משחקים באש: הכשלים המסוכנים במערך הכבאות

"כל שנה בסוף החורף עורכים למתנדבים בצוותי החירום היישוביים כנס תדרוך, ומדברים איתנו על סכנת השריפות", אומר שגיא (שם בדוי), בן 45 מהצפון. "השנה ראינו את הפחד בעיניים של הדוברים, הכבאים והשוטרים. הם היו בפחד אלוהים ממה שהולך לקרות בקיץ מבחינת שריפות, בגלל מיעוט המשקעים והעובדה שאנשים יציפו את הפארקים, כי יהיה בעייתי לנסוע לחו"ל.

"אבל למרות כל הפחד הזה, לא נתנו לנו באמת הנחיות אופרטיביות. כיבוי אש נתנו הנחיה לסדר את ברזי הכיבוי ביישוב. אם היישוב מוצא לזה תקציב הוא מסדר אותם, אבל אף אחד לא בודק שזה נעשה. ביער סביב היישוב שלנו שוכבים כבר שנים עצים יבשים שנפלו ולא פונו, והם מהווים סכנת בעירה.

"אני הזמנתי בדיקה של מכון התקנים כדי לוודא שלחץ המים ביישוב שלי יוכל לעמוד בצריכה המוגברת בעת שריפה. הגיע בודק שמצא שאין מספיק לחץ בברזים. המשמעות היא שבזמן אירוע אנחנו עלולים להישאר עם צינורות ריקים. הפתרון לזה מאוד פשוט: הגדלת קוטר הצינור שנכנס ליישוב, וגם העלות זניחה במונחים ציבוריים - כ־20 אלף שקלים. אבל 'מקורות' לא מסכימה כי היא חוששת שהחיישנים שלה לא יזהו מים בשעות צריכה נמוכות, ואף אחד לא יכול להכריח אותה.

"בהרבה מקומות בעולם אסור להבעיר אש ביערות, ופקחים מטילים קנסות כבדים על מי שמבעיר אש. אצלנו אין איסור ואין אכיפה. בתוך יערות יש אפילו מקומות שמיועדים למנגל. רק לפני שבוע ראיתי מדורה בוערת שמטיילים השאירו באמצע היער. מדורה ממש, לא גחלים. רצתי הביתה, מרחק רבע שעה, חזרתי עם האוטו שלי, שיש בו תמיד מעדר וג'ריקן מים, וכיביתי את המדורה".

למה לא הזמנת את מכבי האש?

"אני לא בטוח שהם היו באים בשביל מדורה, וגם אם כן - הסיכוי שלהם לאתר את מקום המדורה בנקודה ביער היה קטן. הכבאים לא תמיד מכירים את השטח, וכל דקה מיותרת יכולה להפוך מדורה קטנה לשריפה גדולה. גורמי הביטחון, היערנים והכבאים הם אנשים נחמדים שעושים מה שהם יכולים. לרוב הם פשוט לא יכולים".

"שלא יגידו שלא ידעו"

בשבועות האחרונים שוחחנו עם עשרות לוחמי אש בעבר ובהווה, אנשי שטח ומתנדבים, מהנדסי בטיחות, יועצי אש וקציני ביטחון. חלקם ביקשו שלא להיחשף מחשש שיבולע להם. כולם התריעו מפני המשך המצב הקיים, והביעו חשש שהשריפה שהתחילה לפני חמש דקות או שתתחיל בעוד חמש דקות תצא מכלל שליטה ותוביל לאסון גדול. השאלה היחידה היא לא אם יהיה אסון - אלא מתי. שוב ושוב שמענו את המילים: "שלא יגידו אחר כך שלא ידעו".

בתחילת החודש שעבר השתוללו שלוש שריפות גדולות בהרי ירושלים, כנראה כתוצאה מהצתות. שעות ארוכות נדרשו עד לכיבוין. המחיר היה כבד: אלפי דונמים של חורש עלו באש, ועשרות תושבים פונו מבתיהם.

נעם אגמון (71) מצור הדסה, פרופסור לכימיה בגמלאות, ראה את העשן ממלא את הרכס מול ביתו ביום שישי ב־9 בבוקר. "צילמתי את העשן, ושלחתי בקבוצת ווטסאפ של מתנדבים שמסייעים בתחזוקה של השמורה. התקשרתי גם לחברת הביטחון של היישוב וביקשתי שישלחו סייר.

"ראיתי מהמרפסת שהסייר עובר ולא עוצר. התקשרתי שוב, והמוקדנית הסבירה לי שהיא פנתה למכבי אש, והם אמרו שהשריפה היא בבית שמש הסמוכה. אמרתי לה שהשריפה ממש מעבר לגדר של צור הדסה, שאני רואה אותה בעיניים. היא ביקשה שאשלח לה תמונה. שלחתי. התקשרתי שוב כעבור 10 דקות. המוקדנית אמרה שכוחות הכיבוי בדרך, אבל אני כבר נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון האש, לדרך הביטחון של היישוב.

"תחנת הכיבוי נמצאת במרחק של שני ק"מ מאיתנו. כשהגעתי, סמוך לשעה 9:30, מכבי האש כבר היו שם. זו מהירות תגובה מצוינת. השריפה, במדרון הדרומי של הר כיתרון, היתה קטנה. הכבאים עמדו על השביל ליד הכבאית, הסתכלו עליה ואמרו לי: 'אתה רואה שאנחנו לא יכולים להגיע לשם'.

"הצעתי להם להגיע מכיוון אחר, אבל לשם כך הם היו צריכים צינור של 100 מטר והיה להם רק צינור של 50 מטר. הם הזמינו מטוס כיבוי, אמרו להם שיגיע מטוס רק ב־11:30. שאלתי למה זה לוקח שעתיים, והם אמרו: 'היום יום שישי, הטייס עושה כוננות מהבית'. הם פשוט ישבו, הסתכלו על השריפה וחיכו".

מטוסי הכיבוי הראשונים הגיעו בשעה 11:32. בשלב הזה האש כבר אחזה בשטחים נרחבים.
"זוג מטוסים היו טיפה בים", אומר אגמון, "הזניקו עוד ועוד מטוסים, ואחרי שעתיים היה כוח אווירי מלא של 14 מטוסים, שנלחם בשריפה הענקית. אני חזרתי הביתה, ומהמרפסת ראיתי את האש קופצת מעבר לגדר לכיוון חוות הסוסים ביישוב. באותה שעה החל פינוי של התושבים בשני רחובות ושל חוות הסוסים.

"האש בערה שלושה ימים, עד יום ראשון. הטייסים עשו מבצע הרואי להציל את צור הדסה, אבל אפשר היה לכבות את השריפה הזאת קודם, עם צינור כיבוי ארוך או עם מטוסים שהיו מגיעים מייד. אם היו עוצרים אותה בהתחלה לא רק שהיו מונעים את הנזק האדיר, גם היה נמנע הדיווח בתקשורת. אני בטוח שהדיווח נתן השראה להצתות נוספות".

איפה לדעתך היה הכשל?

"הכבאים לא הבינו את השטח. הבריזה שמגיעה בצהריים מכיוון מערב יוצרת בוואדי 'מנהרת רוח'. כשהטמפרטורות גבוהות, אסור לתת לאש להגיע לדופן הדרומי, שכולו מיוער.

"הסיפור הגדול בשריפה הזאת הוא הקונספציה. הקונספציה היא להגן על היישובים או על הכביש, כלומר לפעול במקרה של סכנה לחיי אדם. כוחות הכיבוי נמנעים ככל האפשר מלהיכנס לשטחים פתוחים ומיוערים בגלל מחסור בכבאיות שיכולות לפעול שם. אבל יש לכבאות יחידת אופנועים לתגובה מהירה, שלא ברור לי מדוע לא הגיעה לכאן.

"פיתחנו כיפת ברזל נגד ירי רקטות, איך אנחנו לא מפתחים כיפת ברזל נגד אש? צריך לשנות את תורת הלחימה. בעזרת חיפוש פשוט בגוגל אפשר למצוא רכבי כיבוי אש שיוכלו לפעול בשטח. רוב התושבים כאן לא מבינים שהם נמצאים בסכנת חיים, זה יהיה יום כיפור הבא".

יוסי פרידמן, מנהל אגף בטיחות ומניעת שריפות ברשות הטבע והגנים, סבור אף הוא כי "היה אפשר לכבות את השריפה יותר מוקדם. הם מתייחסים לשמורת טבע כאל שדה קוצים, אבל אין דבר כזה. השמורה היא שטח חשוב מבחינה אקולוגית. יש בו זוחלים, יונקים, ציפורים. אני יכול להבין שיש סדרי עדיפויות, ברור שחיי אדם קודמים לכל. אבל אם יש אפשרות להביא עוד לוחמים ממחוזות אחרים, צריך להביא אותם. אני לא מבין מה נותן לאנשי הכיבוי את הזכות להחליט מה חשוב ומה לא חשוב, ולהחליט שלהציל את הטבע ואת הריאות הירוקות זה לא חשוב".

"תכרתו כמה עצים"

ביום חמישי, 10 ביוני, שבוע אחרי השריפה הראשונה בצור הדסה, פרצו שתי שריפות נוספות באזור. שריפה רביעית פרצה במעלה החמישה. השריפות הגדולות טופלו בידי כוחות כיבוי ומטוסים. במקביל, התחדשה האש במוקד אש שנותר מהשריפה הראשונה, בשל החום והרוחות.

"התקשרתי לכוחות הכיבוי סביב 2 בצהריים", מספר יאיר קמירסקי (62), חבר ועד היישוב צור הדסה. "אחרי כמה ניסיונות הבנתי מהקב"ט שלנו שלמכבי אש אין כוחות אש בשבילנו, כי הם עסוקים בשריפות האחרות. לקחתי את צוות הביטחון ואת צוות הגינון של היישוב, העמסנו על הגב מרססי גינון מלאים מים, הגענו רגלית למוקד האש וביצענו כיבוי ידני. בתוך 40 דקות כיבינו את האש.

"מהרגע שהודעתי למכבי האש על השריפה ועד שכיבינו אותה חלפו כשעתיים, שבהן לא הגיע אפילו צוות כיבוי אחד. עד הערב לא הגיעו כבאים ולא יצרו איתנו קשר".

גם קמירסקי סבור שדרוש שינוי תפיסתי בהפעלת שירותי הכבאות. "אנחנו נמצאים בעיצומם של שינויי אקלים", הוא אומר, "בקצב הזה כל המדינה תישרף לנו לאט־לאט.

"בשנה שעברה היו לנו כמה שריפות גדולות, שאחריהן ביקשו תושבים לכרות עצי אורן במרכז היישוב, בהמלצת כיבוי אש. לפני הכריתה התייעצתי עם מומחה כיבוי, והצעתי לוועד היישוב תוכנית למניעת שריפה באמצעות איתור נקודות תורפה. באחת מהנקודות הללו האש חדרה הפעם. אם היו מאתרים את נקודות התורפה, בעלות של כמה עשרות אלפי שקלים, היה אפשר למנוע את נזקי השריפה הנוכחית, שמוערכים במיליונים ובנזק אדיר לטבע. אבל הוועד עשה מה שהכבאות אמרה לו - 'תכרתו כמה עצים', והוציא יותר מ־100 אלף שקל על כריתת עצים".

דורון (שם בדוי), קצין כיבוי בתחנת ירושלים, הוזעק לשריפות בצור הדסה ובמעלה החמישה בשלב איבוד השליטה. "השריפה הזאת היתה יכולה להסתיים בתוך שעה", הוא אומר, "לא היה צריך להגיע למצב שצוותי הכיבוי מכל הארץ עובדים עליה.

"בקורס קצינים לימדו אותנו שרוב האירועים הקשים הם לא בגלל הכבאי הקטן, אלא בגלל תקלות פיקודיות. במחוז שלי, באופן קבוע, קצין שמנהל אירוע ועושה הערכה מבקש עשרה צוותי כיבוי ומקבל חמישה בקושי, כי חוסכים בתקציב ויש מחסור בכוח אדם. צריכים להתחנן.

"גם בשריפה בהר הרוח במעלה החמישה ב־10 ביוני ביקשנו עשרה צוותים וקיבלנו שלושה. בשריפה לפני שבועיים ליד מושב אורה - בנס לא הלך המושב. ביקשו מטוסים וצוותים ולא קיבלו, והשריפה ברחה להם".

למה למטוסים לוקח שעתיים להגיע?

"לכבאות יש הסכם עם אלביט מערכות, המפעילה של טייסת הכיבוי, שמשלמים לפי שעות עבודה בפועל ושעות כוננות. יש הקצאה של שעות, ומחלקים אותן על פני השנה. כשיש אקסטרות, משלמים על כל שעה נוספת. מישהו הימר ונתן לטייסים להיות בכוננות בבית ולא בבסיס, כדי לשלם פחות. אם הטייס היה בבסיס, הוא היה מגיע לשטח בתוך רבע שעה.

"אני עובד 20 שנה ככבאי, והכבאות מעולם לא היתה במצב כזה. מעולם לא 'נתפסו' לנו כל כך הרבה בתים. אנחנו רק חוזרים אחורה ביכולות - תסתכלי על כמות היישובים שמפונים ועל כמות הבתים שנשרפים. אבל מי שמדבר - יסגרו איתו חשבון".

לכיבוי השריפה במעלה החמישה היתה שותפה גם קק"ל, מתוקף אחריותה לייעור בארץ. "השריפה האיומה בהר הרוח פרצה בשטח יער שכבר עבר טיפול אינטנסיבי ודילול חזק מאוד", מסביר גלעד אוסטרובסקי, יערן ראשי ומנהל אגף הייעור בקק"ל.

"היערן האחראי לאזור אמר לי בייאוש: 'למרות כל מה שעשינו, בתוך שעה נאכלו 1,500 דונם'. אבל במקרה הזה לא בטוח שקק"ל היתה יכולה לעשות יותר. השטח טופל היטב, הוא ברובו מדולל יותר מהפרוטוקול. הרוחות היו חלשות. לא היה איום חזק, ולמרות זאת האש רצה".

איפה היו התצפיתנים שלכם?

"אני לא יודע, אבל השריפה אותרה מהר מאוד. הידיעות מגיעות בתוך דקות - היום כל אחד עם טלפון, עם מצלמה, והמידע מגיע לכיבוי ואלינו במהירות אדירה".

אז איך זה ששריפה כזאת הפכה כל כך מהר לשריפת ענק?

"לא לכל יש לנו תשובה".

"הפקירו אותנו"

אסון הכרמל בדצמבר 2010 נצרב בתודעה הציבורית כנקודת מפנה בהיערכות לשריפות. מערך הכיבוי הפך לרשות ארצית ממלכתית, והאחריות לו עברה מהרשויות המקומיות למשרד לביטחון הפנים. נציב הכבאות וההצלה הוגדר בחוק כדרג הפיקודי העליון, בעל סמכות הפעלה מלאה.

הנציבות זכתה לתקציבים מוגדלים ולטייסת כיבוי מפוארת, המונה 14 מטוסי כיבוי מדגם "אייר טרקטור", כל אחד מהם מכיל 3,000 ליטר של חומר כיבוי. המטוסים מוצבים בשני מנחתי קבע: מגידו בצפון וקדמה בדרום, ובשנה שעברה הם טיפלו ב־200 שריפות בשטחים פתוחים.

על פי נתוני נציבות הכבאות וההצלה, מאז אסון הכרמל נרכשו כ־300 רכבי כיבוי והצלה, המותאמים לכלל התרחישים. בשנת 2014 נוסחו בכנסת תקנות בנושא הגנת יישובים משריפות יער, אך בהיעדר הסכמות תקציביות בין משרדי הממשלה, התקנות לא אושרו עד היום.

ב־2015 הוציא מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, דו"ח מיוחד על היערכות הרשויות המקומיות לשריפות ולפגעי מזג אוויר. הדו"ח קובע, בין היתר, כי "התשתית הנורמטיבית הקיימת אינה מסמיכה גוף כלשהו לאכוף על הרשויות המקומיות קיום הנחיות הנוגעות להיערכות למצבי חירום, ובכלל זה אירועי שריפות ופגעי מזג אוויר חריגים. מוכנותה של כל רשות מקומית למצבים אלה תלויה ברצונה לקיים את ההנחיות הניתנות לה ובמשאבים שהיא בוחרת להקצות לכך. חלק מהרשויות המקומיות אינן ערוכות ואינן מצוידות כראוי לאירועי שריפות.

"הליקויים העיקריים הם היעדר הסדר חקיקתי להיערכות לאומית לשריפות. המסגרת הנורמטיבית של ההיערכות לאירועי חירום בזירה האזרחית ולטיפול בהם - המתבטאת בחקיקה, בהחלטות ממשלה ובנהלים - מטילה תפקידים על גופים ממלכתיים רבים ומקנה להם סמכויות, אך אינה מגדירה בבהירות את חלוקת האחריות ביניהם".

השנה שוב התייחס המבקר לעניין השריפות. בדו"ח שפרסם בחודש שעבר הוא מתאר תמונת מצב קשה: "יותר מ־40 אלף דליקות מתרחשות בישראל בשנה, ובממוצע 100 ביום. 126 תחנות לכיבוי אש פזורות ברחבי הארץ; 1,641 לוחמי אש ומפקדים מאיישים 72 אחוז מהתקן המבצעי. 1,675 לוחמים חסרים בהשוואה ליעד שקבעה הרשות". בנציבות הכבאות מציגים נתונים קצת שונים, שלפיהם יש כיום 2,200 לוחמי אש ו־1,000 אנשי מטה.

דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מספטמבר 2017 קובע כי בישראל יש 120 תחנות כיבוי, אבל חסרות 105 נוספות כדי להגיע לזמן תגובה אופטימלי. "בצורה הכי פשוטה - אין כסף", מסביר חיים רוקח, ראש המועצה האזורית גולן וראש תחום הביטחון וההיערכות לחירום של מרכז המועצות האזוריות. "אנחנו אמורים לעשות פסי אש, דילול יערות, מערכות כיבוי אש מסביב ליישוב, שביל אש, עמדות כיבוי. זה יעלה מיליונים. רק התקנות שמחייבות להעביר צינור מים בספיקות הדרושות משמעותן סכומי עתק.

"חלק מהשריפות באזור שלנו נגרמות מהסמיכות לשטחי אש של הצבא. בעבר הצבא היה משקיע בטיפול בשטחי האש שלו, כיום גם לו אין תקציב. המשמעות היא שיותר קשה לעצור שריפה כשהיא מתחילה לדהור.

"אני לא מתבייש להגיד שאני מפחד. המועצה האזורית גולן משתרעת על שטח של 1.1 מיליון דונם. דוח טכניון שהוגש ב־ 2012 לבקשת משרד הפנים קבע שזמן התגובה הנדרש להגעת כבאית הוא 7 דקות, והזמן הארוך ביותר הוא 15 דקות, אבל אנחנו לא עומדים בשום תקן. כשיש אירוע אנחנו מתארגנים בעצמנו: חקלאים, בוקרים ומתנדבים של צוותי החירום היישוביים (צח"י). כולם יודעים שאין ברירה, רצים לקו האש. אנחנו מתמקדים בשטחים הפתוחים, וכיבוי אש מתמקדים בצירים הראשיים.

"בגולן יש שלוש תחנות כיבוי אש: מסדה, קצרין ובני יהודה. בשנתיים האחרונות היו תקופות שהכבאות סגרה את תחנת בני יהודה בגלל מחסור בכוח אדם, לא היו להם כבאים לאייש אותה. גם כשהיא פועלת, יש בה רק שני כבאים. זה אומר שבזמן שריפה כוחות הכיבוי צריכים להגיע מהתחנות האחרות, מרחק 45 דקות, ובפועל אפשר לוותר - עד שהם יגיעו הכל כבר יישרף. פשוט הפקירו אותנו.

"בישיבה שנערכה בדצמבר האחרון עם נציב הכבאות לא הסכמתי שחיי התושבים יהיו הפקר, ותבעתי שיפתחו מחדש את התחנה ושהיא תפעל בצורה סדירה. איימתי בשביתה, והישיבה התפוצצה. בינואר באמת פתחו אותה מחדש, אבל אני לא בטוח שלא יחליטו מחר לסגור אותה שוב, ללא התרעה".

"לחסל את ועד העובדים"

יוסף בן יוסף (52), היום מנכ"ל מועצת יבנאל, עזב את שירותי הכבאות לפני שנה וחצי, לאחר 30 שנים בשירות. בתפקידו האחרון שימש מפקד תחנת טבריה. הוא הסכים להתראיין רק לאחר בקשות רבות, "כדי למנוע את אסון הכרמל הבא".

לדבריו, אסון הכרמל גרם לזעזוע חיובי בכבאות. "עברנו למשרד לביטחון פנים, הוקמה טייסת, הוקמה מכללה להכשרת לוחמים. אני הייתי שותף למיזם להכשרת לוחמי אש בשיטה צרפתית בשם Fire defense forest, שכוללת חמש רמות הכשרה למפקדים בפיקוד ושליטה על שריפות בשטחים פתוחים וביערות. הטמעת השיטה בארץ היתה במימון האיחוד האירופי, ובשנים הראשונות הוכשרו כמה קבוצות של לוחמים, קצינים ומפקדים. הוכנסו לשימוש תוכנית לחימה ממוחשבת וסימולטור שהובא מצרפת, ונעשו התאמות טכנולוגיות לתנאי השטח שלנו.

"ב־2017, עם כניסתו לתפקיד של הנציב החדש, דדי שמחי, הוא טען שכך לא מלמדים, והכל הופסק. עד היום אין שיטה אחרת. הוא בא מהצבא (שמחי שימש ראש מטה פיקוד העורף, בדרגת תא"ל; ה"א) והביא איתו אנשי צבא שהם לא לוחמי אש. ככה, בבת אחת, הנושא המקצועי ובעיקר תוכניות הלחימה זזו הצידה.

"השריפות האחרונות בהרי ירושלים מוכיחות שנדרשת הכנה מוקדמת: הכנה של תרחישים ודרכי פעולה, תכנית לחימה מוקדמת, לא להיות תגובתיים ולסמוך על המזל אלא לסמוך על הניסיון, המקצועיות והידע, בהתאם להכנות ולתוכניות המוקדמות שנעשו.

"חמור מזה: כמות האנשים שנקלטו במטה היא ללא פרופורציה מול כמות הלוחמים. גם מבקר המדינה ציין שיש יותר מדי אנשי מטה ומעט מדי לוחמי אש.

"לנציב החדש לא היה נוח עם ארגון העובדים, והוא בחר להילחם בהם. בהכנה לאירוע כיבוי יש חשיבות מכרעת לעבודת הצוות. הכבאי בשטח מסכן את חייו. התהליך בין הנציב לכבאים הביא לחוסר אמון בין הדרג הפיקודי לדרג המבצע. כשהלוחמים לא מאמינים במפקד, הם לא יעשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - לכבות אש."

משה סויסה (64), לשעבר מפקד מחוז ירושלים של מכבי האש, שירת 42 שנים בכל התפקידים - החל ממוקדן ועד מפקד בכיר. "בעקבות האירוע ב־2016, שבו נשרפו דירות בכרמל ופונו 80 אלף תושבים, ביקשתי דבר אחד: לעשות פעם אחת תרגיל ארצי. לבדוק אם אנחנו יודעים לעבוד בצורה ארצית, אם אנחנו יודעים לנהל אירוע שבו כל הכבאים מגיעים. עד היום לא היה תרגיל כזה. הנציב לא רצה.

"בישיבות פיקוד של מפקדי המחוזות, במקום לדון בדרכים לקידום הכבאות, הנושא היה אחד: איך לחסל את ועד העובדים. עד היום כבאים מאוימים, ואת האירועים מנהלים אנשים שאין להם מושג בכבאות. קצין המבצעים של הכבאות היה חייל של שמחי, מפקד מחוז ירושלים ומפקד מחוז צפון היו איתו בגדוד, מפקד המכללה חבר מפיקוד העורף, סגן מפקד מחוז דרום היה פקוד שלו בפיקוד העורף, ועוד בעלי תפקידים שהגיעו מהצבא על בסיס קשרים אישיים ובלי רקע מקצועי בכיבוי. מה אתם מצפים, שלא יהיו אסונות?"

גורם בכיר בנציבות הכבאות וההצלה דוחה את הטענות בתוקף: "מדובר בבדותה של ועד העובדים. בשנת 2020 נערכו במערך הכבאות וההצלה 253 מכרזים, רובם המכריע - מעל 80 אחוז - הסתיימו בבחירת מועמדים ראויים ומצטיינים מתוך הארגון".

"מתחת לקו האדום"

יובל (שם בדוי) הוא מפקד תחנה במרכז הארץ. גם לדעתו הכשל נמצא בניהול לא נכון של כוח האדם. "בארבע השנים האחרונות התעצם מטה הכיבוי ולא הכיבוי", הוא אומר. "בתחנה שלי, וגם בתחנות אחרות, צומצם כוח האדם. הפסיקו לתת לכבאים שעות נוספות, גם בימי מזג אוויר קיצוני, כשצריך לתגבר את הצוותים.

התקן של איגוד כיבוי האש הלאומי בארה"ב (המשמש גורם מנחה מקצועי לרשויות הכבאות בעולם) קובע שצריך יחס של כבאי אחד לאלף תושבים. לפי התקן הזה אני צריך 400 כבאים, אבל יש לי 100. זה אומר שאני עובד הרבה מתחת לקו האדום, שהוא הקו המבצעי המינימלי. אם מתפתחת שריפה אני שולח צוותים, ונשאר חשוף באזור שלו אני אחראי.

"בנוסף, כשאין שעות נוספות מה זה עושה לכבאי? רוח הלחימה ברצפה. זה לא שארגון העובדים הוא טלית שכולה תכלת, אבל זו המהות של ארגון עובדים - להילחם על זכויות העובדים. המאבק של הנציב בלוחמים גמר אותם.

"לא חסרים אירועים שבהם היו כשלים בגלל זה. למשל, השריפה בנוף הגליל באוקטובר האחרון. היא התחילה בשעה 7 בבוקר, וב־11 הגיעה לקו הבתים. הכבאים היו אז בעיצומים, והנציב העניש אותם ולא קרא להם, כדי לא לתת להם שעות נוספות. כשהאש התפשטה, הוזנקו כוחות מבאר שבע ומפתח תקווה, בזמן שהכבאים מהתחנה שלי ביקשו לבוא לעזור בהתנדבות. רק שש שעות אחרי שהתחילה השריפה קראו להם.

"היה שם נזק כבד: בתים נשרפו, צמחייה, תשתיות, מכוניות - כל מה ששריפה יכולה לקחת. פעם הכבאות היתה ענייה, אבל הכבאים נלחמו על כל בית. היום הרבה יותר בתים נשרפים, המוטיבציה ירדה.

"בשריפה במבוא מודיעים לפני שנה וחצי נשרפו כליל 40 בתים מתוך 64. זה לא היה אמור לקרות, אבל לא היה אישור להוציא מטוסים. האישור התקבל רק כשהאש הגיעה לקו הבתים. אבל אלו נזקים כבדים לרכוש. באסון המעלית בת"א בינואר 2020 - אירוע שבו כוחות הכיבוי נקראו לחלץ לכודים - זה עלה בחיי אדם".

למה?

"המוקדים הטלפוניים לא תוגברו, למרות ההתרעות על מזג אוויר קיצוני. המוקד קרס מרוב פניות. השיחות היו אמורות להיות מנותבות למוקד אחר, אבל לא הגיעו לשום מקום. אנחנו ידענו על האירוע רק כשאזרחים תפסו כבאי בזירה אחרת והביאו אותו פיזית.

"אני לא יכול להבטיח שהיינו מצילים את הזוג, אבל אם לא היו חוסכים בשעות נוספות היו לנו עוד 25 דקות יקרות, שבהן היה חלון הצלה".

"אין סמכות לתת דו"חות"

בקק"ל לא מחכים למחוקק שיתקצב את התקנות. "אחרי אסון הכרמל הקמנו קווי חיץ בחיבור שבין היערות ליישובים צמודי היער ביותר מ־400 מקטעים, 30 אלף דונם", אומר אוסטרובסקי. "זה המהלך הגדול, ועיקרו מאחורינו. בחלק מהמקומות, גם בתוך היער, הקמנו קווי חיץ כדי למנוע את התפשטות האש ולאפשר גישה לרכבי כיבוי והצלה. הבאנו רועים בדואים מהדרום עם עדרי מרעה, כדי שיחסלו את העשבייה שעלולה להפוך לחומר דליק. הכנו להם תשתיות כדי שיוכלו להתגורר עם העדר ביער. במקביל אנחנו מעודדים הקמת דירי כבשים ליד היישובים.

"יש לנו 24 כבאיות משלנו, שמופעלות על ידי עובדי קק"ל. מה־1 במאי, תחילת עונת השריפות, יש כוננים שמתצפתים מנקודות תצפית בתוך היער כדי לאתר שריפות במהירות. אנחנו גם בונים תוכנית לכל היערות, שמשלבת מחקרים על התנהגות האש במקומות שונים. זו עבודה של שנים שמצריכה ללמוד את דפוסי השטח השונים. זה בראש סדר העדיפויות".

למה אין איסור להבעיר אש ביערות? למה אין אכיפה?

"בימים שבהם יש התרעות לשריפה מטעם השירות המטאורולוגי, אנחנו מוציאים הודעות לציבור שאוסרות על הדלקת אש ביער. יש לנו פקחים שמסתובבים. אבל אלה שטחים גדולים, ואין לנו סמכות לתת דו"חות. זה חלק מהבעיה.

"אנחנו עובדים על 'חוק היער', שיסדיר את מעמד קק"ל כשירות הייעור הישראלי ויסמיך אותנו לתת קנסות, גם בנושא הבערת אש וגם בנושאים אחרים כמו ונדליזם והשלכת פסולת. החוק נמצא בדיונים במשרד החקלאות, שהוא הרגולטור שלנו, ואני מקווה שנצליח להעביר אותו בכנסת הנוכחית".

"רק להתריע"

בדוח ביקורת נוסף שכתב מבקר המדינה בשנת 2015 תחת הכותרת "בטיחות וכיבוי אש ביישובים הממוקמים בסמוך ליער, חורש וכדומה - הנחיות", נמנות שורה של הנחיות ליישובים: הכשרת קווי חיץ ודרך גישה היקפית; תחזוקת דרכי הגישה ליישובים והדרכים הראשיות בתוכם; התקנת צנרת היקפית המספקת מים לכיבוי בספיקה של 500 ליטר לדקה ובלחץ של 7-2 אטמוספרות, ושמותקנים עליה ברזי כיבוי המרוחקים עד 100 מטר זה מזה; הקמת מחסן ציוד לכיבוי אש בכל יישוב ועוד.

"משרד מבקר המדינה סבור כי נוכח סכנת השריפה הנשקפת ליישובים בקרבת יערות או בתוכם, על המשרד לביטחון הפנים ומשרד הפנים, בשיתוף משרד האוצר, מרכז השלטון המקומי ומרכז המועצות האזוריות, לפעול בהקדם לאישור תקנות ההגנה על יישובים וכללי ההגנה על יישובים מפני שריפות יער", נכתב בדו"ח. "כל שיהוי בהכשרת מעטפות הגנה ליישובים מוגנים ולקטעי כביש מוגנים ובהקמת מחסני ציוד כיבוי ביישובים מוגנים, עלול לעלות בחיי אדם ובנזקים לרכוש".

משה סויסה, מפקד מחוז ירושלים לשעבר, מסביר: "בזמנו, הייתי מוציא מכתבים על כך שהיישוב לא עומד בדרישות, ומתריע שאם תהיה שם סכנה אנחנו לא נהיה אחראיים. המכתב היה נשלח למועצה, למשטרה ולנציב הכבאות. אבל זה תמיד נשאר תלוי באוויר. אין גוף שיגיד: 'רבותיי, בואו נמנע את האסון הבא. בואו נלך יישוב־יישוב ונראה איפה ומה צריך לעשות כדי למנוע את התפשטות השריפה הבאה'. למפקד מחוז אין סמכות לסגור את היישוב בגלל הדבר הזה, הוא יכול רק להתריע".

אלון ביטון, היום קב"ט מרכז השלטון המקומי ועד לפני שנה וחצי קב"ט מבוא מודיעים, חווה על בשרו את השריפה הגדולה והטראומטית ביישוב. "בתוך שעה וחצי של שריפה, מבוא מודיעים חזרה דור אחורה", הוא אומר. "כל התשתיות הלכו לאיבוד. זה כל כך רדיקלי, לוקח שנים לשקם. במבצע שומר החומות נורו 4,000 טילים, ואנשים לא פונו מהבית; היום, יותר משנתיים אחרי השריפה במבוא מודיעים, רוב התושבים עדיין חיים בקרוואנים.

"השטחים העצומים שהמועצות אחראיות להם מייצרים אתגר גדול. שירותי הכיבוי לא נותנים שירות מיטבי. הם השתפרו, אבל יש להם עוד עבודה. אנחנו חיים במדינת מדבר, שהקימה את המוביל הארצי ומפעלי התפלה. איך לא מוצאים פתרון לשריפות?"

מה הפתרון?

"גוף ממשלתי שיפעל תחת משרד הפנים, יחבר בין כל המשרדים השונים ויגדיר את הסמכויות של כל אחד. עניין השריפות נופל על הרבה בעלי עניין. מטרת העל היא לאשר ולתקצב תוכנית אב של היערכות לשריפות, בעיקר בקווי חיץ. להגדיר טבעות ביטחון, להחליט אילו סוגי עצים אפשר לשתול בתוך היישוב, ולעשות סדר עדיפות לאומי של היישובים לפי מידת הסיכון.

"אחרי השריפה בנוף הגליל עשינו פיילוט של הקמת קווי חיץ על פי ההנחיות, אני מקווה שהוא ייכנס לפסים מעשיים. בלי תקציב זה דיבורים בעלמא. אף רשות לא יכולה לעמוד בהוצאות האלו. אני מקווה שבכנסת החדשה יימצאו התקציבים הדרושים. יש לנו אחריות ואינטרס שלא יישרפו לנו עוד יישובים".

• • •

ביקשנו ממשטרת ישראל התייחסות לשתי חקירות של שריפות שהתרחשו בחודש יוני, האחת במבשרת ציון בגין רשלנות מטיילים, והשניה בגין הצתת כוורות בגליל. מהמשטרה נמסר: "מייד עם סיום הטיפול בשריפה נפתחה חקירה שעודנה מתנהלת, ולא נוכל לפרט אודותיה בשלב זה. המשטרה תמשיך לחקור את התלונה במקצועיות וביסודיות, כדי להגיע לחקר האמת ולמצות הדין עם המעורבים".

עוד נמסר, כי בשנת 2019 נפתחו 3,080 תיקי חקירה בגין הצתות, בשנת 2020 נפתחו 2,958 תיקים ובשנת 2021 נפתחו 1,675 תיקים. במשטרה סירבו לפרט כמה מהתיקים הסתיימו בהעמדה לדין או בהרשעה. 

נציב כבאות והצלה: "בקרוב נצא בפיילוט עם רחפנים, כטב"מים ומצלמות לאיתור שריפות"

"מה שאני שיפרתי בארבע שנים לא שיפרו פה 40 שנה", אומר נציב כבאות והצלה, רב־טפסר דדי שמחי (56). "התעצמנו ב־500 לוחמי אש, מהם 80 מהמגזר הערבי, ובנוסף, גייסנו אזרחים ערבים לשירות אזרחי, כתומכי לחימה. אנחנו רואים בזה מטרה כפולה - הם גם יהיו שגרירים לבטיחות אש בקהילה שלהם.

"הגיוס הנרחב למטה נועד כדי להכפיל את עוצמת הכוח המבצעי. 70 שנה לא היתה בכבאות מחלקת מחקר ופיתוח. אני הקמתי מחלקה כזאת, שחלק מהתוצרים של עבודתה הם תוספים כימיים למים, שהופכים את הכיבוי במים יעיל יותר.

"בקרוב נצא בפיילוט עם רחפנים מתקדמים, כטב"מים ומצלמות קרקעיות, לאיתור ולמיקום שריפות בזמן אמת, מייד עם פריצתן, בשילוב יכולות אלגוריתמיות ולמידת מכונה. הן יאפשרו לנו קפיצת מדרגה משמעותית ביכולות הזיהוי והתגובה של מערך הכבאות וההצלה, באופן שלא נראה עד כה.
"לוחם אש הוא המקצוע הכי מסוכן בעולם, ולמרות זאת, למערך הכיבוי לא היו עד לפני שנה רובוטים. הכנסתי אותם למשימות מסכנות חיים, כמו שריפות גדולות וריכוזי רעלים. הקמתי ענף חוסן נפשי רחב של תמיכה נפשית ללוחמי האש, שחווים אירועים מורכבים שמשפיעים על חייהם הפרטיים".

שמחי מספר גם כי הקים לפני שנה וחצי פורום לאומי למניעת שריפות, הכולל את רשות הטבע והגנים, קק"ל והשלטון המקומי, במאמץ לאחד משאבים. הפורום, בדרג מנכ"לים, נפגש אחת לארבעה חודשים להתוות מדיניות, ובשאר השנה עובדים ביחד צוותים משותפים.

"אנחנו משקיעים סכומים חסרי תקדים בהסברה להתנהגות אחראית באש, ומשתפים פעולה עם הצבא והשב"כ בצוותי חקירה משותפים כדי לסגור מעגל ולהרשיע מציתים".

יש לכם טייסת כיבוי של 14 מטוסים, רק שלא תמיד היא מגיעה בזמן.

"הטייסת פועלת על פי תפיסה מבצעית, רק בעונת הקיץ, ונותנת מענה לשריפות על פי מדרג: הצלת חיים, בתים, ואחר כך טבע. במצבים של אינדקס שריפות גבוה אנחנו מעלים מטוסים לאוויר כדי לאתר שריפות לפני שהן מתפשטות. באזורים מועדים לפורענות אנחנו מקפיצים מטוס לפני הכבאית".

זה לא קרה בצור הדסה.

"היישוב צור הדסה לא מוגדר כמקום מועד לפורענות. תקציב הכיבוי עומד על 1.4 מיליארד שקלים בשנה, מתוכם תקציב הטייסת עומד על 70 מיליון, ואני צריך לכלכל את המשאבים האלה. יש מגבלה של שעות טיסה. בהערכת מצב בודקים אם נשקפת סכנה ליישוב ואם יש צורך בטייסת במקומות אחרים. אני חייב לעמוד במבחן עלות־תועלת, ניהול סיכונים לאומי.

"אם בעבר פינינו יישוב שלם כשהאש התקרבה אליו, בעקבות מחלקת המחקר שלנו הבנו ששריפת הבתים ברוב המקרים לא נובעת מהאש עצמה, אלא מגיצים שעפים מהיער ומבעירים את הבתים. היום אנחנו משאירים בשטח את כל מי שיכול לעזור בכיבוי השריפה באמצעות צינורות כיבוי או צינורות השקיה".

shishabat@israelhayom.co.il