נחקק החוק לשוויון מעמד האישה
בימי פעילותה האחרונים של הכנסת הראשונה התמקדה הקואליציה בדחיית דיונים לכנסת הבאה, בחוקים שלגביהם היתה מחלוקת בין סיעות הבית, דוגמת חוק גיוס בנות דתיות, חוק האזרחות וחוק הביטוח הלאומי. לעומת זאת, רוב המפלגות התאחדו לשיתוף פעולה פרלמנטרי ראשון מסוגו - קידומו של "חוק שיווי זכויות האישה" (כך במקור: שיווי).
הדיונים ארכו זמן רב, בעיקר מכיוון שהשפעתו של החוק היתה אמורה להתבטא בעשרות תחומים, נוסף על נישואים וגירושים: חוזי עבודה, קניין, ייצוג, ירושה, תקציב המדינה, שירות בכוחות הביטחון ועוד, כפי שהסביר שופט בית המשפט העליון משה זילבר: "חוק זה אינו כחוק רגיל אחר. לפנינו חוק אידיאולוגי, מהפכני, משנה סדרי חברה, חוק המבקש לעקור מהשורש כל עניין שבו קיים - לפי החוק הקיים - קיפוח משפטי כלשהו של האישה".
ויכוחים רבים נלוו לסעיפי החוק השונים. מפלגת החזית הדתית הלאומית בת 16 המנדטים, שחיברה בין כל המפלגות הדתיות שפעלו בזמנו בארץ, בדקה כל תג ותו בחוק החדש, ולא מעט סוגיות נדרשו לדיונים חוזרים ולניסוחים מחודשים, כשהועלתה טענה כלשהי בנוגע לניסוח "הפוגע במסורת ובהלכה היהודית". הדבר הביא לכך שהחוק, שהיה בעל חשיבות רבה, כלל תשעה סעיפים בלבד ולא השתרע על יותר מ־1,700 מילים.
בין השאר, קבע החוק שאישה הרה תקבל שירות ציבורי בלא המתנה בתור; שאדם שהתיר קשר נישואים ללא פסק בית דין מוסמך יואשם בפשע שדינו מאסר עד חמש שנים; שלאישה נשואה תהיה זכות מלאה על הקניין שרכשה לפני הנישואים ועוד.
החוק אושר בקריאה שלישית בכנסת ב־9 ביולי 1951, ובמהלך העשורים שחלפו מאז - חזר לדיון לא פחות מ־12 פעמים. תיקונים ותוספות שנקבעו בו בשנים 2018-1965 קידמו את מעמד האישה בישראל, אך עדיין ניכרת אפליה בין המינים בארץ, בעיקר בסוגיות שכר וקידום נשים לתפקידים בכירים.
הצנע לא מעכב: המונים מבקשים לטייל בחו"ל
בתחילת יולי 1951 הסתמנה בארץ תופעה מפתיעה על רקע הקשיים הכלכליים שהמדינה ורוב הציבור היו שקועים בהם: צנע או לא - הציבור (לפחות זה שידו היתה משגת) רצה לצאת לחו"ל.
בסוכנויות הנסיעות הגדולות נצפו המוני ישראלים צובאים על עמדות קבלת הקהל, ומחפשים לעצמם דיל טוב לנסיעה מעבר לים. כל הקשיים הביורוקרטיים והסיבוכים הפורמליים שנערמו בדרכו של המבקש לנסוע לחו"ל - כמו גם ההקצאה הזעומה של מטבע חוץ לנוסע (עשרה דולרים בלבד) - לא פגעו בהתלהבותם של הישראלים לטוס או להפליג מעבר לים.
היציאה מהארץ היתה כרוכה באותם ימים במסע מכשולים של ממש. בין השאר, נדרש אישור מוקדם ממשרד הפנים, כולל פגישה עם פקיד הגירה, בליווי מסמכים ואישורים שיוכיחו ש"הנסיעה חיונית ועשויה להביא לפיתוח הארץ, דוגמת נסיעה לצורכי תעשייה, מסחר, יצוא, יבוא ציוד או השתלמות מקצועית". אישור חריג ניתן רק ל"נסיעה לצורכי טיפול רפואי דחוף שאינו מסופק בארץ, וזאת תוך המצאת כל המסמכים הרפואיים הנדרשים".
בקשות לנסיעה למטרת נופש נפסלו מייד, מה שאילץ רבים להמציא "פטנטים" להשגת האישור היציאה המיוחל (למשל הצגת תכתובת מסחרית, לכאורה, עם גורם בחו"ל, או זיוף של מסמכים רפואיים). בהקשר זה יצוין שהיעדים הפופולריים לנופשי חו"ל לישראלים ב־1951 היו קפריסין, רומא, פריז ולונדון, נוסף על חנות קטנה בשדה התעופה בלוד או באונייה, עם מוצרים פטורים ממכס (גלגולו הראשון של הדיוטי פרי).
לאור הביקוש הגדול החלו בסתיו 1951 בפרויקט הרחבת שדה התעופה לוד, כך ש"יוכל לקלוט עד 100 אלף נוסעים בכל חודש".
הסכם על כרזות התעמולה
בתחילת יולי 1951, כשבועיים לפני יום הבחירות לכנסת השנייה, הודיעה הממשלה על חלוקה מיידית של שתי טונות נייר ממלאי מחסני החירום, ש"יחולקו למפלגות השונות על פי גודלן, לצורכי הדפסה והדבקת מודעות וכרזות מטעם המפלגה ברחבי הארץ".
מייד לאחר מכן נקראו "מדביקי הפלקטים" בכל מפלגה להגיע במהירות לסניף המרכזי, "לעדכון ולהיערכות". היו אלה בעלי מקצוע שהיו עוברים בשכונות ובידיהם דלי מלא בנוזל דביק, מברשת רחבה וכרזות פוליטיות שונות, שאותן היו מדביקים במהירות על לוחות המודעות - וממשיכים הלאה ללוח (או לקיר הבניין) הבא.
אחרי הבחירות הראשונות לכנסת, שנתיים וחצי קודם, נראו הרחובות בערי ישראל כמזבלה, עם המוני כרזות מודבקות על קירות הבתים וכרזות רבות שנשרו ולכלכו את הרחובות, למגינת ליבם של פועלי הניקיון.
כעת, לקראת הבחירות השניות, כינס בלשכתו ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, את נציגי כל המפלגות, לחתימה על "אמנה לשביתת נשק". לפי אמנה זו, "מדביק הפלקטים של מפלגתי לא יקרע או ידביק חומר תעמולתי על חומריה של מפלגה אחרת".
באמנה נקבע שכל המפלגות ידפיסו בראש כל כרזה את תאריך הדפסתה, ורק כעבור ארבעה ימים יורשו מדביקי פלקטים להדביק עליה מודעה חדשה מטעם מפלגה אחרת. רוקח הבטיח, מצידו, ש"העירייה תעמיד בתוך ימים ספורים עשרות לוחות מודעות שיהיו מיועדים לתעמולת בחירות".
אך כרגיל בעניינים כאלה בישראל, הנוהל המוסכם פעל כהלכה ימים ספורים בלבד, עד שהופר - והבלאגן התעמולתי חזר.
"תותחי הבנייה" שהובאו במיוחד מחו"ל - הכזיבו
ב־1949 יובאו לארץ, בעלות של חצי מיליון דולר, שתי מכונות אוטומטיות ענקיות שנקראו "תותחי טורגלייר", ושנועדו לבנייה זריזה של בתים. היזמים דיווחו ש"מדובר במכונות היוצקות במהירות אלמנטים של בנייה בכמות המאפשרת הקמה של 12-10 בתים ביום".
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־8 ביולי 1951 הותקפה שרת העבודה, גולדה מאירסון (שאגף השיכון נכלל בפעילות משרדה), בגין "הסחבת בבניית בתים חדשים". בתגובה מסרה גולדה ש"תותחי הבנייה התגלו ככישלון מוחלט: כושר הייצור עומד על בית אחד ביום, העלות גבוהה מבית רגיל עשוי בלוקים, וכמות הפועלים הנדרשת להפעלת המכונות היא גדולה משמעותית".
ענף יצוא מפתיע מישראל: עפרונות
ממפעל לייצור עפרונות שנפתח בירושלים ("עפרונות ירושלים") נמסר באמצע יולי 1951 ש"יצוא ראשון של עפרונות מתוצרתנו יישלח השבוע לתערוכה בינלאומית שתתקיים באיזמיר, טורקיה". בעל המפעל, ד"ר אלכס רפאלי, איש אצ"ל וארגון ז'בוטינסקי בעברו, נתן לעפרונות היצוא את השם "צברה" והודיע ש"איכותו של העיפרון הירושלמי, כמו גם מחירו, יאפשרו לו להתחרות בהצלחה בשווקים רבים".
החלו הנטיעות בשטח שיהפוך לפארק הירקון
ב־5 ביולי 1951, בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק, החל בתל אביב טקס נטיעת פארק על גדות הירקון - האתר שיהפוך ברבות השנים לפארק הירקון. בהודעה של עיריית תל אביב נמסר ש"השטח המוקצה לפארק הוא 700 דונם, ובמקום יינטעו 50 אלף עצים". כיום, אגב, משתרע פארק הירקון על פני 3,500 דונם, והוא נקרא על שם ראש עיריית תל אביב לשעבר יהושע רבינוביץ' ז"ל.
הנעלמים / משחקי שכונה שהיו
מחניים קטן
משחק אהוב שבמסגרתו נעה קבוצת ילדים במרכז בין שני "זורקים" - אחד מכל צד. הזורקים הטיחו כדור לעבר הילדים שבמרכז, כדי לפגוע בגופם ובכך לפסול ("לשרוף") אותם. הילדים, מצידם, ניסו לחמוק מפגיעת הכדור, ומי שגם הצליח לתפוס בידיו כדור שנזרק לעברו - קיבל חסינות ("חסימה") מפסילה אחת. כל שרוף שיצא הצטרף מייד לצוות הזורקים, מה שאִתגר עוד יותר את הנותרים במרכז. למנצח הוכתר מי שנשאר אחרון ולא נשרף.
הצרכנייה / פריטים מאז
פנס כיס
מוצר שהיה בשימוש נפוץ באוכלוסייה הבוגרת, בזמנים שבהם תאורת הרחוב לא היתה משובחת ולא בכל הבניינים היה חשמל בחדר המדרגות. יצרנית פנס הכיס, חברת "ראן" (נוסדה בתל אביב ב־1933), התמחתה בייצור סוללות, והמוצר שלה זכה לפופולריות בזכות צורתו השטוחה, שאפשרה להכניסו לכל תיק יד, ובזכות הסוללה הגדולה, שהחזיקה מעמד תקופה ארוכה. "ראן" התאחדה ב־1960 עם מפעל האלקטרוניקה "תדיר", והם הקימו יחדיו את חברת תדיראן.
פגישת בית"ר בז'נבה
מאחורי התמונה למעלה נרשם: "12.03.1945, פגישת בית"ר". לדברי מנהלת ארכיון מכון ז'בוטינסקי, אמירה שטרן, התמונה צולמה במונטרה שעל גדות אגם ז'נבה בשווייץ, שם שהו עשרות חברי תנועת בית"ר בשלהי מלחמת העולם. אחדים מהמצולמים עלו לישראל, ואלבום ששייך לגבר המסומן בעיגול התגלגל משוק הפשפשים ביפו לידי האספן דיוויד מטלו מקנדה. מזהים? נשמח להשיב את האלבום למשפחה. כתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו