תמיד הקפדתי להגיע לעבודה בזמן, ב־8 בבוקר".
בסביבות השעה 8:40 הגיע הנרי לתחנת הרכבת התחתית שמתחת למגדלים והצטרף לנחיל האדם שהיה בדרכו למגדל הצפוני. כשהגיע לאזור המעליות פגש את מנהלו הישיר, טום סגרוי. "במגדל היו תתי מפלסים עם בתי קפה, והוא ירד לשתות קפה. אמרתי לו 'בוקר טוב' ונכנסתי למעלית".
בשל גובהו העצום של המגדל, 417 מטרים, ההגעה לקומות העליונות נעשתה בשתי מעליות. הראשונה, מעלית אקספרס, הביאה את העובדים ללובי המעליות בקומה ה־78, ומשם עלו במעלית נוספת.
"בקומה 78 היה לובי מפואר עם שטיח מקיר לקיר בצבעי אפור־לבן . פרחים באגרטלים קישטו את המסדרון. יצאתי ממעלית האקספרס, והזמנתי את המעלית המקומית. כשהדלתות נפתחו, נכנסתי פנימה עם שתי הרגליים - ורגע לפני שהדלתות נסגרו, היה פיצוץ.
בשעה 8:46 פגע מטוס הנוסעים בטיסה 11 של אמריקן איירליינס בקומות 93 עד 99 של המגדל הצפוני. כל עובדי "מארש אנד מקלנן" שהיו באותה עת בקומות הללו נהרגו במקום, או נלכדו בלהבות הענק שנגרמו כתוצאה מהתלקחות הדלק שבמטוס.
"עפתי למרחק של כמה מטרים מההדף האדיר. ראיתי המון עשן, אבק, היה חשוך. לקח לי כמה שניות להתאושש. חטפתי רסיסים בעיניים ובגב, אבל עדיין יכולתי לראות ולזוז. הבנתי מייד שזה פיגוע.
"שמעתי המון אנשים מעבר לדלתות של המעלית השנייה, שהיתה לידי. אני ועוד שלושה בחורים ניסינו שוב ושוב לפתוח את הדלתות, הצלחנו טיפה, והן כל הזמן נסגרו לנו על האצבעות. עד היום אני לא יודע מה קרה לאנשים שהיו לכודים במעלית ההיא, אני חושב שהם לא שרדו.
"כל הבניין רעד. היו בקומה אש ועשן. אף אחד לא ידע מה קורה, כולם רצו לכל עבר. ניסיתי למצוא יציאת חירום, אבל יציאת החירום הראשונה שמצאתי היתה נעולה.
"בקומה ההיא היו משרדים של חברת יונדאי. נכנסתי פנימה לשאול אותם אם הם יודעים איפה יש יציאת חירום נוספת, והם צעקו עלי שאסור לי להיכנס, שהם חייבים לחזור לעבוד. זה היה הזוי. המחשבה היחידה שלי היתה איך לצאת משם, להימלט על נפשי, והם מדברים איתי על עבודה. לא הבינו עד כמה המצב מסוכן".
• • •
במשך דקות ארוכות התרוצץ הנרי בקומה, מנסה למצוא פתח מילוט. רק אחרי דקות ארוכות הוא הצליח למצוא מדרגות החירום והחל לרדת בריצה את כל 78 הקומות למטה.
"המדרגות היו צרות מאוד. עד קומה 50 לא היו אנשים ורצתי מהר, אבל אז התחיל פקק של אנשים והתקדמנו לאט מאוד.
"בקומה ה־35 ראיתי את הכבאים עולים. פינינו להם טור, והם התקדמו במקביל אלינו. זה היה מטורף, הם עלו 35 קומות, מזיעים, עם כל הציוד על הגב. לא אשכח את הפנים שלהם עד יומי האחרון. הכבאים האלה מעולם לא יצאו מהבניין".
הנרי המשיך לרדת, מיואש מהקצב האיטי. "בחדר המדרגות לא היה עשן, ואף אחד לא ידע מה קורה. כולם הלכו בצורה נינוחה, ירדו סיבוב אחרי סיבוב. התחלתי להזיע, היה לי חם, והם הלכו בנחת. לא היתה לי שום אינדיקציה למה שקורה בחוץ, אבל זה לא שינה לי. היה לי מין חוש שישי שאמר לי לצאת כמה שיותר מהר".
הנרי לא ידע שבאותו זמן ממש מתחוללת דרמה נוספת במגדל הסמוך. בשעה 9:03, 17 דקות לאחר הפגיעה במגדל הצפוני, התרסקה טיסה 175 של יונייטד איירליינס אל תוך המגדל הדרומי. עובדים בקומות העליונות של המגדלים, שלא יכלו להיחלץ מהאש ומהעשן הכבד, נעמדו על החלונות וקפצו למטה.
אחרי שעה מורטת עצבים הצליח הנרי לצאת מהבניין, הישר לתוך הזוועה שבחוץ. שני המגדלים בערו כלפידים, חלקי מתכת ובטון צנחו מהשמיים. "ראיתי המון זכוכיות על הרצפה, כמויות מטורפות של אנשי כוחות ביטחון, משטרה, אף.בי.איי, כבאים, חובשים. היתה מהומה אדירה, לא האמנתי למראה עיניי.
"יצאתי לשדרות ברודוויי, הסתכלתי למעלה, וראיתי כתר של אש בראש המגדל הדרומי. זו הפעם הראשונה שראיתי משהו בכלל, שהבנתי את גודל הקטסטרופה. למזלי, לא ראיתי אנשים שקפצו אל מותם. זה נחסך ממני.
"התחלתי להתרחק בהליכה מהירה. אחרי כ־20 דקות, שמעתי בחורה מתחילה לצרוח. זו היתה צרחה שלעולם לא אשכח, כאילו מישהו דוקר אותה, רוצח אותה. הסתובבתי לאחור וראיתי את המגדל הדרומי מתמוטט.
"כולם צרחו והתחילו לרוץ כמה שיותר מהר, מנסים לברוח, וכל השדרה רועדת כתוצאה מהנפילה העזה. היו כאלה שקפאו, שהיו בשוק, אבל אני רצתי ורצתי, עד שהגעתי לגשר ברוקלין. רצתי הכי מהר שרצתי בחיים שלי, ומאחוריי ענן עצום של אבק ועשן. המחשבה שלי היתה הישרדות נטו.
"כשהגעתי לגשר, לא הייתי בטוח אם לחצות אותו או לא. לא ידעתי אם יהיו עוד הפתעות. ניסיתי להתקשר להורים שלי, אבל הקליטה הסלולרית קרסה. השארתי מסר בתא הקולי של הטלפון שלהם בבית: 'אני אוהב אתכם, הכל בסדר. אני בחיים'.
"כשעליתי על הגשר לכיוון ברוקלין ראיתי אברך חרדי שמדבר בסלולרי עם אשתו. ביקשתי ממנו שיאמר לה להתקשר בטלפון קווי לחבר טוב שלי, כדי שידבר עם אמא שלי. הוא עדכן אותה שהכל בסדר איתי, אבל היא סיפרה לי אחר כך שלא האמינה לו, היא היתה בטוחה שנהרגתי.
"באמצע הגשר עצרתי לרגע להסתכל על המגדל שלי, הצפוני, ואז גם הוא קרס. השעה היתה 10:05. הרגשתי כמו בסרט בלהות. ראיתי את הקריסה של שני מגדלי התאומים בעיניים שלי".
364 עובדי חברת "מארש אנד מקלנן" נהרגו בפיגוע. הנרי הכיר אישית כ־70 מהם. מנהלו הישיר, טום סגרוי, שאותו פגש דקות לפני פגיעת המטוס, נהרג כתוצאה מקריסה של קורת בטון על מתחם בתי הקפה שבו ישב.
• • •
הנרי עצמו המשיך ללכת עוד קילומטרים. "כשהחיים שלך בסכנה, אתה תעשה הכל כדי להינצל", הוא אומר. בתום כמה שעות של הליכה, הוא הגיע לבית חולים בברוקלין.
"המחזה שם היה סוריאליסטי. כל הצוות הרפואי היה מוכן עם מיטות וציוד רפואי, אבל המיטות היו ריקות. כולם נהרגו.
"בבית החולים חיברו אותי לחמצן, כי נשמתי הרבה עשן ואבק, ואז הגיע רופא לבדוק אותי. שמעתי את המבטא שלו והרמתי את העיניים. שאלתי מי הוא, והוא אמר שקוראים לו ד"ר פרהי, ושהוא מטהרן. סיפרתי לו מה קרה לי ושאלתי אותו מה הוא חושב על המצב. הוא ענה: 'אינשאללה, יהיה טוב'.
"רק בבית החולים התחלתי לעכל את מה שקרה לי. הרגשתי כאילו קיבלתי מסר מאלוהים, שהגיע הזמן לעלות לישראל. עוד לפני הפיגוע חשבתי לעשות עלייה, אבל פתאום זה הפך למוחשי. בא אלי בבום.
"כשהתחלתי להפנים מה עבר עלי, הבנתי שבכל מסלול האימים שלי, הדבר היחיד שחוויתי באמת היה הפיצוץ האדיר מהמעלית. בשאר הזמן הייתי עטוף כמו אתרוג. מעלי עוד מטוס פוגע בבניין השני, אנשים נשרפים, אנשים קופצים אל מותם, ואני בתוך חדר מדרגות אטום, עם כמה רסיסים ומכה בגב.
"זו היתה חתיכת נס, חבל על הזמן. יש אלף דרכים שבהן יכולתי למות שם - אם הייתי מגיע בזמן, אם הדלתות של המעלית היו נסגרות לפני הפיצוץ, אם גופות היו נופלות עלי כשיצאתי מהמגדל. אין דרך אחרת לפרש את זה מלבד גורל. לפעמים קורים דברים בחיים, וצריך לקבל את המסר ולפעול לפיו.
"איבדתי את כל הדברים שלי בבניין. לא היה עלי כלום, רק תיק קטן. חיפשתי בתיק ומצאתי ספר תהילים מצה"ל, שהגיע אלי מבת דודה שלי החיילת. חברה שלה קיבלה את הספר מאביה, לפני שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, והעניקה לה אותו. כשהגעתי לביקור בישראל, כנער, בת דודה שלי נתנה לי את הספר במתנה.
"קראתי בו בבית החולים, וקיבלתי מסר: אני עולה לישראל. זה ייקח זמן, זה יעלה הרבה כסף, אבל אני עולה לארץ, ולא חשוב מה יקרה. ספר התהילים הזה עדיין נמצא אצלי. עם השנים גיליתי דבר מדהים: יום ההולדת של בת דודה שלי, זו שנתנה לי את הספר, חל ב־11 בספטמבר".
• • •
אחרי ארבע שעות שוחרר הנרי מבית החולים, והצליח לתפוס מונית הביתה. "לאורך כל הדרך ראיתי את ניו יורק באבל. המוסלמים שמכרו אוכל ברחובות נעלמו, הם פחדו שיתקפו אותם.
"אני גר בסמוך להוריי, והחלטתי ללכת קודם אליהם הביתה. כשנכנסתי, בסביבות 5 בערב, הם חיבקו ונישקו אותי בהתרגשות. השיער שלי היה שרוף ופרוע מאבק, אמרתי להם בצחוק שהיה לי 'יום שיער רע'.
"אמא שלי סיפרה לי שהגיעה הביתה בזמן שהייתי בבית החולים, שמעה את ההודעה שלי בתא הקולי, ופרצה בבכי. היא ניסתה להתקשר אלי, אבל לא היתה קליטה".
ידעת אז מה קרה לכל החברים מהעבודה?
"לא. ניסיתי ליצור קשר עם המנהל שלי, טום, אבל הוא לא ענה. דיברתי עם הבן שלו, ניסיתי לשחזר איפה טום היה בזמן הפיגוע ואיפה אני הייתי. רק אחרי חודשיים מצאו את הגופה שלו. חיפשתי חברים אחרים מהעבודה, אבל רובם נהרגו.
"בשבועות שאחרי השתתפתי בהרבה הלוויות. זו היתה תקופה קשה מאוד. אלה היו חברים, אנשים שעבדתי מולם. אחד מהם, קרלוס דומינגז, היה ממש קרוב אלי. זיהו אותו לפי השיניים.
"אני עדיין בקשר עם הרבה חברים מהעבודה. בכל 11 בספטמבר אנחנו מתכתבים, מעלים זיכרונות, מתעדכנים".
חשבת מה היית עושה אם גם אתה היית במשרד בזמן שהמטוס פגע בבניין?
"אתה שואל אותי אם הייתי קופץ או נשרף? אני לא יודע. זו שאלה שקשה לענות עליה. רק כשהגעתי הביתה הבנתי בפעם הראשונה שממש יכולתי למות. אחרי הפיגוע היו לי פלאשבקים, מחשבות על מה שהתרחש. בלילות היו לי סיוטים שאני נקבר בחיים. פוסט טראומה.
"שאלתי את עצמי הרבה שאלות, כמו למה אני שרדתי והחברים שלי לא. הרי אני רווק, והם בעלי משפחות עם ילדים. דיברתי על זה עם רב, והוא ענה לי שאם בורא עולם רוצה לאתחל סיפור מחדש, הוא עושה את זה. מבחינתי, אלוהים בכבודו ובעצמו הציל אותי, כדי לעשות לי אתחול".
ארבעה ימים לאחר הפיגוע שב הנרי לעבודתו ב"מארש אנד מקלנן", במשרדים מאולתרים ליד בורסת היהלומים במנהטן, לא רחוק מאתר גראונד זירו.
"החברה ספגה פגיעה פיננסית עצומה, והיתה חייבת להתאושש במהירות האפשרית. היה צריך לבנות מחדש את כל מערך המחשוב ולשחזר את הנתונים. כשהגעתי לעבודה בבוקר הראשון, לא הכרתי את רוב העובדים סביבי".
• • •
ב־2005, ארבע שנים לאחר הפיגוע, מילא הנרי את ההבטחה שהבטיח לעצמו ועלה לישראל. בתחילה התגורר בירושלים, למד עברית באולפן והחל לחפש עבודה בתחום המחשוב.
את מיכל, אשתו, הכיר שנה לפני כן בארה"ב, באמצעות אתר היכרויות. הקשר ביניהם נותק כשהנרי עלה ארצה, אולם כעבור כמה חודשים הגיעה מיכל לחתונה משפחתית בישראל, וחיפשה את הנרי. הקשר התחדש, והיא החליטה להישאר בארץ. ב־14 באוגוסט 2006, הלילה שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, הם נישאו.
הנרי עובד היום כיועץ עצמאי לענייני אבטחת מידע. במקביל הוא מעביר הרצאות על הנס שקרה לו. "חשוב לי שאנשים יבינו מה זה לבטוח בה'. מצוות זה חשוב, אבל לא פחות חשוב זה לזהות את הדברים שקורים, את הניסים שמתרחשים לך בכל יום. כשאתה בוטח באלוהים אתה הופך לחופשי יותר, כי אתה מבין שמה שהוא מתכנן בשבילך, זה מה שיהיה".
האמנת בזה גם לפני הפיגוע?
"לא. אבל דבר כזה מלמד אותך לקח שלא תשכח. נכון, גם היום יש לי ימים יותר טובים מבחינת האמונה וימים פחות טובים, אבל ההתייחסות שלי לחיים השתנתה. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי יהיה היום האחרון שלנו. לפעמים אתה נכנס לוויכוחים וכעסים דווקא עם האנשים שאתה הכי אוהב, וזה מיותר. הפיגוע לימד אותי שאנחנו צריכים להיות אנשים טובים, ולא תמיד לרצות הכל או לשאוף לקבל הכל".
צפית בסרטונים מהפיגוע?
"כן. אחרי כמה ימים הייתי בבית של חבר, והוא שאל אם אני רוצה לצפות בתיעוד. הסתכלתי ולא האמנתי. גם קראתי ספר של כבאי שהיה קבור כמה שעות מתחת לאדמה עם הצוות שלו ושרד. 110 קומות קרסו עליהם. זה מטורף.
"היו לי גם הרבה שיחות עם אנשים שעבדו איתי ונשארו בחיים, והבנתי שאני זה שהיה הכי קרוב למוות".
אתה חושב לפעמים על האנשים שלא הצלחת לחלץ מהמעלית?
"כן. זה קשה לי, כי באמת ניסינו לחלץ אותם ולא הצלחנו. בהתחלה היו לי ייסורי מצפון קשים, אבל עם הזמן השתחררתי מזה. הגעתי למסקנה שאם הייתי נשאר שם, הדלתות היו נסגרות על האצבעות שלי והייתי נהרג איתם".
• • •
לפני חמש שנים הגיע הנרי לראשונה למקום שבו קרסו המגדלים, שבו ניצבת כיום אנדרטה להנצחת הנספים.
בלב האנדרטה שתי בריכות גרניט מרובעות, שגבולותיהן חופפים לגבולות השטח שעליו ניצבו שני המגדלים. על דופנות הגרניט זורמים מפלי מים, ועל המעקות המקיפים את הבריכות חקוקים שמותיהם של 2,977 הרוגי הפיגועים בניו יורק, בוושינגטון ובפנסילבניה.
תחנת הרכבת התחתית של מרכז הסחר העולמי נבנתה מחדש. סמוך לה הוקם מוזיאון שמכיל שרידים ממרכז הסחר העולמי, עדויות של ניצולים ותצוגה להנצחת הקורבנות. על כל המתחם משקיף "מגדל החירות", שנחנך ב־2014 וגובהו הסמלי 1,776 רגל (541.3 מטר), לציון שנת העצמאות של ארה"ב.
"לא היה לי קל לחזור לשם", הוא אומר, "אבל רציתי לראות שוב את המקום שבו השתנו החיים שלי מקצה אל קצה. לזכור מה היה, ולהישיר מבט אל העתיד. רציתי לראות את האנדרטה, לכבד את הנופלים. עמדתי ליד מפלי המים במשך שעות, חיפשתי את השמות של החברים שלי. המחבלים לא ניצחו אותי".
הוריו ואחותו של הנרי עדיין מתגוררים בארה"ב. במהלך השנים הוא ניסה כמה פעמים לשכנע אותם לעלות לישראל, אך ללא הועיל.
אתה חושב שארה"ב למדה מהפיגוע?
"לא, ואני לא מבין את זה. צריך להתעורר ולהבין שהשטח בוער. אני למדתי היסטוריה, למדתי על השואה, ואני שומע חברים שמדברים על האנטישמיות, ולמרות זאת לא זזים. הם לא מבינים שמה שהיה אתמול, לא יהיה מחר.
"המצב בארה"ב היום מסוכן מאי פעם. יש חברות קונגרס כמו אלהאן עומאר וראשידה טליב, שמסיתות בגלוי נגד ישראל. מעבר לכך, הטרור מכה בכל העולם. לפני 20 שנה זה היה אל־קאעידה, אחר כך בא דאעש. נכון, זה כבר לא מחבל שבא עם סכין וחוטף מטוס, אבל גם היום יש קיצונים, עם תשתיות של כספים ותמיכה. יש איום כבד על חיי יהודים ולא יהודים כאחד".
hanangreenwood@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו