בכמה פרקים בשנה מתנשא האזרח הירושלמי גבוה מעל חבריו ואחיו, המתגוררים בערים ובמקומות אחרים בישראל, מביט עליהם מלמעלה למטה ואפילו קצת נד להם ומרחם עליהם.
זה קורה בימי הגיהנום החמים של יולי ואוגוסט, כשהחיים בתל אביב הופכים להיות ניסיונות שחייה מאומצים בתוך מרק מוקרם בעוד שבירושלים רוח בין ערביים ענוגה וקרירה שוטפת את רחוב יפו ומבדרת את בלוריותיהם ומחלפות שיערם של הזוגות המטיילים בארמון הנציב.
זה קורה בפורים! חג לאומי, כללי, של כולם, אבל ירושלמים חוגגים אותו בתאריך משלהם. אחר משל כולם. יום אחרי. זה קורה גם ביום ירושלים, שלצערנו איש מחוץ לירושלים כבר לא מתייחס אליו. זה קורה בחג הסוכות השמח והנפלא, שבו אלפי עולי רגל גודשים את עיר הקודש.
וזה קורה, בעיקר, וממש בגדול, בשבוע הזה בשנה שבו מתחילות לרוץ שמועות על כך שבעוד כמה ימים, צפוי, אולי, שלג.
כירושלמי, כמעט כל שנות קיומי אני חי את שבוע האולי-שלג הזה בעוצמה לא נורמלית. כבר סיפרתי עליו הרבה, גם כאן, ועדיין אני עסוק בו מאוד, ובעיקר מנסה לפתור את חידת קסמו של איתן הטבע הזה, שבגרסתו הירושלמית הרי אין בו כלום לבד מארבע שעות של שקט לבן ושלושה ימים של בוץ מטונף והתנצלויות של חברת החשמל. ובכל זאת, הוא אדיר. הוא אדיר.
אני קצת מתבייש להודות בזה, אבל הנה אני אומר כאן בכנות שימי השלג, וההמתנה לשלג, הם ממש מהימים השמחים בחיי, ואני מדבר כמובן על חיי הבוגרים. את שלגי הילדות כבר כמעט שכחתי. אני בחור גדול. אני מדבר על תשפ"ה ותשפ"ד ותשע"ו ותשע"ה ותשס"ט. כן, כן. גם בשנותיי אלה הדיבור על השלג, העיסוק בו, ההמתנה קצרת הרוח אליו, שלא לדבר על החוויה כשהוא סוף סוף מגיע - ממלאים אותי בשמחה ובאושר. ממש ליבי מקפץ.
אני יודע שאחדים מכם צוחקים עליי עכשיו, אבל זה ממש לא אכפת לי. אם אתם ירושלמים או רמת גולנים, אתם מזדהים איתי; ואם לא - אתם הרי מתים מקנאה, והצחוק העלוב בא רק כדי להסוות אותה.
הסוגייה הזו צריכה לימוד: מה הסיפור שלו, של השלג? פיד האינסטגרם מלא עד אפס מקום בסרטונים ובממים ובדיחות בנושא. בכל שעה עגולה יוצאת הודעה או הנחיה מטעם העירייה, וכנגד כל אחת כזו של עיריית ירושלים מוציאה עיריית ביתר עלית ארבע אחרות. מדפים אחדים במרכולים כבר מתחילים להתרוקן, ובעיקר: הלבבות פועמים בעוז ואנשים חשים אושר. יש הרבה סיבות לאושר, וגם למתח ולכאב גדולים בסוף שבוע זה, בעניין החטופים. איך הקשקוש של כמה פתותים וחופשה מבית הספר מצליח לחדור גם הוא אל חבילת הרגשות?
בבסיס, הסיבה היא כמובן תחושת הכאוס הזמנית שנושא עימו יום השלג. אין כמו כאוס לגיטימי, חולף, כדי לנחם לב של אומות דואבות. מצד אחד, העולם נעצר ממרוצו ומערכותיו מושבתות, ומצד שני – אין זה כאוס שיש עימו חידלון. חצי יום של עצירה - וממשיכים הלאה.
פעם חשבתי שזה אולי המרבד הצחור שעוטף את הבוקר, וארצנו, שאינה רגילה בכך, עוצרת את נשימתה מהיופי והטוהר. זה יכול להיות קשור גם לתחושת החו"ל הקטנה שנלווית באופן טבעי לשלג. באכזבת השלג הגדולה של 2022 העליתי כאן את ההשערה שקסם השלג נעוץ בשחזור נפשי של חוויית החופש הכפוי מבית הספר.
חשבתי על זה בוקר אחד בשבוע שעבר כשצעדנו, מספר בני משפחה, לחדש דרכון בסניף משרד הפנים. התור שנקבע לנו היה בבוקר. היה עימנו אחייני הצעיר, תלמיד בית ספר, וממש ראיתי איך הוא הולך ומתאכזב ככל שהתור התקדם מהר. המסכן בנה על יום חופשי, ועתה הוא יצטרך לחזור להמשך יום הלימודים. אני מודה שאפילו יזמתי כמה פעולות לעיכוב ההליך, רק כדי לסדר לאומלל יום חופש.
ליום חופשי מבית הספר יש טעם מתוק שאין כמותו בעולם. כשמתבגרים, מאבדים באופן טבעי את הטעם הזה, בלי יכולת לשחזר אותו. יום שלג, שנועל את כולם קולקטיבית בבית, מצליח לשחזר בדיוק את החוויה הזו. לקום בבוקר, לפתוח את החלון, להבין שאין בית ספר - ולחזור לשנייה אל רגע האושר המשכר ההוא מהילדות.
ואז, כשהעיסוק הרשתי בחגיגת השלג הפך להיות אינטנסיבי עוד ועוד, הבנתי פתאום עוד רובד בסיפור הזה, והוא מאפיין גם זירות אחרות בחיינו: העיסוק עצמו הוא זה שמייצר את הריגוש. השאלה היא רק לגבי תחילת התהליך. מרגע שמתחילים לעסוק בעניין השלג, זו כבר לא שאלה, כי העיסוק עצמו הוא זה שמלבה את העניין ויוצר את הריגוש, שמייצרים עוד ועוד עיסוק, שמלבה עוד עניין ומייצר עוד ריגוש, יותר גדול, וכן הלאה.
היצורים המרתקים המכונים בני האדם מייצרים לעצמם, בצורה מלאכותית אך לא מודעת, עניין לענות בו, להתרגש ממנו ולחגוג אותו. חגיגה לשם חגיגה. זה מוכר היטב מעולמות הספורט, מעונות פסטיבלים, מאירועי פולק ומסורות. אם מייצרים חגיגה, היא נהיית חגיגה.
ככל שיותר אנשים ישאלו השבוע האם יהיה שלג או לא (מבלי שיש להם עניין אמיתי בשאלה או נפקות ממשית מהתשובה) – כך יותר ויותר אנשים ישאלו אם יהיה שלג, ותוך כדי זה השאלה הזו תהיה עוד יותר גדולה ומשמעותית ועוד יותר ועוד יותר, וכך היא יותר תרגש ותסעיר, כשעצם ההתרגשות ממנה היא זו שמרגשת בעצם. וכיון שכך, כבר די ברור שנקודת השיא של הריגוש הזה מתרחשת רגע לפני שהחלום מתגשם, או משתלג. במקרה הזה כי הגשם רק יפריע – ומהרגע שהוא קורה, כבר מתחילה נסיגה והתפכחות.
וזה ממש מתוק בעיניי. בענף אחד של משפחתנו נהוג שכשמתגלה פתאום מקק, עולים כולם על הכיסאות בצרחות היסטריות ומנפנפים בידיים לכל עבר. הרבה בגירים בעולמנו נרתעים מג'וקים, ויש מהם שאף מגיבים בהיסטריה – אבל דבר כזה באמת שלא ראיתם. פעם זה היה מרגיז אותי. נו, באמת, הייתי רוטן. מה זה השטויות האלה. זה הרי לא מידתי. אתם לא באמת כל כך מפחדים או נרתעים. שבו ותירגעו בבקשה.
אבל אז נרגעתי והבנתי, ואמרתי לעצמי: איזה יופי! בני אדם מייצרים לעצמם טקס ומסיבה וחווים את החיים! הן אתם מבינים שהרגעים האלה, של ההיסטריה המעושה, הם מלאי ריגוש ואדרנלין ומשפחתיות ותחושת זהות וחיבור. אז למי אכפת לעזאזל אם הם אותנטיים או לא? מגזימים קצת, אז מה קרה בדיוק? יאללה, תצווחו אהובים. זה יכול להיות גם ג'וק מגומי או אפילו תמר מג'הול שנפל מהשולחן. העיקר שתהיה חגיגה.
אז הנה, בא השלג לחיים, ומכונת השמחות האנושית פועלת במלוא עוזה. שישו ירושלמים מלוא הכף ואל תתביישו. תדברו על זה ותתעסקו בזה. תעמדו כמו דבילים מול החלון ותשאלו: יתפוס? לא יתפוס? זה גראופל? זה ברד? זה שלג? ותצטיידו היטב, ושוב תדברו ותדברו. לא להפסיק. ורק תגידו לי כבר, כי אני פה מת מהמתח: יהיה או לא יהיה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו