לא בלבן: מי שובר את המיתוס הגדול של הכלות?

ולנטיינ'ס דיי הוא פיקציה, יגידו רבים. יהודים הרי חוגגים את חג האהבה בט"ו באב, נכון? המשנה אומרת שבנות ישראל היו יוצאות בבגדי לבן לחולל בכרמים ולפגוש בחורים. או כמו שמפורט במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים... ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי - תן עיניך במשפחה".

לכאורה, ציטוט מבאס ביחס לבילד־אפ. אם זה חג, למה מסכת תענית? אם זאת אהבה בין גבר לאישה - למה צריך את המטאפורה הזאת על השידוך בין הקב"ה לעם ישראל, שמגיעה לשיא ביום הכיפורים? ואם אנחנו צריכים להיראות במיטבנו, אפשר פעם בשנה לקנות משהו פיקס ולא לקחת בהשאלה שמלה לבנה מגמ"ח? והפינאלה - גם מעורר שאלה. "אל תיתן עיניך בנוי" - כלומר, באיך שאני נראית, "תן עיניך במשפחה" - כלומר, תבדוק מה הייחוס שלי ומה אומרים עלי בשכונה/ בעבודה/ בבית הכנסת/ באבחון הגרפולוגי. אכן, תמונות קשות.

האם זו הסיבה שהתרחקנו מארון הספרים היהודי ונתנו מקום של כבוד לבלוני הליום בינוניים ולשוקולדים ורודים שהנחיל ולנטיינ'ס דיי? לא. אולי זו דוגמה למתח שבין שמרנות לחדשנות סביב הטאבו שמסביב לחגיגות האהבה ויש אומרים - החתונה, המקובלות במקומותינו.

יבגניה: "ככל שבמדינה המדוברת טרנד האהבה העצמית חזק יותר, כך הסיכוי שהכלה תהיה יותר גבוה בסולם ה'פלאס סייז' גובר. בבריטניה ובארה"ב זה פופולרי מאוד, וגם בגרמניה אנחנו רואים את זה. הרבה פחות באוסטרליה ובקנדה"

המון זוגות מתחתנים בט"ו באב בלי לדעת שהחג הזה הונבט במסכת תענית. האם זה קובע את מהות חיי הנישואים שלהם? לא יותר מהמהות שנקבעת במערכות היחסים של מעניקי הקקטוסים הוורודים בוולנטיינ'ס. אבל מבט קצר באלבומי חתונה ישראליים קובע: אלו ואלו יתחתנו בגני אירועים שגרתיים, בקיץ הזה ובחורף ההוא - רוב הסיכויים שתלבשי לבן. נכון שברוב הסרטים הרומנטיים והסדרות המתוקות שמגיעים לכאן זה ככה, אך המגמה הרווחת מזמן לא כזאת, וניצנים נראו בארץ.

תשטוף את העפר מהעיניים

דווקא ברחוב על שמו של חוזה המדינה, הרצל, ניתן למצוא את אחד ממעוזי החידושים בתחום. יבגניה שימנוב (37), מעצבת ותופרת במקצועה, היא הבעלים של סטודיו LEVANA. בעודה מסבירה לנו על התצוגה הלבנה עמוסת השמלות בקומת המסד, מגיעים שני ארגזי קרטון ענקיים.

היא פורקת אותם בעזרת עדן מדר (29), הסטייליסטית של העסק, אל חדר פנימי מפואר: שמלות כלה ורודות, ירוקות, שחורות, אפורות. יותר מקושטות, יותר נוצצות, יותר מרהיבות ממה שאי פעם ראיתי בכל חתונה שהייתי בה, אולי אפילו מכל תחפושת שיצא לי לשזוף. "זה לא מכאן", היא צוחקת. רוב השמלות רחבות בערך פי שניים מאלה שמוצגות לראווה בקדמת הסטודיו.

"ההבדל הכי משמעותי בין הכלה הישראלית לבינלאומית הוא בהיצע ובתקציב. בישראל הכלה יכולה למצוא כל עיצוב שהיא תחלום עליו בכל תקציב כמעט, מה שלא קורה בחו"ל. בארץ יש המון אנשים מקצועיים ופתוחים לתפירה אישית, עד כדי כך שבישראל זה הפך לסטנדרט. את יכולה ללכת היום לכל מעצבת ולבקש מה שאת רוצה.

"בחו"ל את מגיעה לסלון כלות שמנהלת אשת עסקים שבדרך כלל בעצמה בדיוק עכשיו התחתנה, כל היופי והנוצץ הזה קרץ לה, אז היא החליטה להמשיך עם זה עוד קצת. פתחה עסק, בחרה נישה וסוג מעצבים, והתחילה להביא שמלות סטנדרט. כדי להישאר בתקציב סטנדרט, כלה לא יכולה לבחור מה שהיא רוצה - שרוול כזה, תחרה כזאת, מחשוף אחר בצבע ובגוון אחר. לכן שם כלה מגיעה, בוחרת מה שהיא רוצה ומשלמת על כל דבר שהיא רוצה בנפרד לתופרת. קונה שמלה וכל שינוי דורש כסף, וזה יותר יקר. אין את רמת העומק שיש פה".

איך זה?

"כי שם מראש הכלה לא יודעת כמה כיווצים יהיו לה... איזה אורך או איזה בד. פה התופרת תשתף אותך, ואת יכולה להשיג כמעט כל מה שאת רוצה בזכות נחלת בנימין, למשל. בחו"ל אין דבר כזה ריכוז חנויות עם כל הבדים וכל התוספות".

אבל דווקא פה, שאת אומרת שאפשר להשיג הרבה יותר מגוון בסטנדרט גבוה ובתקציב יחסית קביל, הרוב המוחלט בוחר לבן?

"נכון. זאת כבר מנטליות. אנחנו אוכלוסייה שמרנית".

עדן: "עוד הבדל משמעותי הוא שבחו"ל בין האירוסים לבין החתונה עובר לפעמים טווח זמן של שנה ואפילו שנתיים, יש להן זמן לחשוב ולחקור מה בא להן. כאן זה פחות זמן, ואת מעט הזמן שיש הן מנצלות לדיאטה...חוץ מזה, השוק בחו"ל בנוי על רכישת השמלות, וכאן על השכרה".

ליבגניה, שעלתה מצפון רוסיה לפני 20 שנה ("מינוס 45 מעלות זה סבבה"), יש קשרי מסחר בכל העולם. הסטודיו שלה, שמחזיק אימפריה קטנה של מתפרות בתל אביב, מייצר שמלות כלה צבעוניות מלאות השראה שמגיעות ל־70 חנויות ברחבי העולם. דווקא המדינה המערבית השמרנית מייצאת תוצר שממגנט לקוחות מכל העולם.

"זה לא רק העניין המסורתי שאנחנו מכירים, יש גם את הטרנד הבינלאומי של האהבה העצמית", חושפת יבגניה אלמנט נוסף ומצביעה על קורלציה בין צבע השמלה לבין מידות הכלה הלובשת אותה. "ככל שבמדינה המדוברת טרנד האהבה העצמית חזק יותר, כך הסיכוי שהכלה תהיה יותר גבוה בסולם ה'פלאס סייז' גובר. בבריטניה ובארה"ב זה פופולרי מאוד, וגם בגרמניה אנחנו רואים את זה. הרבה פחות באוסטרליה ובקנדה, אבל גם שם".

וברוסיה?

"ברוסיה המוסכמה החברתית היא שאם את מלאה, סימן שאת לא מטפחת את עצמך. את לא מספיק שווה. כן, במקום שממנו אני באה זאת הגישה. בנות שיש להן כסף - את לא תראי ביניהן מלאות. בגיל חתונה זה כמו חוק חברתי, כדי לתפוס חתן את צריכה להיות רזה".

מה בצרפת?

"בצרפת הטרנד לא תפס, המקסימום שהזמינו מאיתנו בחנויות שם זה מידה 42. ויש עוד עניין", יורדת יבגניה לנבכי הדקויות הסוציולוגיות של התחום, "יש בחורות שקובעות פגישה בעקבות עיצוב שהן ראו ברשת, ואז הן מגלות שזה עיצוב של מותג שמתמחה גם בפלאס סייז - ובמקרים רבים הן יוותרו על הדגם שהן אוהבות, על הצבע, על המותג. זה מאיים עליהן".

מאיים עליהן שאנשים יחשבו שהן פלאס סייז, כשיגלו מאיפה השמלה? אבל רואים אותן בתוך השמלה, לא בודקים מה כתוב בפתק בפנים.

"כלה ודימוי גוף אלה שני אלמנטים שבאופן מסורתי הולכים יחד. מי שלא השתחררה, ואני כמובן לא שופטת, מההקשר הזה, תתקשה לבחור עיצוב שמדליק אותה ושחורג מהמסגרת, אם היא תחשוש שהוא מאפיין כלות מז'אנר אחר. לפעמים דווקא כלות של פלאס סייז רוצות לשים על עצמן שמלה שהן רואות על בחורה רזה, כי הן לא רוצות להיתפס חריגות. ואז המעגל הלבן נמשך".

כמו שזקנות רוצות ללבוש בגדים של צעירות?

"זה באותה תבנית אני חושבת. רק נשים ששלמות עם עצמן מדמיינות משהו והולכות איתו עד הסוף, בלי לחשוב איך זה יתקבל. ברגע הקנייה כלות רוצות להרגיש שהן קנו 'שמלה של רזות'. פה את צריכה להוכיח שאת אוהבת את עצמך, שם זה מובן מאליו".

אורית: "חתונה היא מסע שבו את מדייקת את עצמך.זה שיעור לחיים עד כמה ההחלטות נובעות מהרצון שלך או מהתחשבות בסביבה, וזה פוגש אותך יותר בחתונות לא קונבנציונליות. המוטו הוא 'תחגגי את עצמך'"

עדן: "בארץ נדיר שיש מישהי שמבקשת משהו מיוחד. אם תסתכלי באינסטגרם שלנו, יש הבדל מהותי בין הפלטפורמה של חו"ל, עם פלאס ופרינטים וצבע, לבין זו של הארץ. מישהי היתה פה השבוע ואמרה 'אני עוקבת אחריכם שנים גם בפינטרסט ובאינסטגרם', ולא ידעה שיש את זה גם בארץ. היא שלחה את בן הזוג לחו"ל לקנות לה שמלה שלנו".

נו, אז יש יוצאות דופן!

"יש, אבל גם היא בסוף לקחה שמלה לבנה. פשוט אהבה את הפתיחות".

אתן מציגות בכל העולם. ראיתי שיש לכן הרבה עוקבות גם בעולם הערבי. איך 7 באוקטובר השפיע עליכן?

"ב־7 באוקטובר היינו בדרך לתערוכה בניו יורק. זה היה חלק מהשגרה שלנו. בימים הראשונים ריחמו עלינו מאוד, ואז פתאום זה התהפך לשנאה ולכעס, בהתאם למה שראינו בתעמולה העולמית".

זה פגע בעסקים בפועל?

"לא הייתי אומרת. בהתחלה זיהית שבתערוכות בעולם לקוחות מוסלמים חוששים להתקרב אם הם חושבים שמישהו מביט, גם גברים שמגיעים בתור קניינים וגם נשים שמתעניינות עבור עצמן. מחפשים רגע שבו אני כביכול לא מרוכזת כדי להתקרב ולבחון את הסחורה. ברשתות החברתיות קיבלנו כל מיני תגובות נאצה בשבועות הראשונים, אבל עם הזמן זה נרגע. היו גם חנויות כמו בדבלין שזה סניף חזק שלנו, שממש הרגשנו כמה הם מתאפקים לא להגיד לנו מה הם חושבים. בשורה התחתונה, לנו אין מה לפחד מהתגובות שלהם, והם חוששים לאבד את הסחורה שלנו".

שוברת מסורת

מי שמכירה מקרוב את הנטייה הישראלית לשמרנות וגם את מי שמעיזים לפרוץ את הסכר היא אורית חסון בלס (42), מפיקת אירועים מרעננה. אורית היתה יועצת ארגונית, עד שהקורונה טלטלה את ספינת עולמה ופלטה אותה אל חוף המבטחים הסוער של חייה המקצועיים.

"המגפה ההיא אילצה את כולנו לחשוב מחוץ לקופסה, זה היה חוצה גבולות. הפקתי את בת המצווה של הבת שלי, וכשהאירוע נגמר לא ממש מצאתי את עצמי. אחרי הסגר הראשון ההנחיות התירו עשרה אנשים בחוץ ועשרה בפנים, וחברה טובה סיפרה לי שלבן אחותה יש בר מצווה וההורים מתקשים להרים את האירוע. אמרתי לה, 'ממילא אין לי מה לעשות... תני לי'. הכי על הדרך".

וכך נולדה ההפקה הראשונה בקריירה של אורית, שכללה חתן בר מצווה ובני משפחה שמגיעים ביאכטה ללב ים יחד עם שלל "מתנפחים", ולא בגלל חיסון. "זה עשה באזז מטורף וגרם להרבה אנשים קלולס של קורונה להגיע אלי ולבקש פתרונות מחוץ לקופסה. כך פרצתי לשוק ומצאתי את עצמי מייצרת יש מאין במקום אירועים גנריים. הבאתי את האני שלי, ומבחינתי זו מטרת כל אירוע שאני מפיקה. חתני השמחה צריכים להביא את האני שלהם. זו המשימה".

מה קורה בחתונות?

"בישראל שמלה לבנה היא טאבו. אין כלה בשחור פה. לא נוגעים בזה. יש דברים שקשה לצאת מחוץ לקופסה לגביהם, אנחנו תרבות מקובעת. היהדות היא כזאת".

ועדיין, באלבום החתונות הייחודיות של אורית בולטת החתונה הגותית שהפיקה תוך כדי המלחמה.

"אלה לא דברים מקריים, הגיע אלי זוג שהסביר שזו המהות שלו. הם לא חיפשו ליצור קונספט. הם אוהבים נושא מסוים ורצו לעשות את זה אחרת. הכלה אמרה לי 'מעולם לא לבשתי לבן וזה גם לא יקרה', והבחור היה בעבר תלמיד ישיבה".

בהפקה כזאת יש מסגרת מסורתית שחייבים לכבד, או שיוצאים לגמרי מחוץ לקווים?

"המשימה שלי היתה לנוע בציר שיכבד את המשפחה, וגם יביא את הזוג לידי ביטוי. אחד הקשיים שעמדו בפניי היה שלא מעט ספקים סירבו לקחת את האירוע, כי זה ערער את עולמם הפנימי. למשל, רציתי תפריט בצורת ארון קבורה - אבל מוות זה ערך מקודש בתרבות שלנו, זה מקום שאנחנו מתרחקים ממנו. היה גם מעצב גרפי שסירב לקחת את הפרויקט. הוא אמר 'חתונה אצלי זה שמח, פאן, כיף - אני לא עושה את האירוע השחור הכבד הזה'. אני לא אגיד שזה היה שיפוטי מצידם כי זה יהיה שיפוטי מצידי לומר כך, אבל עובדה".

אז איך בסוף העמדת את ההפקה הזאת?

"בזכות אנשי מקצוע שאמרו 'יש לי עולם אמונות שונה, אבל מעניין אותי להשתתף בחתונת דארקנס בשחור־אדום, ובא לי משהו אחר'. דווקא ספקים מהשורה הראשונה שכבר ראו הכל, החליטו שנמאס להם מהשושנים הוורודים ומהשמלה הלבנה והשושבינות. הם באו מהמקום המקצועי לראות משהו אחר".

והתוצאה?

"חתונת קתדרלה - בלי צלבים. חתונה גותית - בלי סממנים של אלימות או מיניות מוגזמת. הדובדבנים והשזיפים על השולחנות בחרו להעביר מסרים נסתרים, מבלי שחלילה נפגע במישהו. מוזיקה אותנטית, מכונות עשן, אלמנטים מרחפים של חלונות כנסייה, כל אלו יצרו אפלוליות ומסתורין.

"כל פרט ופרט נבחן בערב הזה בעיניים מקצועיות, וגם בעיניים ערכיות - עד שהגענו לתוצאה הסופית, והטיימינג של המלחמה היה מאוד חזק. אח חרדי שליווה את אחיו החתן לחופה, וכולם ראו את כולם בערב הזה. חיבקו אחד את השני. כולם רקדו יחד, עם ישראל במיטבו. כבוד אמיתי לאחר".

שמחות צריך לייצר

המוטו של אורית הוא "תחגוג את עצמך", והיא מספרת שדווקא מהמקום היהודי של השמחה בכלל, והחתונה בפרט, לא פעם מתרחשת התנגשות: "יש לנו משהו יהודי שאנחנו לא באמת יודעים לחגוג. אנחנו עם שספג ועדיין סופג, ולא מרגישים עם זה בנוח. זה גורם לאנשים מבוכה. 'בוא נחגוג בקטן, בוא לא נוציא עיניים לאנשים'. פעם זה קורונה, פעם מלחמה ופעם רצון להיות צנועים. תמיד יש תירוץ להקטין ולצמצם. עבורי החגיגה מגיעה ממקום ערכי, תחגגו ותעופו על עצמכם. מוטי זיסר זכרו לברכה אמר: 'צרות באות מעצמן, שמחות צריך לייצר'".

אבל לא תמיד יודעים איך לייצר אותן. גם כשרוצים לחגוג, יהודי עם מסורת של שבירת כוס לא תמיד יודע למלא אותה בשמפניה.

"אני מאמינה מאוד בדיוק כערך. לפעמים אנשים מגיעים אלי והם בדיכאון מעצם זה שצריך לעשות חתונה, כי הם באמת לא יודעים מאיפה להתחיל. זה קורה כשהם לובשים בגד שלא מתאים להם. כשהם כלואים בסיטואציה מלאכותית רק כדי לרצות את סבתא ואת אמא. אם הם היו עושים את זה בשביל עצמם - זה היה אחרת".

איך את עוזרת להם לזקק את הרצונות?

"חתונה היא מסע שבו את מדייקת את עצמך. בתוך המסיבה והתכנון יוצאים הרבה רגשות שיכולים ליצור חיכוך בינך לבין בן הזוג, בין היתר מפני שיש הרבה אנשים מעורבים שחושבים שהם מוכרחים להביע את דעתם בפנייך וזה עושה בלגן. אבל את צריכה להבין מה נכון לך ואיפה עובר הגבול. זה שיעור לחיים עד כמה ההחלטות נובעות מהרצון שלך או מהתחשבות בסביבה, וזה פוגש אותך יותר בחתונות לא קונבנציונליות".

יבגניה: "כלה ודימוי גוף אלה שני אלמנטים שבאופן מסורתי הולכים יחד. לפעמים דווקא כלות של פלאס סייז רוצות לשים על עצמן שמלה שהן רואות על בחורה רזה, כי הן לא רוצות להיתפס חריגות. ואז המעגל הלבן נמשך"

תני דוגמה למסע אישי שמדייק את בעל האירוע.

"אירועים של חוצניקים, אוליגרכים בעיקר, תמיד יהיו מסורתיים מאוד. שמרניים ביותר. כשר למרות שבעלי השמחה יכולים להיות כאלה שבמטבח שלהם יש שרימפס ובייקון, ויכול להיות שהם יבחרו בכיסוי מהודר לחלות כשי לאורחים, למרות שזה לא פוגש אותם ביום־יום. מבחינתם זה חלק מהקונספט והכל יהיה שם לפי הספר. הניואנסים שהם יבקשו ממני יהיו יותר דתיים משל דתיים.

"באירועים בעל השמחה מקלף מעצמו את הקליפות ומזקק את האני שלו כדי להביא את עצמו לידי ביטוי באירוע וליצור זהות שלמה, ומעניין לחשוב שבמקרה הזה של האוליגרכים, אם נכנה את זה כך, זה המישהו הפנימי שמתגלה אחרי שמוסרות הקליפות. מאחורי המסכה כשאתה מביא את האני הפנימי שלך לאירוע - מאחד יוצא הגותי ומאחד יוצא היהודי. זאת הבשורה, ככה זה כשאתה מזוקק. וזה מרגש וזה מקסים וזה תמיד אחר".