יצא לכם לרבוץ כבני זוג מול הטלוויזיה, לנשנש עוד חטיף ולסנן "אילו היינו לוקחים את עצמנו בידיים ומתאמנים, היינו יכולים להגיע לאולימפיאדה"?
אז אצל מארו טפרי (29) ואשתו סלאם (27) הפנטזיה הזאת היא לגמרי המציאות. זוג הרצים בני העדה האתיופית ייצאו מחרתיים מישראל למסע אימונים שיסתיים בעוד חודש במשחקים האולימפיים בטוקיו שביפן.
זה יהיה שיא מרגש שלא היה כדוגמתו בספורט הישראלי. הוא רץ מרתון, היא רצה ל־5,000, ול־10,000 מטרים, ושניהם ירוצו כבעל ואישה באולימפיאדה, כשעיני העולם יהיו נשואות אל הפלא הכחול־לבן.
"לא חלמנו על זה אפילו", מתרגשת סלאם, ומארו מוסיף בהתלהבות: "כשסלאם השיגה את הקריטריון האולימפי שלה בריצת 5,000, לפני שנתיים בבלגיה, התקשרתי אליה ושנינו צעקנו: 'יש! אנחנו ביחד באולימפיאדה!' היינו ממש בעננים".
הם יוצאים כעת למחנה אימונים ארוך באיטליה, עם כל נבחרת האתלטיקה, ומייד בסיומו ימשיכו לטוקיו. סלאם תגיע לשם ב־20 ביולי ותרוץ 5,000 ו־10,000 מטר, ומארו יגיע ב־30 ביולי וירוץ מרתון.
"אנחנו מייצגים את ישראל, וזה חלום. אני כבר רצתי באולימפיאדה אחת, בריו ב־2016, אבל אין מה להשוות כשאשתי תהיה איתי עכשיו. אמנם נשהה בשני כפרים אולימפיים נפרדים, אבל הידיעה ששנינו שם היא משהו אדיר עבורנו. נדבר כל הזמן בנייד ונעודד זה את זה".
• • •
אנחנו נפגשים בשעת צהריים מוקדמת באצטדיון האתלטיקה במכון וינגייט. מארו וסלאם סיימו כבר מזמן את אימון הבוקר שלהם, שהתחיל בשש וחצי, אחרי שקמו שעה קודם בביתם שבקריית אתא ונסעו להתאמן גם באצטדיון שבהדר יוסף בתל אביב.
הם צנועים, חפים מכל גינוני יוהרה. מארו מציע שתייה ומכין לעצמו קפה בוץ, סלאם מתרגלת את העברית שבפיה. "אני לא מדברת טוב", היא אומרת, אבל מוסיפה במשפטים רהוטים: "אני מתרגשת מאוד־מאוד. זאת האולימפיאדה הראשונה שלי, ומאוד מיוחד שגם בעלי יהיה שם".
סדר היום הספורטיבי שלהם הוא סיוט לכל בטטת כורסה. "אנחנו קמים בכל יום בחמש וחצי בבוקר ונוסעים לאימון", מספר מארו, "עושים אימון בוקר, אחר כך נחים, אוכלים, ישנים בצהריים, ואז אימון ערב. אני רץ יותר מ־200 קילומטרים בשבוע, יותר מ־30 ביום. זה קשה ומתיש, אבל אין ברירה".
סלאם גומאת 170 קילומטרים של ריצה בשבוע. "אנחנו מגיעים הביתה בסביבות שמונה בערב, אחרי האימון המסיים, ואנחנו גמורים מעייפות", היא מספרת.
מארו: "מצד אחד, אנחנו מאוד מבינים אחד את השני, וזה מאוד עוזר לנו, למשל שנמצאים רחוק באימון. מצד שני, כשיש למישהו מאיתנו אימון פחות טוב או תחרות פחות טובה, יש גם עצבים ומתח. במצב כזה כל אחד נותן לשני ספייס להירגע".
• • •
מארו היהודי נולד בעיר דנגילה שבצפון־מערב אתיופיה. אביו, אבינט (61), עבד במשרד החינוך האתיופי. אמו, זנהבצ', נפטרה בשנת 2000, בגיל 38, כשמארו היה בן 8. האב נותר לגדל בגפו תשעה ילדים, ובשלב מסוים החליט לעלות עם שישה לישראל.
"הגענו לארץ ב־2006, ושלושה מאחיי הבוגרים נשארו באתיופיה. הגענו למרכז קליטה בקריית ים. הייתי בן 14. במרכז למדתי עברית באולפן, ואחרי שנתיים עברתי לפנימייה בכפר הנוער בן שמן. אחי למד שם והמליץ לי להצטרף".
באותם ימים לא היה למארו מושג בריצה. כנער צנום מידות, תלמיד מצטיין, הוא הגיע לקריירה הספורטיבית לגמרי במקרה. "היתה תחרות של אליפות בתי הספר בריצות שדה", הוא משחזר, "הייתי חצי שנה בבן שמן, והיה חסר לקבוצה שלנו בכפר עוד רץ אחד להשלים שישיית רצים לנבחרת.
"עכשיו, אתה יודע, רואים אתיופי רזה, 50 קילו על 1.67 מ', ומייד מניחים שהוא יודע לרוץ. כולם חושבים ככה. אפילו אתיופים. החברים ביקשו שאצטרף לנבחרת. עניתי 'מה פתאום, מה לי ולזה'. מעולם לא התאמנתי, אפילו נעלי ריצה לא היו לי, בקושי אולסטאר משומשות. גם בגדי ספורט לא. מה אני קשור בכלל?"
אבל הלחץ גרם לו לבסוף להשתכנע. "התחרות נערכה בעמק חפר. הגעתי עם בגדים קצרים והאולסטאר שלי, ורצתי 5,000 מטרים. בלי שום אימון. פשוט כושר טבעי. הגעתי למקום השמיני מכלל הרצים".
ההישג לא נעלם מעיניו של מאמן הריצה הבכיר והאתלט הגדול רפי וישניצר ז"ל, שאימן אז במכבי תל אביב. "רפי לקח אותי הצידה", נזכר מארו, "הוא אמר לי 'אתה רץ טוב. אם ככה אתה נראה בלי אימונים, יש לך פוטנציאל גדול'. לא אשכח שהוא הביא לי מייד נעלי אדידס וחולצת ריצה אדומה. מאוד התרגשתי מזה".
גל לוי (36), היום מנכ"ל איגוד האתלטיקה, היה באותם ימים, ב־2008, מדריך חינוכי בכפר הנוער בן שמן, ולמעשה ייסד את קבוצת הריצה במקום, שהתאמנה בשיתוף עם מכבי ת"א. לדבריו, מארו בלט ביכולותיו מייד. "יש לו אישיות מצוינת, הוא צנוע, עם דבקות במטרה והתמדה יוצאת דופן. הוא אוהב ללמוד תוך כדי תנועה, ויש לו חשיבה טובה. תכף ראיתי שהוא מתקדם ומבין סיטואציות מאוד מהר".
מארו התחיל בריצות של 5,000 ו־10,000. "מאוד נהניתי לרוץ, אבל היה חשוב לי לא לוותר על הלימודים. השלמתי בגרות מלאה של 5 יחידות ביולוגיה, 4 יחידות מתמטיקה ו־4 יחידות אנגלית. מאוד שמחתי שהצלחתי לשלב בין האימונים ללימודים".
אחרי שנה כבר ייצג את ישראל באליפות העולם בריצה לנוער בפולין. "הייתי בן 17. רצתי שם 8,000 מטרים, אבל לא הגעתי למקום טוב. עם זאת, מאוד התרגשתי לייצג את המדינה, הייתי מאוד גאה. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך לרוץ. לנגד עיניי גם ראיתי את הרצים האתיופים והקנייתים הגדולים, וידעתי שאם אתמיד ואשקיע - אולי אוכל להגיע לרמות שלהם".
ב־2012 עבר מארו לחסות המאמן דן סלפטר במכבי ת"א. "דן הבין שהקריטריון לאולימפיאדת ריו בריצת 5,000 ו־10,000 יהיה הרבה יותר קשה להשגה בהשוואה לריצת מרתון, וכיוון אותי להתמקד במרתון. זה היה שינוי אדיר בשבילי. בהתחלה קצת חששתי, אבל שכנעו אותי שזה הדבר הנכון לי.
"בגלל שגדלתי אתיופיה, בגובה רב, יש לי סיבולת לב־ריאה טובה. הגובה מגביר את ייצור ההמוגלובין והתאים האדומים בדם, שחשובים לחמצן. זה מקל עלי לעומת ריצות קצרות יותר, שבהן צריך להפעיל כוח מהר".
שלוש שנים התאמן עד שרץ מרתון בפעם הראשונה, ב־2015 בברלין. "זה היה מרתון הבכורה שלי, והשגתי תוצאה של 2:19:23. כשאני רץ מרתון אני משתדל להיות מרוכז במטרה אחת ולחשוב רק עליה. שיא ישראלי, קריטריון לאולימפיאדה, דברים כאלה.
"לפעמים מתגנבות מחשבות פחות טובות, כמו כמה כוח נשאר לי, איך אסיים. אני משתדל להיפטר מהן מהר. מהקילומטר ה־30 הריצה מתחיל להיות קשה באמת. מאגר האנרגיות בגוף נגמר, וזה מאבק לא פשוט לסחוב בקצב עד הסוף, עם הרזרבות שקיימות".
קרה לו פעם שלא הצליח לסיים מרתון. "זה היה באליפות העולם בלונדון, ב־2017. אחרי הקילומטר ה־30 הרגשתי סחרחורת ולא ידעתי איפה אני נמצא. נאלצתי להפסיק".
אבל היו הרבה מרתונים שאותם סיים היטב. במרתון סביליה, שנערך בפברואר 2020, רגע לפני הקורונה, קבע שיא ישראלי כשסיים בתוצאה של 2:07:20. רחוק חמש דקות ו־41 שניות בלבד משיא העולם של אליוד קיפצ'וגה מקניה (2:01:39).
• • •
ב־2012, באחד ממחנות האימון שלו באתיופיה, זמן קצר אחרי שעבר לריצות מרתון, פגש מארו את אהבת חייו.
"בגלל הגובה באתיופיה אני מתאמן שם, וגם בקניה ובאיטליה. במצטבר אני נמצא חצי שנה מחוץ לישראל. הצטרפתי, ביחד עם אתלטים אחרים מישראל, למחנה אימונים של קבוצה מאתיופיה. היינו 100 רצים, ואני זוכר שסלאם משכה מייד את תשומת ליבי באימון שלנו בהרים. ישר שמתי עין עליה".
סלאם: "כן, רצתי שם, ומארו מצא חן בעיניי. התחלנו לדבר, והאופי שלו הרשים אותי" (מארו: "וגם היופי!").
היא נולדה בשם סלאמוויט באיולין באדיס אבבה, בירת אתיופיה. אביה, דניאצ'או (57) עובד עד היום כאחראי ספרייה בבית ספר, ולאמה בשואמל (51) יש עסק ביתי פרטי לממכר קישוטים עממיים. יש לה שלוש אחיות ושני אחים.
"עד גיל 15 בכלל לא רצתי בקבוצה", משחזרת סלאם, "אהבתי לרוץ בהרים, אבל לכיף בלבד. בבית הספר שלי ראו שאני רצה טוב, וצירפו אותי לפרויקט ארצי של רצים. זה מקובל מאוד באתיופיה".
מארו: "הדירה שהנבחרת שכרה לרצים במחנה, שנמשך חודשיים, היתה ממוקמת ליד הבית של סלאם באדיס. מייד התחברנו, ונסענו כל בוקר ביחד במונית לאימון. ככה היה לנו זמן איכות לדבר ולהתקרב. בערבים הזמנתי אותה מדי פעם להצטרף אלינו לארוחה במסעדה של הנבחרת. אחרי כמה שבועות ביחד שם הצעתי לה חברות. אמרתי לה בפשטות: 'אני רוצה להיות חבר שלך'".
סלאם מחייכת: "גם הלב שלי היה בעניין של מארו. הפכנו לזוג. הייתי אז בת 17 ומארו בן 19".
אחרי חודשיים נאלצו דרכיהם להיפרד, כשמארו חזר לישראל וסלאם נותרה באתיופיה. "מאוד התגעגעתי אליו", מספרת סלאם, "זה היה קשה. דיברנו הרבה בטלפון, אבל זה לא היה כמו להיות ביחד. עדיין לא רציתי לנסוע לישראל, כי כל המשפחה שלי חיה באתיופיה, ושנינו לא היינו עדיין נשואים".
מארו מתבונן בסלאם באהבה. "היה באמת קשה. רציתי מאוד להמשיך בקריירה, אבל המרחק מסלאם גרם לי געגועים גדולים. הייתי מגיע אחת לכמה חודשים למחנה האימון באתיופיה, אבל הפרידה בכל פעם מחדש היתה מסובכת מאוד ללב שלנו".
סלאם: "הצלחנו להישאר בני זוג למרות כל המכשולים והמרחק, וזה סימן שהאהבה רצתה בזה".
בינתיים מארו המשיך להתקדם. הוא הלהיב בריצות ל־10,000 ול־5,000, וב־2015 סיים במקום הראשון בחצי מרתון באליפות ישראל. במרתון רוטרדם בהולנד, שנערך ארבעה חודשים לפני אולימפיאדת ריו, השיג את הקריטריון האולימפי, ובאולימפיאדה עצמה הגיע למקום ה־73, בתוצאה של 2:21:06. "זה היה טוב, ומשם רק השתפרתי".
סלאם צפתה באהובה רץ דרך מסך הטלוויזיה. "הוא רץ טוב. הייתי באתיופיה, וראיתי הכל בשידור ישיר".
כמה חודשים אחרי שחזר מהאולימפיאדה, החליט מארו לשלוף את הטבעת. "יום אחד הוא התקשר אלי מישראל והציע לי פשוט להתחתן איתו", משחזרת סלאם.
היא אמרה "כן", וכעבור שלושה שבועות טס מארו לאתיופיה, שם נישאו ב־12 בינואר 2017. "לא עשינו מסיבת חתונה, אלא חתמנו על הסכם בעירייה ובמשרד הפנים שם. את המסיבה הגדולה שלנו עוד נעשה בעתיד".
אחרי שהפכו לזוג נשוי, השלב הבא היה לחיות יחד בארץ. סלאם: "רציתי מאוד להגיע לישראל, ובתוך שלושה חודשים הייתי כאן. היה מאוד כיף לחיות סוף־סוף עם מארו ביחד. גרנו עם אבא של מארו בקריית חיים. הסתדרתי כאן טוב וקיבלו אותי נהדר".
עד מהרה התחילה להתאמן במכבי ת"א, באגודה של מארו ("רק בישראל התחלתי לרוץ ממש ברצינות ולהיות מקצוענית"). לפני שנתיים, בתחרות גביע העולם שנערכה באנגליה, השיגה את הקריטריון האולימפי לטוקיו בריצת 5,000, ולפני שלושה שבועות, בתחרות בבלגיה, עשתה זאת גם בריצת 10,000. סלאם מחזיקה בשיא הישראלי בריצת 1,500 מטר (04:11:37), ובשיאים הישראליים ב־10,000 וב־5000 מחזיקה לונה צ'מטאי־סלפטר, ילידת קניה (בטוקיו היא תתחרה במרתון).
מארו: "כשסלאם רצה בתחרות באנגליה הייתי במחנה אימון באתיופיה, וראיתי אותה בלייב בטלוויזיה. הייתי במתח גדול. על כל סיבוב שהיא עשתה בקצב טוב צעקתי 'יש!', כי ידעתי שהיא תשיג את הקריטריון לאולימפיאדה".
לפני שנתיים קיבלה סלאם, שאינה יהודייה, אזרחות ישראלית ממשרד הפנים, שמאפשרת לה לייצג את המדינה באולימפיאדה ובתחרויות בינלאומיות. "הרבה אנשים טובים עזרו לי לקבל את האזרחות, ועזרו לי בקליטה הטובה כאן. אני רוצה להודות לכולם: לאגודה שלי במכבי ת"א, לאיגוד האתלטיקה, ליחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי, למשרד הקליטה ולמשרד הספורט. האזרחות מאפשרת לי להתאמן בראש שקט ולעשות הכל כדי להצליח".
מארו: "גם ברוריה ביגמן, דוברת הוועד האולימפי בישראל (ומנהלת השיווק; ע"נ), עוזרת לנו מאוד. היא מכוונת ומייעצת ותורמת רבות להצלחתנו".
סלאם ומארו משתייכים לסגל הכסף של הוועד האולימפי, ולפיכך מקבלים, כל אחד בנפרד, מלגה חודשית בסך 6,000 שקלים מהיחידה לספורט הישגי של הוועד. מארו עטוף גם במְאמצים שתומכים בו: קבוצת מאיר עם המותג וולוו בראשות יענק'לה שחר, דנונה פרו של שטראוס, נייקי בישראל ונייקי העולמית (שמהן גם סלאם מקבלת תמיכה). לכל אלה נוסף סיוע מצד משרד הקליטה.
בשנה האחרונה עברו מארו וסלאם לחסותו של מאמן אתיופי, טסמה אבשירו, ששולח להם תוכנית אימונים מפורטת ומדויקת ומדריך אותם במחנות האימון באתיופיה. בישראל עובד איתם המאמן איתי מגידי. "אני אעשה הכל כדי להיות מדורג במקום מכובד באולימפיאדה", מבטיח מארו.
• • •
לפני שנה קנו מארו וסלאם דירת ארבעה חדרים בקריית אתא. שם הם מתגוררים כיום, בעיקר בסופי שבוע.
מארו: "מאוד כיף לנו שהגענו לדירה משלנו, למרות שאנחנו לא נמצאים בה הרבה בגלל מחנות האימונים בחו"ל והאימונים בהדר יוסף. בכל מקרה, אתה מוזמן לבקר. אכין לך קפה אתיופי. זה קפה מיוחד שאני קונה בחנות של מוצרים מאתיופיה, ולוקח 40 דקות להכין אותו. אני שוטף, טוחן, קולה על הגז, ויש מכשיר מיוחד, גם הוא מאתיופיה, שמכין את המשקה. יוצא טעים מאוד.
"אני מכין גם אנג'רה (לחם עגול ושטוח שנפוץ במטבח האתיופי; ע"נ), בשר, דגים, פסטות, אורז. אנחנו אוהבים את הביחד שלנו בבית, לבשל ולאכול טוב, למרות שאנחנו מלווים על ידי תזונאיות ומאוד מוקפדים באוכל שלנו".
אחרי אימון הערב הם מתיישבים לצפות בחדשות בבית. "זה עוזר לי עם העברית", מסבירה סלאם, "אנחנו גם מאוד אוהבים לראות 'ארץ נהדרת', ובקולנוע הולכים לסרטי קומדיה. אנחנו מאוד אוהבים לצחוק".
מארו: "אנחנו גם מאוד אוהבים לטייל, ואת החופשות שלנו אנחנו עושים בישראל. אחרי האולימפיאדה יהיה לנו סוף־סוף חודש חופש, ונטייל בירושלים, בטבריה ובצפון. כשיש פגרה מאימונים, אנחנו רצים ליד הבית, מוצאים מקומות נחמדים. אם יש עלייה - אנחנו עושים בה תחרות. סלאם מנצחת, היא מהירה".
לדבריהם, הם נותנים זה לזה טיפים מקצועיים חשובים שקשורים לריצה. "אנחנו מאוד מקשיבים אחד לשני. לפעמים סלאם רואה שאני נלחץ, והיא נותנת לי עצות פרטיות שלה איך להירגע. העובדה שהיא מזהה את מה שעובר עלי - מרגיעה אותי. אני מייעץ לה לפעמים באיזה קצב כדאי לה להשלים סיבוב ריצה בתחרות וכל מיני עניינים באימונים".
הם מדווחים שטוב להם בארץ. "חשוב לנו להגיד שהאנשים כאן מאוד נחמדים וטובים, ואנחנו מרגישים לגמרי חלק מהחברה בארץ, ומאוד טוב לנו".
ועדיין, מטריד אותם יחס המשטרה כלפי בני העדה האתיופית, וכלפיהם באופן אישי. כשאני שואל אם הם סבורים שיש גזענות מצד המשטרה כלפי יוצאי אתיופיה - הם משיבים בנחרצות.
מארו: "כששוטרים רואים אתיופי, הם ישר חושבים שהוא אלים או פושע. אחרי הסיפור עם סולומון טקה, שנרצח בקריית חיים (טקה נהרג ביוני 2019 מקליע שירה לעברו קצין משטרה. הקליע פגע בכביש, וליבתו ניתזה ופגעה בטקה; ע"נ), רצינו להשתתף בהפגנות המחאה של העדה, אבל היינו במחנה אימון בחו"ל.
"אותנו עצרו פעמיים, שוטרי תנועה, כשהיינו בדרך חזרה מאימון הביתה. ישר חשבו ששתינו או עשינו משהו אחר לא טוב, ורק אחרי ששוחחו איתנו הבינו שאנחנו לא קשורים לכלום.
"לפני שלושה חודשים היה השיא. חזרנו בשבת מאימון בהדר יוסף, בדרך הביתה בצפון. השעה היתה שבע בבוקר. שוטרים הורו לנו לעצור בצד. הם היו בטוחים שאנחנו חוזרים שתויים ממסיבה או ממשהו אחר שעשינו. במשך שעה השוטרת שם לא שחררה אותנו ולא האמינה לנו, למרות שהצגנו רישיונות כפי שביקשו מאיתנו, ולמרות שהיינו בבגדי אימון והסברתי להם מי אנחנו. זה היה משפיל ומכעיס מאוד. אנחנו שני רצים אולימפיים, שומרי חוק, וזה לא מגיע לנו".
מארו מודה שגם בני העדה עצמם תורמים לעיתים לבעיה: "יש באמת הרבה בני נוער יוצאי אתיופיה שהם משועממים, ואז גם מתחילות הצרות איתם. לדעתי, המדינה צריכה להשקיע כסף בשכונות ולעשות פרויקטים חינוכיים שישפרו את המצב. בעיר כמו קריית חיים, למשל, אם היו מקימים קבוצת ריצה לאתיופים - היו נותנים לצעירים גאווה ותעסוקה, וגם מגלים המון רצים טובים שיוכלו להביא גאווה למדינה".
בעת האחרונה, הוא מספר, פנו אליו בהצעה שיַרצה על סיפור חייו באוזני תלמידים בבתי ספר, כולל בכפר הנוער בבן שמן, שבו למד. "אני עדיין לא פתוח לזה", הוא מסמיק, "מתבייש. אני חושב שמאוד חשוב לספר לבני הנוער האחרים איך התמודדתי והצלחתי, ואני מקווה שאתגבר על המבוכה ושבעתיד באמת אעביר הרצאות על זה".
בינתיים, שניהם חושבים על הרחבת המשפחה, אם כי סלאם מבהירה שזה יחכה לפחות עד אחרי האולימפיאדה הבאה בפריז, ב־2024. "ברור שאנחנו רוצים ילדים, וגם הזמן של המשפחה יגיע, אבל אני מאוד מרוכזת כעת בקריירה שלי ולא יכולה להיכנס להיריון".
את לימודיה באתיופיה הפסיקה כשעברה לישראל. "למדתי שם ראיית חשבון, שנה שנייה, ואולי אחרי שאפרוש מריצה אמשיך בלימודים כאן". מארו, מצידו, התחיל ללמוד לפני שנתיים חינוך גופני בווינגייט, אבל לדבריו, "לא אהב את זה" והפסיק.
• • •
סלאם נסעה לבית בקריית אתא, והלילה היא תישן שם. מארו נשאר ללון במכון וינגייט, שם סידרו לו חדר בבית הנבחרות. הוא מתקשר לאחל לאהובתו לילה טוב, מסביר שהם מורגלים היטב במרחק ההדדי.
"אני מרגיש שהעלייה לישראל שינתה לי את החיים", הוא אומר, "באתיופיה לא הייתי מגיע למעמדים שהגעתי אליהם כאן. בשבילי, לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדה זה דבר שאני לא יכול להתחיל להסביר עד כמה הוא מרגש אותי".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו