בואו לא נעמיד פנים: אנחנו מדינת חסות. לא בחולם, לא חסוֹת - חסוּת. מדינה החוסה בצילה של מדינה אחרת. אנחנו חוסים תחת כנפיה של ארה"ב, תלויים בה לקיומנו לחלוטין, ואין לנו קיום לשנייה בלעדיה. כל מכונת המלחמה העוצמתית שלנו בנויה על משלוחים מאמריקה, וכשאויבינו מתבלבלים לחשוב שהנה, הגיע רגע ההכרעה - מגיעה לפה תיק־תק נושאת מטוסים גרעינית עם דגל הפסים והכוכבים, וכל הפנטזיות האיסלמיסטיות חוזרות למגירה.
יש בתוכנו אנשים שמעמידים פנים שזה לא המצב. יש בנו חברי ממשלה וקואליציה שמשקרים לעצמם שאנחנו יכולים לבד, ומי אלה בכלל האמריקנים האלה שיגידו לנו מה לעשות. יש גם כאלה שחושבים ברצינות שישראל היא נכס לאמריקה יותר משאמריקה היא לישראל, ולא מבינים שאמנם יש משמעות לקיומנו כאן עבור ארה"ב והעולם החופשי כולו - אבל גם בלעדינו הם יסתדרו לא רע. את הנשק שלהם הם ינסו במקומות אחרים, ואת הפלישה המוסלמית לארצותיהם בין כה וכה איננו עוצרים, אולי רק מאיטים במידת מה.
האם זה אומר שעלינו להיכנע לכל גחמה של נותני חסותנו? לא ולא. יש מידה של חופש לרצועה שסביב צווארנו לפעול ברצועה לפי הבנתנו. אבל לחופש הזה יש מידה, והיא לא משחקת לטובתנו כעת. די ברור שעכשיו, בהתקרב הבחירות אצלם, האמריקנים, שהזדרזו לתמוך בגדול, טיפה מתחרטים על הכרטיס החופשי שנתנו לנו לנצח את אויבינו. מבחינתם, ניצחון מוחלט שלנו על כל מחיריו הוא חדשות רעות בקלפי, ולכן הם לא יאפשרו אותו במלואו.
אז מה נעשה? האם יש דרך להשתחרר מלפיתת התלות הזאת ולהיות עצמאיים? ברור שלא. אל מול ציר הרשע, אין לנו סיכוי לעמוד לבד. אין לנו שום יכולת לבנות תעשיית נשק מגוונת וגדולה מספיק שתספק את כל צרכינו. אין לנו שום יכולת לבנות מטוסי קרב מתקדמים, חימושים מספיקים ועוד כלי זין מעין אלה. עם לבדד ישכון, ומהגויים לא יקבל נשק כלל - זאת הזיה.
אז מה כן? בהינתן שאמריקה היא האופציה היחידה שלנו כעת, כשכל השאר התהפכו עלינו, חייבים ללמוד לדבר אמריקנית. להבין מה חשוב להם, מהם הערכים שמשנים להם, איזה שיח יש להנהיג כדי לא לדרוך להם על האצבעות, איך להגיע ללבבות הדור הצעיר העוין שם, ובעיקר - איך לסתום את הג'ורה של המסכסכים במחננו, שמרחיקים אותנו מגומלי חסדינו ומעמידים את קיומנו בסכנה מוחשית ממש. שלא ייצאו מכאן באיזה בוקר כפי שעשו באפגניסטן וישאירו אותנו לבד עם הגרנדמייזר שלנו.
בני דודים
סיפור טוב ששמעתי השבוע מחבר שלי, המכהן כחוקר מחבלי חמאס בעזה, ומסקנה מפתיעה בסופו.
כוחותינו שמו את היד על מחבל אחד, שהודה בחקירתו כי הניח מטענים רבים בבניינים שאוטוטו לוחמינו האהובים עולים עליהם.
מייד הביאו תצלום אוויר של האזור שבו פעל, וביקשו ממנו לסמן איפה הוא שם את מטעניו. מה מתברר? המחבל כה בלתי משכיל, שלא לומר אהבל, שהוא לא יכול לתרגם את מה שראה בשטח לתמונה ממבט־על.
מה עושים?
הלכו והביאו לו מדי צה"ל. חבר שלי, החוקר, איש חכם ורגיש מאוד, העמיק איתו בשיחה. מה מתברר? שהוא בן אחרון למשפחה מקוללת ילדים, והוא, הקטן שבחבורה, סבל מהתעללויות ומיחס משפיל כל ימיו. עד שבאו החמאסניקים והציעו לו להצטרף, להרגיש גבר, להרגיש שייך. לכן הוא בא בשעריהם ונהיה מה שנהיה, וחרץ את גורלו. בסך הכל רצה להרגיש פעם אחת שלמישהו אכפת ממנו. וכשנתנו לו מדי צה"ל, הוא הרגיש שייך שוב, ושיתף פעולה.
וזה נוגע ללב, וזאת לא הפעם הראשונה ששומעים על מחבלים ומחבלות שיצאו לדרך הפיגועים מרקע משפחתי מחורבן, מתעלל, מדיר ומתיר דם. ואני מסתכן, כמי שאינו מומחה לחברה הפלשתינית, לומר שחלק משמעותי מהסכסוך בינינו יונק ממבנה המשפחה הערבי, מקריסת התא המשפחתי, מהאכזריות שיש להם בתוך משפחותיהם, מגודל המשפחות שלא מגובה ביכולות הוריות כלשהן. שכל התסבוכת הזאת מייצרת אנשים אומללים, שהולכים לאמלל אותנו כמענה לצרותיהם מבית.
ולא שזה מפשט את המצב, ולא שיש פתרון קסם, ולא שצריך להתנהל איתם אחרת. את משפחותיהם לא נתקן - אבל להביא גם את זה בחשבון כששונאים אותם בצדק. חלקם לא נולדו רעים, הרגו אותם בבית מילדות.
ככה זה אצלנו במשפחה.
צופים
את השבת האחרונה עשיתי על גדות הירקון, במפגש של כל שבטי צופי הים של המדינה. מכל ערי החוף הגיעו אלפי החניכים להתחרות בחתירה בנחל, בזריקת חבל למרחק, בקשירת קשרי ספנים ועוד מלאכות ים מעין אלה. כמה נאים הם כל הילדים והילדות בשלל צבעי שבטיהם, כמה חזקות הן קריאות המורל שלהם, איזו רוח טובה שרתה על גדת הנחל. גם גביע הבאנו הביתה - הילדה זכתה במקום שני לשכבת גילה. אין גבול לגאווה.
אלא מה? שתחרות החורף הזאת עשויה להיות האחרונה - כך שח לי מנכ"ל צופי הים בישראל. ולמה? כי תקציב תנועות הנוער קוצץ ב־22 מיליון שקלים, ולכן כל המפעלים המיוחדים של תנועות הנוער לא יקרו בשנה הבאה עלינו לרעה.
אני לא מבין מה הם עושים, שר החינוך ושר האוצר וכל הנוגעים בעניין. הרי ברור שהנוער במצוקה קשה. הרי ידוע שמספרי הצעירים שמדווחים על אובדנות זינקו לשמיים, וחלק אף ממש עלו השמיימה לצערנו. הרי ידוע שהכי טוב למצבם של בני הנוער זה להוציא אותם מהמסכים, מהחדשות, מהחששות, מהסרטונים, לפעולות של ספורט, של מפגש, תחרויות, נסיעות, טיולים. זה ממש נדרש ברמה של חוסם עורקים. אז מה עושים? מקצצים. ולא תגידו מקצצים מיליארדים הכרחיים - כולה 22 מיליון שקלים, שעבור התנועות הם סם חיים ועבור התקציב הם פירור. למה? איפה המחשבה החינוכית? איפה ההבנה האנושית? מה קורה פה, לכל השדים והרוחות?
לפני התחרות הזאת בתי התאמנה במשך שבועות. קמה ב־5:00 בבוקר ונסעה אל השבט, חתרה בסירה לאורה של הזריחה, התחזקה, התגייסה, שמחה, הרגישה שיש משמעות לקיומה. איך אפשר לקחת את זה ממנה ומכל חניכי התנועות למיניהן? מה נותנים להם בתמורה? עוד זמן בטיקטוק הרעיל? עוד זמן בפורנו? עוד חרמות? התנכלויות? הדרות?
מיליארדים נוספו לחינוך החרדי - שאינו חינוך כלל בעיניי, כי הוא לא מביא את המחונכים לתרומה משמעותית למדינה, לחברה. ולא, לימוד תורה לא נחשב בעיניי אם הוא נשאר בתוך כותלי בית המדרש. ובעוד אי־החינוך הזה מתעצם ומעמיק את אי־ההשתתפות במטלות המשותפות לכולנו - החינוך הבלתי פורמלי, החינוך הכי חשוב והכי זול, מקוצץ עד עפר.
הממשלה הזאת מיצתה. היא לא מבדילה בין עיקר וטפל. לא רק שאינה מועילה - אלא היא ממש מחבלת בילדים שלנו. אין מחנה קיץ בשבילה השנה.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו