"אני עצוב", מודה פרופ' עמוס רולידר. "חטפתי מכה חזקה, ככה, ישר לבטן, וזה כואב. אבל אני לא נותן לעצמי ליפול למרה שחורה. אני אתאושש".
בלילה של ה־29 ביוני, רולידר לא הצליח להירדם. גם בלילה שלמחרת. למעשה, כבר חודש שהוא בקושי ישן. מי שמוכר בכל בית בישראל כיועץ במצבי משבר עם ילדים ומתבגרים, מרגיש שהוציאו אותו להורג בכיכר העיר.
זה קרה בתוכנית התחקירים "זמן אמת" של כאן 11. התוכנית, שכותרתה היתה "חינוך רע", עסקה בשנים 1996-1989, שבמהלכן שהה רולידר בקנדה ושימש ראש התוכנית לשיקום התנהגותי במרכז לפגועי ראש בבית החולים צ'אדוק מקמסטר שבאוניברסיטת מקמסטר. התחקיר התבסס על כתבה מתוכנית תחקירים קנדית בשם "The Fifth Estate" (הרשות החמישית), ששודרה ב־1996 ברשת CBC הקנדית וריכזה עדויות נגד רולידר.
בתחקיר הישראלי הוצגה שיטת הטיפול של רולידר בפגועי הראש דרך עדויות של מטופלת, שתי אימהות של מטופלים ועמיתים שעבדו עימו במחלקה. החלקים המטלטלים של התחקיר היו סרטונים מאותן שנים, ובהם נראים רולידר ואנשי צוות נוספים בסשנים טיפוליים עם מטופלים צעירים בשנות העשרה והעשרים לחייהם. רולידר נשמע צועק על המטופלים, דורש מהם בתקיפות להישמע להוראותיו, ובתגובה להתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם דרישותיו - נוקט אלימות: מסובב את ידי המטופלים מאחורי גבם, מרתק אותם לכיסא בעוד שהם זועקים.
בתחקיר הקנדי עומת רולידר באולפן עם הנעשה בקליניקה שלו, מבלי שהוכן לכך מראש, ובחר לעזוב את האולפן. ב"זמן אמת" נדרשו למעשיו שלושה מטפלים ישראלים: ד"ר איילה בלוך, פסיכולוגית שיקומית, מומחית בטיפול בנפגעי ראש ומנהלת המכון הלאומי לשיקום נוירופסיכולוגי; ד"ר ירמי הראל, מנהל היחידה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין; ושי פרנק, פסיכולוג שיקומי ומומחה בטיפול בנפגעי ראש במרכז הרפואי שיבא. שלושתם מתחו ביקורת חריפה על שיטת הטיפול שאותה נקט רולידר, וד"ר בלוך סיכמה: "אל לנו, המטפלים, לאבד צלם אנוש".
"כאבתי וכעסתי מאוד"
את עמוס רולידר (72) אני מכירה מעבר לפרסונה הטלוויזיונית שלו בגלל האימהות המיוחדת שלי לילד אוטיסט, שמטופל לפי הצורך על פי עקרונות השיטה ההתנהגותית, המוגדרת "ניתוח התנהגות יישומי", שאותה מלמד רולידר ומסמיך סטודנטים לעסוק בה. זו שיטה להקניית דפוס התנהגות רצוי בעזרת פירוק דפוס ההתנהגות הבעייתי לפעולות פשוטות, ומתן תגמול מחזק להשגת ההתנהגות הרצויה.
מקורותיה של השיטה, שבוססה עוד בשנות החמישים על ידי הפסיכולוג האמריקני ב.פ. סקינר, אמנם נוקשים אך אין בה שמץ של אלימות פיזית או מילולית כלפי המטופלים. המלעיזים יכנו אותה "אילוף"; המצדדים יספרו שהיא "הצילה לי את הילד".
פעמיים הוזמנתי על ידי רולידר להרצות על משפחת הילד המיוחד: פעם אחת במחלקה ללימודי מדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, שבראשה הוא עומד; ופעם נוספת בפני סטודנטים ללימודי ניתוח התנהגות במכללה האקדמית בית ברל. אני מכירה מקרוב מטפלים רבים שהוכשרו על ידו, ויודעת עד כמה הם מסורים למשפחות הילדים על הספקטרום האוטיסטי.
הצפייה בתוכנית היתה קשה לי מאוד. היא הפגישה אותי עם עמוס שונה לגמרי ממה שהכרתי עד כה. גם כשנפגשנו לצורך הכתבה פגשתי עמוס אחר. הזיק החיוני ששכן קבע בעיניו כבה, ואפילו אופן הליכתו הסגיר את העצב הרב שבו.
"אני עצוב, אבל חזק", הוא אומר. "אני אתגבר. יש לי משפחה חזקה, ואנחנו אחד בשביל השני. יש לי אישה, אורה, שבלעדיה אני חצי בן אדם, ושלושה ילדים נהדרים: עדי (47), נתלי (43), ונועה (33). יש לי גם שבעה נכדים נפלאים, ועוד אחת בדרך.
"נתלי, שהיא בעצמה דוקטור לניתוח התנהגותי, נלחמת איתי על כבוד השיטה שאני מוביל. היא מכירה היטב את המתרחש. כל מי שנקלע למשבר בעל כורחו, אני מקווה שיש לו משפחה איתנה כמו המשפחה שלי.
"מה שהכי חשוב לנו הוא להביא את האמת שלי ולהציג את התמונה השלמה. ואני מבקש להביא את האמת שלי, כי סילפו אותה והציגו אותי כנוכל ואלים".
כשראית את התוכנית, מה עבר לך בראש?
"זה לא רק כשראיתי את התוכנית - לפני התוכנית היתה סדרה ארוכה של פרומואים, והיה לה בילד־אפ מטורף. כבר אז הבנתי שהכתבה הולכת להיות קשה מאוד, חד־צדדית ומגמתית, וודאי לא מבוססת על עובדות מלאות, שכל כך חשובות כשעוסקים בנושא טיפולי רגיש. למרות זאת, התפללתי וקיוויתי שיהיה ניסיון הוגן להראות את כל התמונה.
"בזמן שידור התוכנית ראיתי לנגד עיניי אדם אכזר, שכל מה שהוא עושה זה להכאיב לחסרי ישע. לרגע לא האמנתי שמדובר בי, הרי המציאות שלי הפוכה ב־180 מעלות. אני אדם אוהב אדם, וסיוע למי שזקוק לי הוא תמצית חיי.
"חשבתי על הצופה בבית שלא מכיר אותי - וגם על אלה שמכירים אותי - והתחושה היתה חוסר הגינות משווע. שנים ארוכות התקשורת חיבקה אותי, אני מודע גם למה שהיא יכולה לעולל. אבל עד שאתה לא חווה את זה על בשרך, אתה לא באמת מבין בפני מה אתה עומד.
"הרגשתי שנעשה לי עוול, ושאלתי את עצמי, 'למה בעצם?'. אני מבין מה מניע בני אדם - זה המקצוע שלי - אבל רגשית לא הצלחתי להבין. כאבתי וכעסתי מאוד.
"מאותו רגע הרשתות החברתיות סערו. דנו בתוכנית, היו כאלה שהכפישו את שמי, את עשייתי. כתבו דברים בנוסח 'אמרנו לכם'. לא קראתי את הטוקבקים, הייתי חייב להשאיר לעצמי מרווח נשימה, אבל סיפרו לי שהיו כאלה מרושעים מאוד.
"מאידך, הגיע אלי וגם לאורה, מבול של טלפונים והודעות תמיכה מקולגות, ממשפחות שעבדתי איתן, מסטודנטים שלי. הודעות שריגשו אותנו, שנתנו כוח".
רולידר מקריא לי כמה מההודעות שקיבל בטלפון הנייד. מנהל של כפר נוער ממרכז הארץ כתב לו שלא ישכח לעולם איך הציל נפשות בכפר, ועשה לילות כימים כדי לגרום לשינויים בקרב בני הנוער והצוות המטפל. אב שהזעיק אותו לטפל בבנו, שהתמוטט נפשית, הודה לו שוב על החסד שעשה עימו. מנתחת התנהגות שעבדה איתו כתבה: "בשעה זו שצולבים את דמותך, חשוב לי לתמוך בך ולהגיד עד כמה אני מעריכה את עבודתך. יעידו מאות, אם לא אלפי המשפחות, שהצלחת לעזור להן".
ויש לו גם מכתבים שקיבל. זוג הורים חיפאי, שרולידר טיפל בבנם ב־1980 לאחר שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, כתב לו: "נעשה כל מה שיידרש כדי להזים את מערכת ההכפשות החד־צדדית שטפלו עליך".
"מכתבי התודה שאני תמיד מקבל היו כל כך אישיים, לא תיארתי לעצמי שאצטרך להשתמש בהם כדי להגן על שמי הטוב", אומר רולידר. "אני מובך מזה. אבל הנה, את יכולה לקרוא בעצמך. וזה רק קמצוץ".
היו אנשים שחשבת שיתמכו והפנו לך גב?
"ודאי. אי־תגובה היא לפעמים קשה יותר מתגובה, גם אם זו תגובה ביקורתית. בשעות כאלו אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך. אני מנסה להסתכל על הסיטואציה האישית שלי מהצד. כשאנשים חווים משהו קיצוני, שונה ממה שהכירו עד כה, הם לפעמים מנתקים קשר. דממת אלחוט - לא מבררים, לא שואלים, מתנתקים. זה מנגנון מוכר. לי ולאורה יש שכנה נחמדה, שהיתה מתקשרת אלינו באופן קבוע. למחרת התוכנית הפסקנו לשמוע ממנה. דאגתי שאולי משהו קרה לה, והתקשרתי לשאול לשלומה. היא ענתה לי בנימוס שהיא בסדר.
"אני מבין את כל מי שמסתייג ממני כרגע. אין לי טענות לאף אחד. אני מבין את האנשים שלא נעים להם לפנות אלי אחרי תוכנית כזאת. אבל אני לא מאמין בניתוק קשרים, אלא בהתמודדות, גם אם היא קשה.
"דווקא עם אלה שלא נעים להם לפנות אלי קשה לי להתמודד, כי הם מסתובבים וחושבים שאולי זו האמת. לאלה שפונים אלי ושואלים 'אז מה קרה שם, עמוס?' אני יכול לענות, להסביר ולהבהיר".
"כל מטופל הגיע מרצונו"
אז מה קרה שם?
"ב־1989 קיבלתי פנייה מבית חולים צ'אדוק מקמסמטר להקים יחידה לשיקום התנהגותי לפגועי ראש כתוצאה מתאונות דרכים. הפנייה הזו הגיעה אלי על סמך הרקורד המקצועי והאקדמי שצברתי בניתוח וטיפול התנהגותי ביחידים עם הפרעות התנהגות קשות, הפרעות אלימות ופגיעה עצמית.
"בניגוד למה שהציגו בתוכנית, הגעתי לשם עם ידע וניסיון רב בתחום. טיפלתי בקשיי התנהגות מורכבים של ילדים ומתבגרים עם ליקויי התפתחות, עשיתי השתלמות מחקרית טיפולית אצל פרופ' מרלין סיפר מאוניברסיטת חיפה בשנתיים שאחרי חזרתי לארץ מקנדה. ואז חזרתי לקנדה, ועשיתי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת מאונט סיינט וינסנט בנובה סקוטיה, השתתפתי במחקר ובטיפול בהתנהגויות מסכנות חיים אצל פרופ' ואן האוטן, שנחשב מוביל בעולם, וגם השתלמתי וחקרתי במרכז סוריי לטיפול בצעירים עם לקויות בהתפתחות ועם הפרעות התנהגות קשות.
"הקמנו יחידה בתוך בית החולים האוניברסיטאי, עם כל הבקרה והאתיקה המתבקשות. זו היתה תוכנית מאוד ייחודית. באותן שנים, לפני הטיפול ההתנהגותי שהוצע לפגועי ראש, המטופלים הללו קיבלו טיפול תרופתי אינטנסיבי. לא פעם הם נקשרו או נשלחו לחדרי בידוד במחלקות פסיכיאטריות סגורות. חלקם נשלחו לטיפול במרכזים התנהגותיים בארה"ב, שהיו מרוחקים מאוד מבני משפחתם.
"התחלנו לעבוד עם צוות שלם ומיומן, שכלל רופא, אחים ואחיות, מטפלים פרא־רפואיים, כמו פיזיותרפיסט וקלינאית תקשורת, ואנוכי - מטפל התנהגותי. לכל מטופל היה מי שירכז עבורו את התוכנית, והיא כללה שני שלבים: טיפול בבית החולים, ואחר כך טיפול עם הצוות בקרב המשפחה והקהילה, כשהמטרה היא להחזיר את המטופל הביתה ולהעניק לו איכות חיים. עד אז, אותם פגועי ראש לא חזרו הביתה, כי היו להם התנהגויות מסוכנות שפגעו במשפחה, והם נידונו להיות כלואים ומולעטים בתרופות.
"כל מטופל הגיע למרכז מרצונו החופשי, והיה יכול גם לעזוב בכל עת. בתחקיר מטופלת העידה שניתקו לה את השיחות מהבית. מעולם לא ניתקנו שיחה למטופל עם משפחתו. האפשרות היחידה היא שבתיאום עם המשפחה, אם במהלך השיחה הטלפונית היתה התפרצות או תוקפנות מילולית של המטופל כלפי אחד מבני המשפחה או איש צוות, השיחה נעצרה והמשיכה לאחר מכן.
"כל הטיפולים צולמו ותועדו, כדי להראות להורים, לסטודנטים, וגם כדי ללמוד ולהתפתח בעצמנו. אם היה לי מה להסתיר, הייתי מתעד את הטיפולים הללו?".
בסרטונים מתועדת התנהגות אגרסיבית, של כיפוף ידיים מאחורי הגב ואחיזת הכתפיים. איך שלא מסתכלים על זה, אלה מראות קשים.
"את שואלת על הליך של ריסון ותרגול שיתוף פעולה, שיושמו בעקבות אירוע של תוקפנות, אגרסיביות או המשך הפגנת התנהגויות אלה לאחר בקשה להפסיקן. הריסון כלל בקשה תָקיפה להפסיק את ההתנהגות הלא ראויה, ומייד לאחר מכן, כשהמטופל יושב על כיסא, העברת הידיים מאחורי הגב והחזקתו לשם ריסון במשך 30 שניות. מייד אחריו הגיע סשן קצר של השגת שיתוף פעולה עם המטפל.
"חשוב לי להדגיש שההליך הזה היה חלק ממכלול שלם של התערבות התנהגותית בתוך הליך השיקום הכללי, שכלל חשיפה הדרגתית לטריגרים המעוררים תגובות קשות מצד המטופל, חיזוק, פרגון, שבח וגמול על כל מאמץ, שיפור בהתנהגות, והפגנת איפוק ושליטה עצמית. לצופים הראו אך ורק את הליך הטיפול במצבי משבר.
"לפני הטיפול הוסברו והודגמו למטופל ולמשפחתו כל הליכי הטיפול, על ידי המנהל הרפואי וההתנהגותי. רק לאחר הסכמה וחתימה על מסמך הטיפול, התחלנו את התהליך".
בסרטונים זה נראה כואב מאוד, המטופלים גם צורחים שם.
"כדי שתגובת הענישה (ריסון או כל הליך אחר) תהיה אפקטיבית - כלומר, תסייע למטופל להימנע מההתנהגות האלימה בעתיד באותם מצבים שמעוררים אותה - התגובה חייבת להיות לא נעימה, ולעיתים אף כואבת. העיקרון המנחה כשאנחנו נאלצים להשתמש בענישה הוא לבחור את ההליך הכי פחות לא נעים שהוא עדיין יעיל. בכל מקרה, אם הנתונים מראים שההליך לא משיג את המטרה, הוא מופסק מייד.
"ברור לי שיש שיטות טיפול שנראות ומצלצלות נפלא. האם הן גם עוזרות? אני לא בטוח. התגובה למצבי התנהגות קשים לא נראית טוב ולא מצטלמת טוב, כי היא נעשית בתקיפות. וכן, ודאי שהם צורחים שם, כי הם רוצים להשתחרר מהאחיזה שלנו. זו צרחה של 'לא נעים לי, כואב לי, עזבו אותי, אני רוצה להמשיך'.
"אבל אני לא יכול לאפשר התנהגות תוקפנית, אנטי־שיקומית ומסוכנת, ולכן אצטרך להשתמש בפרוצדורות של ענישה מבוקרת, שהיא חלק מהאסטרטגיה שתעזור למטופל להימנע מאותה התנהגות מאתגרת. הרי יכולתי לוותר למטופל שמתפרץ עלינו, לא? הכי קל לוותר. אבל אני לא מוכן לוותר על אף אדם. כשיש תוקפנות, אלימות, פגיעה עצמית - אתה יכול לחבק ולהגיד 'בסדר, אני אחזור כשתירגע', אבל הוא הרי לא יירגע.
"אפשר גם להזמין רופא, ולתת לו תרופות שיסממו אותו, אבל זה אומר לאבד אותו, ולאבד את הסיכוי להציל אותו. אז נכון, לא נעים לראות את הליך הריסון. אבל מה עדיף, שייקשר למיטת משוגעים?
"ענישה היא חלק מהחיים, ויש לה תפקיד בכל מערכות החיים. היא יוצרת הימנעות. לא משנה אם זה ילד שנגע בסיר רותח והבין את העניין ולא ייגע בו בשנית, או חייל שמרותק לבסיס כי הוא איחר למסדר".
אי אפשר להצליח לטפל בהתנהגות מאתגרת בלי ענישה כזאת? למה לא להמתין שהמטופל יירגע?
"זו שאלה מצוינת. להתנהגות האלימה או התוקפנית, כמו לכל התנהגות, יש מניע. המניע יכול להיות הפסקה או בריחה מפעילות מסוימת, ולעיתים גם דרך לקבל תשומת לב. במקרה שלנו, המניע העיקרי היה בריחה מדרישות השיקום ההכרחיות. במקרים האלה, תגובה של הפסקת תהליך השיקום בעקבות התוקפנות רק תעצים אותה, עד למצב שלא ניתן יהיה לשקם את המטופל. זה גזר דין שאני, כמנתח התנהגות, לא הייתי מוכן להיות שותף לו".
"כמו ניתוח לב פתוח"
מה לגבי הרמת הקול? צעקת עליהם שם.
"העובדה שאני עובר לדבר בקול רם, אין פירושה שאיבדתי שליטה. אני מרים את הקול כי אני רוצה להשיג אפקט, ביחד עם היד שמסתובבת אחורה והכתף המרותקת. הרי ברור שאם בחדר העריכה יאפילו את הסרט, יצמידו מוזיקה של סרט אימה, יהדהדו את הקול שלי ויגבירו את הצרחה - תתקבל סצנה קשה ומרתיעה מתוך 'קן הקוקייה'. אבל אלה רק 30 שניות מתהליך טיפולי ארוך. לא הראו את התמונה כולה, כי בתמונה כולה אותם מטופלים נרגעים ומשתפים פעולה, ואנחנו מתקדמים ויכולים לעזור להם".
היית מטפל ככה בנכד שלך?
"אם הנכד שלי היה בסיטואציה הזו, הייתי עושה את הכל באופן מקצועי כדי לעזור לו, ותוסיפי בבקשה ארבעה סימני קריאה. הכל. ואם השיטה הזו היתה מובילה אותו לשיקום, אז ברור שכן.
"אני מבין למה הזדעזעת. בסרטונים רואים אותי נוזף, כועס, מרים קול, מרסן את ידיהם של המטופלים, כאילו הפכתי את חסרי הישע לאויבים, כאילו החלטתי לרמוס אותם עד שירימו ידיים במעין 'חינוך מחדש' ברוח הקומוניזם או הפשיזם.
"אפשר להתווכח על השיטה ואפשר להירתע ממנה, אבל אי אפשר להתווכח על הכוונה לגאול את המטופל ממכאוביו וממצוקותיו, והעניין הזה הוא נר לרגליי, תמיד. אבל אני נותר חסר אונים כשמקרינים רק קטע אחד - שהוא אכן קשה לצפייה - אבל הוא חלק מתמונה טיפולית שלמה.
"תחשבי על ניתוח לב פתוח של ילד, שבו מראים לאבא רק את החלק שבו בית החזה פתוח, וכל האיברים חשופים ומדממים. ברור שהוא יזדעק 'מה? זה מה שעושים לילד שלי??'. לא מראים לו את הילד שלו מסיים את הניתוח ומתאושש, וחוזר לרוץ בהפסקות. מראים רק חלק קטן מתמונה רחבה.
"תהליך טיפולי מורכב ומוצלח, שניתן לראות אותו בעדויות מצולמות רבות, הוצג באופן חלקי בלבד. אני לא מבין למה אי אפשר היה לתאר את הטיפול בכללותו, ואז אפילו לנהל באולפן דיון מקצועי וציבורי אם הטיפול ראוי או לא, אם הוא מוסרי או לא. יש מקום להתווכח על השיטה, אבל איך אפשר לעשות את זה אם הצופים לא קיבלו את התמונה השלמה?"
מה היו אחוזי ההצלחה של הטיפול?
"כ־85 אחוז. היו לנו הצלחות מאוד מרשימות, שאני מאוד גאה בהן. החזרנו לאנשים את החיים, והפכנו אותם לאיכותיים".
"זה לא טיפול בסלידה"
רולידר מראה לי בטלפון שלו את אותו סשן טיפולי, שארך ארבע דקות, אבל רק דקה וחצי מהן הוקרנו בתוכנית. המטופל, נער בן 14 בשם מרטי, צובט את רולידר, מנסה לקחת סוכריות ללא רשות, ואז נענש בשני ריתוקים, שכוללים העברת ידיים אל מאחורי הגב והדיפת הכתפיים.
אחרי כדקה וחצי, הוא מתחיל לשתף פעולה עם רולידר. טון הדיבור של רולידר מתרכך, הוא מחזק את הנער בסוכריות ובליטופים על הלחיים, ואומר לו 'כל הכבוד'.
"אם היו באים אלי בטענות אחרי שהיו רואים את כל הסרטון, הייתי מבין. אבל דעתי היתה נחה, שראו את כל התמונה. למה עורכי התוכנית בחרו לחתוך את החלק השני של הטיפול?
"היחס בין ענישה לחיזוקים היה 1:10. על כל תגובה של ענישה, היו עשר תגובות של חיבוק, חיזוק, הפגנת אהבה. לא החמצנו ולו הזדמנות אחת לחזק על שיפור. שתי דקות אחרי תחילת הטיפול מרטי נרגע, והצלחנו לעבוד איתו על השגת קשר עין וישיבה רגועה. הוא שיתף פעולה עם תהליך למידה המתואם ליכולותיו, במקרה הזה - הבחנה בין תמונות דומות".
מרטי השתפר או נכנע?
"ודאי שהוא השתפר. הייתה שם הפחתה הדרגתית בהתנהגות האלימה, והיו פרקי זמן הולכים וגדלים של איפוק ושליטה עצמית. אלה היו הצלחות קטנות בתהליך השיקום הפיזי, הקוגניטיבי והחברתי, ולא הפסקנו לחזק אותן".
השיטה הטיפולית שלך הוגדרה בתוכנית כטיפול אברסיבי (טיפול בסלידה).
"זו טעות גמורה. משמעות המילה 'אברסיבי' היא 'דוחה', 'לא נעים', לעיתים 'כואב'. ההבדל בין טיפול בסלידה לבין שימוש בענישה כאסטרטגיה להפחתת התנהגות הוא גדול, אלה שתי התערבויות שונות.
"טיפול בסלידה מתבצע על ידי הצגה מתוכננת ומקבילה של הגירוי המוביל להתנהגות לא רצויה, יחד עם גירוי אברסיבי. למשל, אם רוצים להפחית שימוש בסיגריות, מציגים לקליינט גירוי כמו סיגריות או אמצעי עישון אחרים, ובה בעת מפעילים שוק חשמלי. המטרה היא להפוך את הסיגריות לדבר שמעדיפים להימנע ממנו. היעילות של טיפול בסלידה אינה מוכחת מחקרית, ואינה מקובלת בטיפול באוכלוסיית פגועי ראש.
"ענישה בניתוח התנהגות כוללת הצגה של גירויים לא נעימים או הסרה של גירויים מחזקים בעקבות הפגנת התנהגות בלתי נאותה, במטרה להפחית התנהגות זו בעתיד. הצגה של גירוי לא נעים מתבצעת רק אחרי שההתנהגות הלא רצויה מופגנת.
"לא פלא ששני המומחים שהתבקשו להגיב על מה שראו אמרו שמדובר בטיפול בסלידה, כי זה כל מה שהראו להם. אינני מכיר אותם, אבל מפליא בעיניי שהם לא ביקשו לקבל עוד אינפורמציה על הטיפול כולו כדי להבין את כל הקונטקסט, מה שקרה לפני ואחרי.
"מי שלא מכיר את התחום ההתנהגותי, אכן חושב שמדובר בסצנה מ'התפוז המכני', כפי שאמר הפסיכולוג שי פרנק. ד"ר איילה בלוך יצאה נגד התוקף של השיטה ואמרה שהיא אינה מקובלת, ואחר כך, כשאנשי מקצוע מהתחום הוכיחו אותה בפייסבוק, היא הודתה שהיא לא מכירה את התחום לעומק".
אני צופה בעוד סרטון. על המסך מופיע פגוע ראש בשם מרטין, שהצוות הטיפולי פוגש בשלב ההתחלתי, כשהוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, כפות לכיסא ומשתולל.
"ההליך השיקומי שעבר מרטין כלל חשיפה הדרגתית לטריגרים המעוררים תגובות קשות מצידו, וגם חיזוק, פרגון, שבח וגמול אהוב על כל מאמץ, שיפור, הפגת איפוק והצלחה בפרקי זמן קצרים שבהם הפגין שליטה עצמית".
בסיום הסרט רואים את מרטין מבקר לראשונה בקפיטריה של בית החולים הקטן במקום מגוריו, כשהוא רגוע, מחייך ומאושר. "מרטין העניק לי במתנה תמונה של דולפין לתלייה, שחרוט עליה 'תודה שהענקת לי את החירות'", רולידר מתרגש. "זה מה שנותן לי כוח בימים הקשים האלה. הצוות שלי ואני הצלנו אותו, החזרנו אותו לחיים. ויש עוד המון מקרים כאלה".
רולידר מציג בפניי סרטון נוסף, שבו נראה מטופל בשם רובי, כשהוא מקבל הסבר לגבי הענישה שיקבל על התנהגויות אגרסיביות. רכזת הטיפול מבהירה לו: "כדי שתבין ויהיה לך ברור, תן לי להדגים לך מה יקרה במקרה של אלימות מצידך. הזרועות יועברו אל מאחורי הגב, ונחזיק אותך במקום עד שנהיה בטוחים שאתה שוב בשליטה. ייתכן שנבקש ממך אחר כך לתת לנו משהו ולהחזיר לך, כדי לוודא שאתה שוב בשליטה ומשתף פעולה, ויהיה ניתן לחזור לתוכנית השיקומית שלך. זו המדיניות אם תהיה אגרסיבי ותוקפני. האם יש לך שאלות?"
רובי עונה: "כן, יש לי שאלה. איך יעצרו את הרגלים שלי?".
המטפלת עונה: "שאלה מצוינת. בעיקרון, לא נאפשר לך להיות אגרסיבי. נהיה קרובים אליך, ונחזיק אותך כדי שזה לא יוכל לקרות".
"גם רובי הודה בסוף התהליך", אומר רולידר. "הוא אמר, 'אני צריך להביא אליך את כל החברים שלי', אבל אף אחד לא הראה את זה בתוכנית. יוצרי התוכנית נסעו עד קנדה ולא מצאו שם, בין כל מטופלי המרכז, הורה אחד או מטופל אחד שהודה לי".
שתי האימהות שהעידו בתוכנית דווקא ציפו שתתנצל בפניהן.
"אני תמיד מתנצל אם מישהו אומר שפגעתי בו, זה אוי ואבוי מבחינתי. אני מתנצל אלף פעם. אבל לא אתנצל ולו לרגע על האסטרטגיה, על הטיפול, על הצלת החיים של אותם אנשים. ולא רק שלא אתנצל, אני גאה באופן הטיפול שלי. אני גאה בעובדה שאני משקיע את כל חיי ומרצי בלא לוותר על אנשים".
אמו של טים ליטל ג'ון, שדיברה בתוכנית, אמרה שלבן שלה היו סימנים כחולים על הפנים בגלל האחיזה שלך. שאיבדת עשתונות מולו.
"אני לעולם לא מאבד עשתונות מול מטופלים. מול הבן שלה אכן הייתי צריך להפעיל כוח כדי לרסן אותו. מזלי שלא הייתי לבד שם, היתה איתי מטפלת התנהגותית נוספת. זה כמו שהורים של ילד שהתמוטט ברחוב ועשיתי לו החייאה מוצלחת, יבואו אלי למחרת בטענות ששברתי לו צלע בריאות".
כיום עדיין מטפלים בשיטה הזו בפגועי ראש?
"ב־30 השנים האחרונות למדנו המון, ויש התקדמות מחקרית עצומה, שאני שותף לה. יש שינויים גם בתחום הרפואי וגם בתחום ההתנהגותי, שדה שלם שהתפתח ועוזר לנו להבין התנהגויות הרבה יותר טוב.
"כל מדע השיקום התפתח. גם פיזיותרפיסט שמעניק טיפול שיקומי פיזי עובד אחרת ממה שהוא עבד לפני 30 שנה. גם קלינאית התקשורת, גם התרופות שניתנות - הכל התקדם. בניתוח התנהגות גילינו המון דברים שבמידה רבה ייתרו את הצורך להשתמש בשיטות הענישה לצורך ריסון.
"חשוב לי להבהיר שהעקרונות שעל פיהם אנחנו מנתחים התנהגות לא השתנו. זה לא משנה אם הילד מחונן או על הרצף, או אם יש לו פגיעה כזו או אחרת. העקרונות הם אותם עקרונות, ואנחנו מתאימים אותם לבעיה הספציפית".
בוא נדבר רגע על התארים האקדמיים שלך, כפי שהוצגו בתוכנית. היה או לא היה בי.אי?
"בתוכנית לא רק שעיוותו את כל העשייה שלי, אלא שבסוף - כאילו כדי לוודא הריגה - עיוותו גם את האקרדיטציה שלי ואת ההישגים המחקריים והאקדמיים. הנה, כל ההסמכות שלי פרושות בפנייך", הוא מוציא תיקייה עבת כרס ובה כל תעודותיו. "אפשר להראות אותן בעיתון. האם ייתכן שהמל"ג יעניק לי דרגת פרופסור מן המניין בלי לבדוק אותי בציציות? זה הרי בלתי נתפס.
"ב־1969 סיימתי שלוש שנים של הכשרה כמורה בכיר בחינוך גופני ובחשבון, וקיבלתי תעודת הוראה מהמכללה לחינוך של וינגייט. בשנים האלה לא ניתן תואר אקדמי במכללות לחינוך, אלא תעודת מורה בכיר ורישיון הוראה.
"ב־1976 התקבלתי ללימודי תואר שני במדעי הבריאות וחינוך גופני באוניברסיטת בריגהאם יאנג ביוטה. למשך סמסטר אחד הייתי בסטטוס של סטודנט על תנאי, ועל סמך ציוניי הפכתי לסטודנט מן המניין. סיימתי את הלימודים עם תואר שני (M.Sc) במדעי הבריאות וחינוך גופני.
"בהמשך עברתי ללמוד באוניברסיטת אוהיו (OSU), שם נחשפתי לניתוח ההתנהגות והתאהבתי בתחום. החלטתי לעשות תואר שני נוסף בניתוח התנהגות (M.A), ובדוקטורט שלי שילבתי בין ניתוח התנהגות לחינוך גופני.
"בהמשך טיפסתי בסולם הדרגות האקדמי למרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, פרופסור חבר ופרופסור מלא באוניברסיטת מקמסטר, ופרופסור מן המניין במדעי ההתנהגות מהמועצה להשכלה גבוהה בישראל. במהלך כל השנים הללו פרסמתי עשרות מאמרים בכתבי עת מובילים בתחום ניתוח ההתנהגות, והקדשתי זמן רב להנגיש את ממצאי המחקרים להורים ולמחנכים באמצעות שני ספרים שכתבתי ומאמרים רבים ברשת ובעיתונות".
"לא חייבים להתחבר"
מאז שחזר מקנדה עבר רולידר לעבוד בתחום החינוך בבתי ספר ועם משפחות. "מה שמשותף לפעילות שלי אז והיום הוא פילוסופיית העבודה שלי: שיטות אבחון וטיפול שמבוססות על ניתוח מאוד מדויק של הסביבה שבה אדם חי ועל האינטראקציה שלו עם הסביבה. הקליינטים שלי תמיד היו הורים או מורים, שדרכם הגעתי לעזור לילדים או לתלמידים שלהם.
"עבדתי עם בתי ספר באילת, בפתח תקווה או באלפי מנשה עם תוכנית הרא"ל שפיתחתי, ששמה לה למטרה את המוגנות והמיטביות של מורים ושל תלמידים בבית הספר. סגל בית הספר מקבל כלים ליצירת אווירה נעימה ותחושת מוגנות, וכלים להתמודד עם תופעות של אלימות ובריונות. התוכנית כללה אסטרטגיות לניהול כיתה; כלים לבניית אמנה בין ההורים, התלמידים והמורים; תוכנית מוטיבציה ליחיד ולכיתה בשיתוף ההורים ועוד.
"חלק מההורים והילדים לא התחברו לשיטה, וזה בסדר גמור. לא חייבים להתחבר. אני יודע שיש לא מעט אנשים שאחרי שידור הכתבה אמרו 'וואלה, ידענו שהוא כזה'".
כזה מה?
"אלים, אני מניח".
אתה אדם אלים?
"השאלה הזאת מתסכלת אותי. מי שמכיר את עבודתי ב־25 השנים האחרונות יודע שחלק גדול מהתוכניות שיישמתי במערכות חינוך ועם משפחות נועדו להפחית ולמנוע אלימות. אין משהו שרחוק ממני יותר מאלימות.
"מה שכן, אני אדם שמתלהב. עושה דברים בכוונה מלאה, והאמירות שלי ברורות. יש מי שמפרש את התשוקה שלי, את הדרמה שלי שאני מייצר כשאני מדבר, את האגרוף הקפוץ - כאלימות. זה ממש לא אני".
היו השלכות מקצועיות בעקבות התוכנית?
"קיבלתי הודעה מהנהלת בית ברל ש'עקב שיקולים ארגוניים, אקדמיים ופדגוגיים, ההנהלה החליטה לא לפתוח בשנה הבאה את תוכנית הלימודים להסמכת מנתחי התנהגות'. בוטלו לי כמה הרצאות. והטור השבועי שלי ב'לאשה' - שכתבתי במשך שנים - הופסק.
"זה מאוד מעציב אותי וכואב לי, אבל אני מבין אותם. אין להם שום בסיס לשפוט אחרת. אני מקווה שדברים יאוזנו, ואנשים יראו שקיים גם צד שני למטבע. בעיקר צר לי על עשרות הסטודנטים שתכננו להירשם למסלול שהובלתי, של התמחות במתן טיפול התנהגותי לילדים בעלי קשיי התנהגות".
היו הורים שהפסיקו את הטיפול אצלך בעקבות התוכנית?
"לא. ופניות לעזרה עדיין ממשיכות להגיע, וזה משמח אותי. אני לרגע לא מפסיק לייעץ ולעזור, על אף הימים המורכבים. מאחר שאני לא יודע אחרת, אני אמשיך לסייע לכל מי שיחפוץ בכך, כפי שעשיתי עד כה. אמשיך לסייע להורים הזקוקים לעזרה בחינוך ילדיהם לערכים חשובים, ואמשיך להנגיש את תפיסת העולם החינוכית שלי לכל בית ישראל. יש הרבה משפחות שזקוקות לעזרה, ואני יכול ורוצה לעזור.
"חוץ מזה, אני ממשיך לפתח פיתוח אקדמי, מחקרי ומקצועי את התוכנית לתואר שני בניתוח התנהגות בכנרת. זו התוכנית הראשונה והיחידה בישראל לתואר שני בנושא, ואני גאה בה מאוד. אני פועל עם חבריי להסדרת המקצוע החשוב הזה, 'ניתוח התנהגות', בחוק, וממשיך לכתוב ספרות יישומית להורים ולאנשי חינוך".
מהפקת "זמן אמת" נמסר: "במסגרת התחקיר הנרחב שערכנו לקראת השידור, שוחחנו עם מקורות רבים בארץ ובקנדה. מהסיפורים שהתקבלו במערכת 'זמן אמת', לרבים מהאנשים שעבדו לצידו של רולידר לאורך השנים או טופלו על ידו היו דברי ביקורת. יתרה מכך, רבים מהם הביעו חשש מפני כוחו באקדמיה ובתקשורת, ופחדו להביע בפומבי ביקורת על אודותיו.
"לאחר השידור קיבלנו פניות רבות נוספות - רובן מעלות טענות חדשות נגד רולידר ושיטותיו, והן ייבדקו. לפי ממצאי התחקיר, רולידר נטל על עצמו חירות מקצועית לטפל בחלק מהמטופלים (שעברו טראומה גופנית ומנטלית קשה) באמצעות ענישה פיזית חמורה וכואבת. לא מצאנו ולו מומחה אחד שצידד בשיטת הטיפול הזו, או שאפילו אישר שהיא היתה מקובלת ולגיטימית בשנות התשעים. התיעודים שנחשפים בתחקיר מדברים בפני עצמם ומעידים יותר מכל דבר אחר על השיטה של רולידר.
"לגבי תוארו האקדמי - רולידר מודה בעצמו שהוא אינו בעל תואר ראשון. העובדה שהוא סבור עד עכשיו שהכשרתו האקדמית כמנתח התנהגות מאפשרת לו לעקם לאחור ידי מטופלים למרות זעקות הכאב שלהם, להריץ אותם על הליכון עד שייפלו, או לאיים עליהם באיומי סרק מפחידים (״ארדים אותך באמצעות כדורים ל־25 שנה״) - היא זו שגרמה לנו לצאת לתחקיר, ולאור דבריו אלו - אנחנו רק גאים יותר בשליחות הזאת".
hagitr@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו