מרימה מסך: הפכה את התקיפה המינית להצגה מעצימה

מיכל אלדר עומדת מאחורי הקלעים של בימת תיאטרון הקאמרי בעיניים בורקות. בעוד רגע תעלה על הבמה, תצא מהצללים, ותספר בגוף ראשון על הפגיעה המינית שחוותה כנערה. הבטן מתהפכת, הלב דופק במהירות, אבל היא רק מחכה לעלות על הבמה, להתמודד עם השדים שלה. היא מסתכלת על הקהל שנבלע בחשיכה ומיישרת את שולי השמלה הארוכה והגרבונים, הבגדים שמסמלים את מיכל הקטנה והמפוחדת של אז, שגדלה בחברה החרדית.

בת 14 היתה, נערה חרדית מפוחדת, כשבעלה של אחת מאחיותיה, המבוגר ממנה בכ־20 שנה, החל לפגוע בה מינית. במשך ארבע שנים רמס את נפשה, והיא שתקה, אפילו אחרי שנתפס בשעת מעשה וגורש מהמשפחה בבושת פנים.

היא הסתתרה במשך שנים, עד שהבינה שלא עשתה שום דבר רע ונתנה לעצמה לפרוח. התרחקה מהחברה החרדית, למדה לרקוד, ובעיקר לדבר ולשתף. בגיל 22, באומץ רב, החליטה להתלונן במשטרה. הגבר שפגע בה הואשם במסגרת עסקת טיעון בריבוי עבירות מין בקטינה ונידון לתשע וחצי שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ופיצוי כספי של 50 אלף שקל.

היום היא חיה לבד, עושה בעיקר את מה שהיא אוהבת, מלמדת ריקוד ופילאטיס, ואף מפתחת שיטה של טיפול בתנועה, כדי לאפשר גם לאחרות להאמין בעצמן.

בשנתיים וחצי האחרונות הפכה מיכל לבת בית בקאמרי, כחלק מפעילות של תיאטרון פלטפורמא - תיאטרון חברתי אקטיביסטי, שפועל כדי להוביל שינוי חברתי לקידום נשים נפגעות אלימות. כבר שנתיים היא מציגה, מדברת וכותבת את הסיפור שלה. ועכשיו היא כאן, בהצגה "בעיניים שלי" של המחזאית קרן כהן והבמאית דנה דבורין, שתי מנהלות התיאטרון. אחת משלוש נשים, המציגות את סיפור חייהן לאחר שחוו אלימות.

בעוד רגע תעלה על הבמה לצלילי זמירות שבת, תפתח במונולוג קצר על המקום שבו התחיל הכל, בית משפחתה בערב שבת. השחקנית נעמה שטרית תשחק את דמותה. אחרי כמה סצנות כואבות תתפוס מיכל את מקומה של נעמה.

"המסר במעבר בין השחקנית למונולוג שלי הוא שהשליטה חוזרת אלי. בהתחלה זה הסיפור שלי, אבל מישהו אחר מציג אותו. את חווה את הסיפור שלך שוב בתנאי מעבדה, תנאים שאת יכולה להתמודד איתם, כשמישהי אחרת משחקת אותך, עוברת את המעשים האלימים. את יכולה להסתכל מהצד, ועוברת תהליך של הבשלה והבנה עם עצמך לגבי מה שעברת, ויוצאת מחוזקת. יש בזה משהו מרפא.

"רק אחרי שהגעתי לתיאטרון, הבנתי ששיתוף זה הצעד הראשון של נפגעות לקראת עצמאות. זו הסיבה שאני עולה על במה. זו הסיבה שאני מוכנה לחשוף את הסיפור שלי. השיתוף, השיח על הכל, נתנו לי המון כוחות, שלא ידעתי שטמונים בי. וזה המסר שאני רוצה להעביר לכל הנשים שסובלות מכל סוג של אלימות: פיזית, נפשית, מינית. לאף אחת לא מגיע לחיות עם הכאב, ויש חיים אחרי. אני למדתי לאהוב את עצמי מחדש, ואפילו להתרגש מעצמי".

רגע אחרי שהיא יורדת מהבמה במופע הבכורה, ההתרגשות לא פוחתת. "אנשים שאני לא מכירה, או כאלו מכל מיני מעגלים בחיי, הזמינו כרטיס ובאו לראות אותי", היא מספרת בהתלהבות. "המשפחה שלי לא היתה כאן, וזה מצער אותי. הרצון שהמשפחה שלי תראה אותי, בלי שיפוטיות ורק עם אהבה ללא תנאי, שורף אותי. אני חושבת שזה מה שגרם לי לצעוק את הסיפור שלי. כי לשיתוף יש כוח".

• • •

היא בת 31. צנומה, זקופה, נזם קטן מעטר את אפה. שונה לחלוטין מהילדה שהיתה. ילדה עשירית במשפחה ירושלמית בת 11 נפשות, שש מהן בנות.

"גדלתי בחברה שמרנית, שאין בה שום מודעות למיניות או לגוף האישה. תמיד הרגשתי שאני לבד, שאין סיבה שאביע את דעתי, כי היא לא מעניינת ולא רלוונטית. עשיתי הכל כמו שצריך, והכל כדי להיבלע".

על הרקע הזה, היא לא הבינה את חומרת המעשים. היא זוכרת שבכתה, שביקשה ממנו להפסיק, אבל הוא המשיך. פעם אחר פעם, בסופי שבוע, בחופשות מהלימודים, הוא נגע בה. ארבע שנים שבהן חזרו המעשים על עצמם, בחדרי חדרים, בבית המשפחה, באין רואה או שומע.

ערב אחד, אחרי ארבע שנים, הוא נתפס במיטה בשעת מעשה, על ידי בת משפחה. היא צעקה עליו וגירשה אותו מהבית, ומיכל היתה בהלם.

"הרגשתי שזהו, העולם קורס מתחת לרגליים שלי. הסוד שלי התגלה, ואני רציתי להיעלם. אני זוכרת שהתחבאתי בתוך שמיכת הפוך, וקרובת המשפחה לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שהוציאה אותו מהבית, שזה לא יקרה שוב, שהיא מצטערת שעברתי דבר כזה. ואני הייתי מבוישת עם השמיכה עלי, והבנתי שלמרות שהסוד התגלה, אני עדיין חיה. העולם לא התמוטט".

איך הגיבה המשפחה?

"היתה דרמה קטנה, והוא לא חזר לבית של הוריי, כי הוא לא היה חלק מהמשפחה הגרעינית. אבל אף אחד לא דיבר על זה אחר כך. נתנו לי לשקוע בעצמי. זו החברה שבה גדלתי. כולם האמינו שאם לא מדברים על זה, זה לא קיים. אז מתעלמים וממשיכים הלאה. וגם אני הייתי אמורה להמשיך הלאה".

לאורך חייה, היא מספרת בלחש, תמיד עשתה את הנדרש, "לפי הספר". בגיל 17 החלה להתרחק מהדת וללמוד ריקוד. אחר כך למדה תואר ראשון במינהל עסקים בקמפוס הירושלמי של הקריה האקדמית אונו, ותואר שני בניהול משאבי אנוש בקמפוס של קריית אונו. עבדה בעבודה משרדית טובה, מימנה את עצמה.

באוקטובר 2011, כשהיא בת 21, נישאה לבחור חילוני, שאותו הכירה בחוג ריקודים. קצת אחרי החתונה, התחילה לחוות פלשבקים. היתה עם בעלה, ופתאום רואה מולה את התוקף. "זה היה קורה על בסיס יומיומי. התחלתי להבין שאי אפשר עוד להתעלם מהסוד הזה. שאני חייבת לפתוח את זה. שיתפתי אותו, והוא פשוט חיבק אותי, היה שם בשבילי.

"באחד הערבים דיברתי בטלפון עם אחותי, שגדולה ממני בתשע שנים. כל החיים היא היתה לי ולאחיות שלי כמו אמא, כי אמא שלנו לא תמיד היתה פנויה. סיפרתי לה על התחושות הקשות שלי, והיא אמרה שאולי כדאי שאעשה עם זה משהו. שאלך להתלונן, שאספר. שככה הוא אולי ייכנס לכלא, וגם תהיה לי סוג של סגירת מעגל.

"סגירת מעגל", היא חוזרת על המילים באיטיות. "מי חשב שזאת הולכת להיות פתיחת מעגל. הרי מבחינתי, כשהמעשים קרו, לא ידעתי שעברתי תקיפה מינית. לא הבנתי מה זה אומר. ידעתי שאני מרגישה שונה, אבל לא ידעתי לקשר את התחושות שלי לפגיעה. לא ידעתי עד כמה זה חמור".

• • •

מיכל לא נרדמה כל הלילה אחרי השיחה עם אחותה. למחרת, ב־15 בדצמבר 2011, בשעה 8 בבוקר, ביקשה מאחותה לבוא איתה לתחנת המשטרה בירושלים.

"קנינו קפה בארומה, ונכנסנו לתחנה. חשבתי שאני פשוט אספר את הסיפור וזהו, זה יהיה מאחוריי. אבל רק כשישבתי שם מול החוקרת, הבנתי עד כמה הסיפור שלי ארוך ומורכב".

כמעט חמש שעות היא ישבה בחדר החקירות, נוברת בפרטי הסוד הנורא של חייה. "אמרתי לחוקרת שזה קרה בערך כשהייתי בת 6. רק אחרי שבדקנו כל מיני תאריכים, הבנתי שהייתי בת 14, אבל עם ראש של ילדה בת 6. בלי מודעות לסכנה, למיניות, לערך של הגוף. מבחינתי, מה שהוא עשה היה משהו שאסור שיידעו. שאם מישהו יגלה, האדמה תבלע אותי, וסוף העולם יגיע. פחד ממשי".

הפחד שאנשים יגלו גבר על הפחד מהמעשים?

"כן. היום אני יודעת לומר שזה פשוט ערער אצלי את כל הערך העצמי. היתה ילדה שקטה ומופנמת, ממשפחה מרובת ילדים. ההורים לא היו פנויים רגשית לכל אחד מאיתנו, ואני לא הרגשתי שיש מקום לקול שלי. חשבתי שגם אם קשה לי, זה יעבור וימשיך הלאה. ככה חייתי, בידיעה שזה יעבור ויחלוף. לא חשבתי שזה ישפיע לי על כל החיים.

"רק כשישבתי אצל החוקרת התחלתי להבין מה קרה לי. זה היה מטורף. אני מספרת לה את הסיפור, והיא בוכה. אומרת לי ששנים היא עוסקת במקצוע, ומעולם לא פגשה כזה סיפור קורע לב. משהו בדינמיקה המשפחתית, בניצול המניפולטיבי של החברה שבה הכל מוסתר, שבר אותה. אולי זו היתה העובדה שהייתי ילדה שברירית וחלשה, ומישהו ניצל את זה.

"אחרי שיצאתי מהתחנה, סביב 1 בצהריים, הופתעתי לגלות שהנה, סיפרתי את הסוד שלי, והעולם לא נחרב. אני חיה. וזה בסדר. הבנתי שעושה לי טוב לדבר.

"התחלתי לתת לעצמי לדבר, ולשתף. סיפרתי לחברות שלי, שלא ידעו בדיוק מה קרה. היו שנים שהרגשתי צורך להקיא את זה, לדבר על זה כמה שיותר, לפעמים אפילו באופן מוגזם, כי הרגשתי שזה ריפוי בשבילי".

שעות אחדות לאחר הגשת התלונה נעצר הגבר שתקף את מיכל. רעד עובר בגופה כשהיא נזכרת בעימות שנערך ביניהם בבית המעצר, עוד לפני תחילת המשפט. "אחותי הגדולה, שבאה איתי, סיפרה לי שהוא משליך את הכל עלי. אומר שאני גרמתי למעשים. זה היה מטלטל. הרי בכיתי כל הזמן כשהמעשים קרו, אז איך הוא אומר שזאת אני?

"נכנסתי לעימות בסערת רגשות. הוורידים שלי במצח התפוצצו מכעס. מרוב שצעקתי, הקול שלי נשבר.

"הקלדנית מקלידה את הדברים, והדמעות שלה מטפטפות על המקלדת, ואני כל פעם צועקת ויוצאת להירגע ונכנסת שוב וכועסת, ויוצאת להירגע. ככה במשך שעות. שפכתי שם את הכאבים הכי גדולים שלי. צעקתי עליו, איך הוא לא מתבייש גם עכשיו להמשיך לקחת אותי למקום הכי נמוך שאפשר. אבל הוא הכחיש כל מילה שלי.

"אני לא יודעת איך תפקדתי ביום הזה. בכלל, אני לא יודעת איך תפקדתי בכל התקופה הזאת. אבל תפקדתי. הייתי בלימודי תואר ראשון, עשיתי מה שצריך, בלי חשק. ביום העדות שלי בבית המשפט, נכנסתי לאולם עם בקבוק מים וחבילת טישו, וכמו בעימות - כל עשר דקות יצאתי מהדיון בוכה, התאפסתי וחזרתי.

"לאורך כל המשפט הייתי צריכה להוכיח שאני לא אשמה. גם ככה הרגשתי אשמה, וחשופה, והחקירות היו נוראיות. עורכי הדין שלו צלבו אותי, ניסו למצוא מקומות שבהם אצטייר כשקרנית. היו רגעים שאפילו השופט אמר לעורך הדין שהוא מגזים. ריסקו אותי שם".

ב־15 ביולי 2013, אחרי שנחתם הסדר טיעון, הרשיע בית המשפט המחוזי בלוד את התוקף בביצוע עבירות מין רבות בקטינה בת משפחה, ושלח אותו לתשע וחצי שנים בכלא, בניכוי זמן המעצר. דווקא בדיון ההוא, מיכל לא נכחה.

"לא הודיעו לי על הדיון. הייתי בלימודים, כשפתאום הפרקליטה התקשרה אלי ואמרה שיש גזר דין. זזתי הצידה מהאנשים שהיו לידי, וכששמעתי מה העונש, יצאה לי מין אנחת רווחה כזאת.
"חבל לי שלא הייתי שם", היא כמעט צועקת. "לראות את הפנים שלו, את הסבל שלו, ברגע שאומרים לו מה העונש".

בחודש שעבר הודיעו לה שהוא סיים לרצות את עונשו ושוחרר מהכלא. עד היום, היא קיבלה רק כעשרה אחוזים מ־50 אלף השקלים שהיה אמור לשלם לה כפיצוי.

• • •

מלבד אחיותיה שליוו אותה, בני משפחתה העדיפו להתעלם מכל ההליך המשפטי והאירועים סביבו, ולא דיברו על הנושא. גם הוריה לא אמרו לה מילה.

עד היום, היחסים שלה איתם מורכבים. לפני תשע שנים התגרשו ההורים, ומאז נישא אביה בשנית. שני ההורים עדיין מנהלים אורח חיים חרדי.

"לא גדלתי בבית שבו משתפים במחשבות ובתחושות", היא מניחה את ידה על ליבה. "ההורים שלי היו מטפלים בנו ברמה הטכנית, אף פעם לא חסַר לי ציוד ולא חסַר אוכל. אבל זה לא היה בית שבו שואלים אותך אחרי הלימודים מה שלומך ואיך עבר עלייך היום. אז גם על האירועים האלה לא מדברים. זה מוקצה, לא נוגעים בזה ולא מתייחסים לזה. מצפים ממך להתאפס מהר ולהתקדם.

"בן הזוג שלי באותה תקופה עודד אותי לדבר עם אמא שלי על התחושות שלי בעקבות המשפט, והחלטתי לנסות. ישבתי איתה באחד הימים, סיפרתי לה שהגשתי תלונה, ושיש כרגע הליך משפטי. היא שתקה ולא אמרה מילה. עד היום אני מנסה להבין מה היא חושבת, ולא מצליחה. איך היא יכולה לשמוע את הבת שלה מספרת לה משהו כזה כואב, ולא משתגעת ורוצה להגן עלי.

"יום לאחר מכן, אבא שלי חיכה לי כשחזרתי הביתה מהלימודים במכללה. אבל במקום לתמוך בי ולחזק אותי, הוא הטיף לי מוסר מה הייתי צריכה לעשות כשהתחילו המעשים, בגיל 14. אמר: 'היית צריכה לקום וללכת, לא היית צריכה לתת לזה להמשיך לקרות'. אמר שאני צריכה להתחזק, אבל לא מבחינה אישית, אלא מבחינה רוחנית, דתית. ואז הבנתי שאין לי יותר מה לדבר איתם על הנושא".

הזמנת את אמא שלך למופע?

"לא, ואני גם לא מצפה ממנה לבוא".

ואת האחיות שלך?

"כן, והן באו. זו היתה התרגשות גדולה לראות אותן בקהל".

• • •

בעקבות הגשת התלונה, הרגישה מיכל שמעמסה גדולה ירדה ממנה, ויצאה למסע לגילוי עצמי. היא התרחקה עוד יותר מהדת, החליפה את החצאיות הארוכות במכנסיים, ואת החולצות הסגורות בחולצות טי וגופיות. היום היא מגדירה את עצמה "מאמינה". "לא שומרת שבת, שומרת על עצמי", היא מחייכת.

היא מוציאה מהתיק מחברת גדולה עם כריכה עבה, שאותה קיבלה בתחילת התהליך בפלטפורמא. מעלעלת בה, עוברת על המונולוגים שכתבה בזמן הלימודים, וגם על התחושות שחוותה. בכתב יד עגול, מסודר, כתבה על הכאב, על הקשר עם המשפחה, שהתרופף לאחר הגילוי, וגם על הדרך שעברה כדי להאמין בעצמה.

באחד הדפים במחברת היא מצטטת חוות דעת של עובדת סוציאלית שטיפלה בה בתקופת המשפט. "מיכל נערה אינטליגנטית עם פוטנציאל גדול", נכתב בחוות הדעת, "אבל היא עצובה ושברירית. הנזקים שנגרמו לה הם לכל החיים".

"היו לי תקופות של דיכאון. בדידות עמוקה, תחושת חוסר ערך, חוסר תועלת לעולם. פוסט טראומה מוחלטת. לא ידעתי איך להתמודד, אז פשוט נשארתי במיטה. לומדת־לא־לומדת, מבלה ימים שלמים במיטה. לקח לי הרבה זמן להבין שאני טובה. שאני יכולה. שאני בסדר".

איפה היתה נקודת המפנה?

"כשטסתי לתאילנד עם בעלי דאז. נכנסתי יותר חזק לעולם הריקוד, והתחלתי להופיע בפסטיבלים בארץ, ואפילו בחו"ל. בגיל 23 עשיתי שירות לאומי במשטרה, אחרי שהגשתי בקשה מיוחדת להתנדב בגיל מאוחר. אחר כך התחלתי ללמד במועדון סלסה בירושלים. מתברר שהייתי רקדנית ממש טובה, אבל לא ידעתי את זה.

"צללתי לעולם הזה של הריקוד. פתאום הרגשתי שאני מסוגלת. שאני עושה משהו שאני אוהבת, לא משהו שאני צריכה לעשות. התחלתי להאמין בעצמי ולפרוח. הייתי עובדת בבוקר במחלקת כספים במשרד, ובערב מלמדת ריקוד. מצאתי שם הריפוי שלי, דרך התנועה והמוזיקה. בגיל 26 התגרשתי, והתחלתי חיים חדשים".

כשהיא מרימה את ידה השמאלית, נחשף קעקוע של תו שש־עשרית במוזיקה, התו שמוסיף מהירות. "כי גם החיים שלי מתנהלים בקצב מהיר יותר משל אחרים, רצופים בחוויות משנות חיים והשלמת פערים".

זה לא הקעקוע היחיד על גופה. על צדי הצלעות היא קעקעה את המשפט "הכל אפשרי" באנגלית, ועל העורף יונק דבש. "אחרי שהצלחתי לעשות שפגט בפעם הראשונה, בגיל 25, הבנתי שאם אני מצליחה לשבור מחסום גופני, הכל אפשרי. הרי לא למדתי ריקוד מגיל 5, כמו בנות אחרות. הרי הגוף שלי נפגע, לא חשבתי שאוכל לעבוד איתו. היום נראה לי שאני יכולה הכל.

"רק בגיל 25 התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי מקצועי, דרך המרכז לבריאות הנפש. החוקרת במשטרה הפנתה אותי אליהם כבר בזמן הגשת התלונה, אבל לא באמת הבנתי אז את חשיבות הטיפול. רק בשנה האחרונה אני מתחילה להבין שהכנפיים שלי מספיק חזקות כדי לעוף לבד, ואני צריכה להסתדר בלי הטיפול".

• • •

כחלק מתהליך הריפוי, היא הגיעה לפרויקט פלטפורמא, שהוקם על ידי המחזאית קרן כהן ישראלי והבמאית דנה דבורין. "ראיתי פוסט בפייסבוק של מישהי שהשתתפה בפרויקט, והיא סיפרה על התהליך שעברה שם וצירפה תמונה שלה על הבמה. זה מאוד ריגש אותי, ואמרתי לעצמי שאני גם רוצה.

"שלחתי הודעה למנהלי הפרויקט, ששנת לימודים כזו נשמעת לי מטורפת, ושאני ממש אשמח להצטרף אם יהיה מחזור נוסף. אחרי כמה ימים החזירו לי הודעה שיפנו אלי כשייפתח המחזור הנוסף, ושם זה נעצר. רק אחרי חצי שנה התקשרה אלי העובדת הסוציאלית של המחזור, מור הרפז, ואמרה שנפתח מחזור נוסף, ושהם רוצים לזמן אותי לאודישן".

היא זוכרת איך הגיעה נרגשת לאודישן בתיאטרון יפו, וסיפרה על עצמה. הם הציעו לה לשיר, והיא אזרה אומץ ושרה את "אל תלך מכאן" של ריטה ורמי קלינשטיין. "התפרקתי שם רגשית עם השיר הזה", היא מחייכת, וההתרגשות ניכרת בה גם עכשיו.

"מאותו רגע, החיבור שלי עם דנה וקרן היה פותח לב. הרגשתי שמצאתי בית. תיאטרון נשי, שהמטרה שלו היא לתת את הפלטפורמה להשמיע את הקול שלי. הרגשתי שסוף סוף, מישהו מתעניין בי. שאני חשובה למישהו, ויכולה לצעוק את מה שיש לי בלב. לעמוד על הבמה זה משהו עוצמתי ברמות".

מטרת הפרויקט היא לתת עבודה וחממה בתוך התיאטרון לנשים נפגעות אלימות, באמצעות הכשרתן למגוון תפקידים אמנותיים - שחקניות, מפיקות, מנהלות הצגה, עוזרות במאית, ועוד. עד כה כבר הוכשרו בפרויקט עשרות נשים, חלקן עלו על הבמה, וחלקן השתלבו בעבודה מאחורי הקלעים.

"המטרה שלנו היתה בית ספר למקצועות הבמה, שייתן גם כלים לחיים ולעבודה", אומרת דנה דבורין. "כל אחת מהמשתתפות עוברת תהליך, ואנחנו מחליטות ביחד מתי הן מספיק בשלות לעלות על הבמה ולחשוף את הסיפור. צריך להיזהר ממצב שבו מישהי עולה על הבמה מוקדם מדי ועלולה לחוות רגרסיה. מיכל מאוד ריגשה אותנו, והתאימה בול לעלות על הבמה גם תוך כדי התהליך".

• • •

לפני כמעט שנתיים עלתה מיכל על הבמה לראשונה, בשתי הצגות של פלטפורמא - "גופך הפקר" ו"שתי ברירות". היא הופיעה עם עוד כמה נשים, שכל אחת מהן זועקת את סיפור הפגיעה שלה במונולוג מטלטל. מיכל כבר הכירה את הבמות מהופעות הריקוד שלה, אבל הפעם היה עליה לעמוד ולספר על עצמה, על חייה, מנקודת מבט של עוצמה ולא של הקורבן.

"התיאטרון הוציא ממני את הכוחות שהיו חבויים בתוכי", היא אומרת. "רק כאן נתתי לעצמי סוף־סוף את המקום לעשות את כל הדברים שאני רוצה לעשות, ושאני מרגישה לא מספיק טובה או חשובה כדי לעשות אותם. כי הנה, מישהו כן מתעניין בי. מישהו כן רוצה לשמוע מה יש לי להציע".

באחת ההופעות בשנה שעברה, בהרצליה, עלתה מיכל על הבמה, וגרונה נשנק. "לא יכולתי לדבר. ירדתי מהבמה. רק אחרי עשר דקות נרגעתי וחזרתי. זה קורה לפעמים, כשהפוסט־טראומה צפה. אבל שם היה עוד משהו. שיתפתי את דנה וקרן בתחושות שלי, והצלחתי לזהות שזה קשור לזוגיות שהייתי בה באותם ימים.

"הבנתי שאני משחזרת קשר שהוא לא טוב לי, קשר מקטין. שננקטת כלפיי סוג של אלימות. לא אלימות פיזית, אבל כזאת שכוללת אלמנטים של אובססיה ושליטה, שבהן אני מצטמקת. מתוך רצון להרגיש 'נורמלית', אישה שמצליחה לנהל מערכות יחסים וחיים תקינים, חייתי במין כלוב שבניתי לעצמי, ולא אפשרתי לעצמי את החופש להיות פשוט אני. נשאבתי לזה, בדפוסים של פעם. אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייבת לצאת מזה ולהחזיר לעצמי את השליטה. והצלחתי".

היום היא מלמדת ריקוד לטיני ופילאטיס, מאמנת אישית, ומגדירה את עצמה "מובילה לאיכות חיים בריאה וטובה יותר". היא גרה בדירה שכורה בירושלים, עושה את מה שהיא רוצה ואוהבת.

"התחלתי ללמוד טיפול בתנועה באוניברסיטת חיפה, ואני יודעת שיום יבוא ואהיה מטפלת, ואוכל לעזור לבנות כמוני, בזכות הכלים שיש לי. יש לי את הריקוד, ואת תחושת השליחות הזאת, שאני יכולה לעזור לנשים ולבנות שחוו את אותם דברים כמוני. לצערי יש הרבה כמוני".

batchene@gmail.com