אירועי החודש שעבר ביפו לא הצליחו לייאש את גיל שוחט. המוזיקאי שמתמחה כבר עשורים בכתיבה מורכבת של תווים, ומבין דבר או שניים בשילוב סגנונות וקולות שונים באותה יצירה, הוא לא האיש שיתייאש מול התסבוכת שנרקמה מול עיניו בעיר המעורבת.
"אני גר ביפו כבר 22 שנה, ואני לא אעזוב אותה", הוא פוסק, "הבעיות של יפו, שעכשיו כולם רואים, לא התחילו היום או אתמול. הן קיימות כאן כל השנים שאני חי פה. אסור לנו לוותר על יפו, כי ויתור כזה פירושו לוותר על המדינה. זאת מדינת ישראל, יורים עלינו רקטות ואנשים נהרגים ונפצעים, אז מה, נעזוב? אולי גם נעזוב לאירופה? לכן אני אשאר לגור פה".
בתקופה רגישה ומתוחה, שבה אמנים חוששים להתבטא בתקשורת כדי לא להרגיז קהל או לאבד בטעות עוקבים, דווקא שוחט, שנחשב למוזיקאי הקלאסי הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, לא חושש למתוח ביקורת על המתרחש בעיר מגוריו.
"יש באוכלוסייה הערבית פה שני גרעינים קיצוניים. אחד הוא מוקד של פשיעה ואלימות, ואגב, רוב האלימות בעיר היא בין ערבים לבין עצמם, סכסוכים בין משפחות. הגרעין השני הוא מוקד קיצוני בדעותיו לגבי עם ישראל והיהודים. אלה קיצונים שמטרתם לערער את היציבות והסדר ביפו.
"הם לא התחילו בזה היום, וזה לא התפרץ רק כעת. זה קיים שנים, כולל התפרצויות אלימות. זה כל הזמן קורה, רק שעכשיו זה יותר מובלט. אלימות ביפו קיימת, ואיבה נגד יהודים קיימת, אבל זה לא הרוב, זה המיעוט. רוב הערבים ביפו בעד דו־קיום. ובעיניי, הרב־תרבותיות של יפו היא חלק מהקסם שלה. למרות מה שקורה כאן לאחרונה, אני אוהב את העיר הזאת".
יש מי שטוענים שהיהודים ביפו מתנשאים, למעשה, על התושבים הערבים.
"סבא שלי, ניצול השואה, לימד אותי בילדותי שתי מילים: 'הצנע לכת'. אני משתדל ליישם זאת. נכון, לפעמים אני יוצא לקונצרט עם חליפה ועניבה וצועד לרכב שלי, אבל גם אז אני אברך את חאדר מהקיוסק בגובה העיניים. באקט הזה אני ממוסס את התחושה של התנשאות שיכולה להיווצר. התנשאות זה לא מעצם היותך עשיר או עני, משכיל או לא משכיל. התנשאות זה לא לדבר בגובה העיניים. הרי אותי מאוד קל לתייג כמתנשא, אבל השכנים שלי יודעים שאני אחד משלהם".
גם מגורי יהודים במתחמי היוקרה הסגורים מפריעים ללא מעט ערבים בעיר.
"מי שיש לו כסף ורוצה לקנות בכספו נכס ביפו, ואם הוא עשיר והנכס יפה - שיבושם לו, בין שהוא ערבי ובין שהוא יהודי. יש פה ערבים שחיים בווילות פאר ובבתים מדהימים. באותה נשימה, את מצוקת הדיור פה צריך לפתור לכל המגזרים, ובמיוחד למגזר של תושבי יפו הערבים. לצעירים פה מאוד קשה לקנות דירות".
אתה מפחד מהמצב שמבעבע בימים האחרונים?
"אין אדם שלא מפחד לפעמים, אבל בגדול - אני לא מפחד. השבועות האחרונים היו הפעם הראשונה שפחדתי להביא הביתה חברים שלי, את בני המשפחה שלי ואת הילדים שלי, יונתן ואפריל, תאום ותאומה בני 6, שבזמן המבצע לא היו פה ונמצאו עם אמא שלהם בבית שלה בקריית אונו.
"זה רגע מביש, שאני, גיל שוחט, אדם מוכר פה ביפו, שנמצא ביחסי שכנות כל כך טובים עם שכנים ערבים, שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, צריך לפחד להביא הנה את הילדים שלי. וזה לא בגלל השכנים שלי, שלפעמים הייתי משאיר אצלם את ילדיי לשמור עליהם כשיצאתי להופעה ולא היה לי בייביסיטר, אלא מאנשים שבאים מחוץ ליפו לעשות פה מהומות, גם ערבים וגם יהודים".
חווית גילויי אלימות על בשרך?
"אלימות פיזית לא, למזלי. כן חוויתי פגיעה פלילית ברכוש - פרצו לי לבית, פרצו לי לסטודיו שנמצא ביפו העתיקה ופנצ'רו לי שני צמיגים ברכב. בפריצה לבית, לפני כמה שנים, גנבו והשחיתו. בפריצה לסטודיו, לפני שנה וחצי, גנבו פריטים, הרסו חלון. למזלי לא הצליחו להזיז את הפסנתר. בשתי הפריצות פניתי למשטרה".
ומה היה עם האוטו?
"בכנות, אין כמעט תושב יפו שלא פנצ'רו לו את הצמיגים. זה קרה לי לפני כמה חודשים, כשחניתי בחניה ברחוב שמישהו חשב שהיא שלו. עשיתי בירורים עם חברים שלי פה בשכונה, יהודים וערבים, וגיליתי מי זה שפנצ'ר. מדובר בבחור ערבי צעיר, בגיל תיכון, שגר פה, בשכונת עג'מי, ברחוב מקביל לרחוב שלי.
"לא פניתי למשטרה. תפסתי אותו, אמרתי לו שאני יודע שזה הוא, והוא הודה. אמרתי לו, אני שכן שלך ואתה תמשיך לראות פה את הפרצוף שלי בשכונה. אמרתי לו שלא אתלונן עליו, אבל נתתי לו את החשבונית על החלפת הצמיגים, 570 שקל, ואמרתי לו, 'תחזיר לי את הכסף כשיהיה לך בעוד עשר שנים'. מאז הוא והמשפחה שלו מיודדים איתי, ומאז הוא עצמו שומר לי על האוטו. במקום ללכת איתו ראש בראש וליצור סכסוך, הפכתי אויב לידיד".
מרבים להזכיר בימים האחרונים את השבריריות של הדו־קיום בערים המעורבות.
"תראה, אני לא רוצה להצטייר כיפה נפש מצועצע, ואני גם לא מדבר על פוליטיקה. מעולם לא חשפתי את דעותיי הפוליטיות האמיתיות. אני לא קיצוני לשום צד, ואני מאמין שדו־קיום הוא מעבר לפוליטיקה, כי גם אחרי שתיגמר המלחמה, אנחנו והערבים נישאר לחיות פה. השאלה היא איך מנהלים את הדו־קיום הזה.
"אני מאמין בקשר עין, בחיוך ובמילת נימוס, כיף חלאק, סבאח אל־ח'יר, זה הכל. אתה לא צריך להביא להם משאית עם פרחים, רק צריך להיות בן אדם נחמד ולנסות לפתור את הבעיות בתוך השכונה. בסך הכל, עם כל האלימות שיש פה לפעמים, החיים ביפו טובים ונעימים. בתקופת הקורונה השכנות הערביות היו מביאות לי כל יום סירים עם אוכל".
עיקר הפחד של שוחט, לדבריו, היה מטראומה אפשרית שהיו עלולים לחוות ילדיו מהאזעקות ומהטילים במבצע "שומר החומות". "הם נמצאו בזמן המבצע עם אמא שלהם, האישה שאיתה הבאתי אותם לעולם, והיא אחלה אמא. היא דיווחה לי שהם התמודדו היטב ולא לקחו את זה כל כך קשה.
"ביפו לא קרה לי בינתיים שהיתה התפרצות אלימה ליד הילדים שלי. מה שכן קרה, זה שיצאנו מגן משחקים לפני חג הקורבן וראינו מול העיניים, באמצע היום, באמצע הרחוב, שחיטה של כבש, עם כל הדם שזרם אחר כך במורד הרחוב.
"אני ניסיתי מהר להסתיר את זה מהילדים, אבל הם ראו את המחזה הזה למשך כמה שניות. וזה נעשה פה באמצע שכונת יוקרה, שהנדל"ן בה הוא אולי הכי יקר בארץ, לדעתי גם מהיקרים בעולם, מטרים ספורים מבית השגריר הצרפתי. למה שילדים יראו דבר כזה? למה שמבוגרים יראו? אבל אין מה לעשות, צריך לכבד את הצד השני, על המנהגים שלו".
• • •
הקונפליקט היהודי־ערבי הפך לפני חמש שנים לחלק מחייו הפרטיים של שוחט (47), כשהכיר גבר ערבי שהפך לבן זוגו. אותו גבר ערבי טרם יצא מהארון, ולכן שוחט חושש לחשוף את שמו, את זהותו, אפילו את גילו.
"מבחינת המשפחה שלו, הוא עדיין בארון, ולכן אסור לחשוף פרטים עליו. אני לא רוצה שזה יעורר יותר מדי רגשות. אני לא מסתיר את העובדה שאני גיי שחי עם בן זוג, אבל אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלו, וגם לא בו. הוא במקור ממשפחה ערבית ממרכז הארץ".
איפה הכרתם?
"באירוע פרטי, מסיבה שעשיתי אצלי בבית. מישהו הביא אותו".
איך החברים שלך קיבלו את המוצא שלו?
"היו לי חברים שלקחו אותי אז ל'שיחת אזהרה', אבל היום הם אומרים לי שהאומץ שלי הוא השראה עבורם".
ואיך זה עובד בין שניכם, כזוג?
"זה אולי נשמע משונה לאנשים מסוימים, אבל לאורך כל השנים יחדיו יש אצלנו ובינינו כבוד אדיר - כל אחד לזהותו של השני. איש מאיתנו לא היה צריך לשנות או להקטין את זהותו הלאומית או הדתית. רב המשותף על המפריד, למשל הדחייה שלנו את ניסיונות ההתססה וההפרדה של פוליטיקאים".
ובימים טעונים אלה?
"עד לסבב הנוכחי המתיחות החיצונית מעולם לא חלחלה לתוך יחסינו. אני מודה בכאב שהסיבוב הזה הוביל בפעם הראשונה למתח בינינו, שנמשך כיומיים. שנינו אנשים עדינים, ולכן המתח התבטא בשתיקה בבית. אחרי הושטת היד לשכנים שלי והפוסט שכתבתי בפייסבוק, על דו־קיום, ברגע אחד המתח הזה הוסר".
הפוסט המדובר, שאותו כתב שוחט בעברית ובאנגלית, זכה לכ־900 שיתופים ול־2,400 לייקים. שוחט כתב בו, בין השאר: "אידיאולוגיית הדו־קיום אינה רק אמונה, אינה רק ניסוח מנומק ואקדמי, היא דרך חיים... נאלצתי לעלות על צמיגים בוערים, להתעמת עם שוטרים שיניחו לי לעבור, לחטוף גידופים מעצם היותי יהודי, לחזות בפורעי חוק המנסים לפורר בשעה עלובה אחת בהיסטוריה את מה שנבנה כאן במשך עשרות שנים... עברתי תהליך של כעס, תחושת כישלון, ריב ומדון, ייאוש, התכנסות. לאחריהם, לפתע, באו גם חמלה, הבנה, הכלה ותקווה. ואז הבליחה לה גם האמונה המחודשת... השכנים שלי, משפחה מוסלמית רחבה וחמה... לא מעניין אותי מה קורה בחוץ, ולא מעניין אותי מה אומרים. אני תמיד אהיה שכן קרוב ואוהב שלכם".
כאחד המוזיקאים הפעלתנים כיום בארץ, שוחט לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים בלי לתרום את חלקו לדו־קיום המיוחל. "במהלך הקיץ אני מתכנן להעלות סדרה של קונצרטים בערים מעורבות, יחד עם תזמורת סימפונט רעננה ותזמורת נצרת, שתכלול מוזיקה קלאסית מערבית ומוזיקה קלאסית ערבית. הכוונה שלי היא שהקונצרטים האלה יהיו פתוחים, בחינם, לקהל הרחב. המימון יגיע ככל הנראה ממשרד התרבות ומהרשויות המקומיות. בימים הקרובים כבר צפויות לי פגישות בנושא הזה".
• • •
שוחט עצמו יצא מהארון כשהיה בן 18. אז לקח לשיחה את אמו, העיתונאית לשעבר ציפי שוחט, ואת אביו, יהודה שוחט ז"ל, שניהל את מכללת מקס פיין. "עד גיל 17 וחצי היו לי חברות בנות, למרות שהייתי חנון שהתעסק רק במוזיקה. ואז התאהבתי בחבר, ובעקבות ההתאהבות הזו לקחתי את הוריי לשיחה. שניהם עזבו בבהלה את החדר. למחרת התעוררתי כשאמא שלי הפולנייה עומדת מעלי בוכה בדמעות, כאילו גילו אצלי סרטן סופני".
ואביך?
"אבא שלי, העיראקי, חוץ משיחות 'שלום־שלום' לא דיבר איתי 15 שנה אחרי היציאה מהארון. הוא נפטר לפני עשור, ואני עד היום ביחסים מורכבים עם עצמי לגבי מה שקרה לי איתו. אף פעם לא דיברתי על זה, כי זה לא קל. הייתי ילד פלא שהתחיל לנגן בגיל 5, מחונן במוזיקה, ואבא שלי רצה שאהיה מדען. העיראקים הם עם מאוד מודאג באופן כללי. הוא לא קיבל את זה שאני מוזיקאי. בגדול, שאר המשפחה קיבלו אותי כמו שאני".
לו אביך היה חי היום, מה היית אומר לו?
"שאני אוהב אותו, שצר לי על השנים שבהן הרגשתי שאיבדתי אותו, ושאני מקווה שעכשיו כשהוא רואה איפה אני נמצא בחיים, הוא פחות דואג ומפחד כפי שהיה לפני 30 שנה. הוא פשוט דאג שאני לא הולך בדרך הנכונה ושחיי יהיו קשים. עכשיו הוא יוכל להפיג את הדאגה הזאת".
לא היית אומר לו, "קבל אותי כמו שאני ותהיה גאה בי"?
"אני לא רוצה לתת פקודות. גדלתי בבית שמרני במה שנוגע ליחסי הורים וילדים. לכן אבי ואני העדפנו לשתוק במשך כל כך הרבה שנים. עד יום מותו מעולם לא התפרצתי עליו".
• • •
הבית הדו־קומתי של שוחט בלב שכונת עג'מי ביפו הוא במקורו בית טורקי שנבנה ב־1860. שוחט רכש אותו לפני 15 שנה במצב של "חורבה", כהגדרתו, ושיפץ אותו בסיוע מחלקת השימור של העירייה. העמודים המקוריים עוד נמצאים, כולל בתוך חדר המקלחת.
כל מי שנכנס לבית כיום חש שהוא פוסע לתוך מוזיאון אמנות מהמאה ה־19. בכניסה עומד פסנתר כנף ענק ומרשים שעליו פמוטי ענק, ולצידו אגרטלים ופסלים. על הקירות שלל תמונות, ובהמשך חדרים שלמים עם ארונות תצוגה מזכוכית, עמוסים ביצירות אמנות ובאוסף עצום של כלי כסף וכלי בית, ששוחט אסף מכל העולם.
כבעל זיכרון פנומנלי, הוא מסוגל להגיד על כל קנקן ועל כל צלחת מהיכן הם, מתי רכש אותם, מי ייצר אותם ולאיזו תקופה הם שייכים. גם ילדיו, כשהם שוהים אצלו, ישנים בתוך אחד מחדרי המוזיאון הפרטי הזה.
"אני לא עשיר, אבל אני מבוסס כלכלית", הוא מודה ומגיש קפה ושוקולד, "יש לי חברים שהלכו להייטק ומרוויחים פי אלף ממני. אם הייתי משקיע בהייטק את מה שהשקעתי במוזיקה, הייתי הרבה יותר עשיר".
חסר לך כסף?
"תשאל מיליארדר, למה הוא רוצה לעשות את המיליארד השני? כל מה שהשגתי, השגתי בעשר אצבעות, תרתי משמע. בתחום שלי, של המוזיקה הקלאסית, אני הכי בולט בארץ. הצלחתי להביא את הקהל, והאולמות שלי מלאים. הגדילה של הקהל היא אקספוננציאלית, משנה לשנה".
• • •
הוא מציג בטלפון הנייד את יומן ההופעות שלו, שכולל בין הופעה לשלוש הופעות בכל יום. בשנה שלפני הקורונה, כך מראה היומן, הופיע שלוש וארבע פעמים ביום בערים שונות - כמות שרק זמרי הפופ המבוקשים ביותר מזן נועה קירל ועומר אדם יכולים להתחרות בה.
בעשור האחרון הצליח שוחט, כפסנתרן, כמלחין וכמנצח על תזמורות, להפוך את המוזיקה הקלאסית למוצר צריכה מיינסטרימי. הוא הופיע בקונצרטי ענק עם תזמורות מול רבבות צופים באמפיתיאטראות ובפארקים, שילב ידיים עם מיטב האמנים בישראל בהופעות משותפות, והגיש רסיטלים שבהם רק הוא והפסנתר נמצאים סולו על הבמה. לכל אלה הוסיף תמיד שלל הרצאות פופולריות בנושאי מוזיקה.
"אני וורקוהוליק", הוא מודה, "הבסיס להצלחה הוא הכישרון, ובנוסף יש לי תקשורת בלתי אמצעית שאני יוצר עם קהל על במה, שזה שונה ממה שלימדו אותי מוריי למוזיקה קלאסית. אני חייב לתת שואו ואני חייב להיות כריזמטי, כי הרי אותה מוזיקה אפשר לשמוע גם בבית.
"אני עורך את הקונצרטים שלי בצורה שלא יהיה בהם רגע משעמם. אני יודע מה הקהל אוהב, ואני משחק בעדינות בין הטעם שלו לבין הצורך שלי להרחיב את אופקיו ואת הידע שלו. למשל, בהופעה שלי עם גלי עטרי, אני אשלב קטעים משירים שלה בתוך קונצ'רטו של מוצרט, ואז מתקבלת חוויה מעשירה ומעניינת".
יהיו שיגידו שאתה הופך את המוזיקה הרצינית לבידור.
"המופע שלי הוא אמנות ולא בידור - למרות שיש גם אצלי אלמנטים בידוריים. למשל, מאז שחזרנו להופיע אחרי הקורונה, יש לי גימיק של 'הכה את המומחה': אני מבקש מהקהל לזרוק שמות של יצירות קלאסיות, וכל מה שמבקשים, אני מנגן, מהזיכרון. עוד לא קרה שהצליחו להתקיל אותי ביצירה שלא הצלחתי לנגן".
איך הסתדרת בימי הקורונה?
"היה לי מאוד קשה לא להופיע. הופעתי בסטודיו שלי ביפו העתיקה מול 20-10 איש בכל פעם, רק בשביל ההרגשה הטובה שלי. את יתר הזמן ניצלתי כדי לכתוב שני ספרים, שצפויים לצאת בשנה הקרובה. הראשון הוא ספר בן 1,500 עמודים על תולדות המוזיקה הקלאסית. את ההשראה שאבתי מ'קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי. כרגע הספר נמצא בהגהות. השני הוא ספר על האבהות שלי לשני ילדיי".
איזה מין אבא אתה?
"במשך כמה שנים נחשבתי בגנים שלהם לאב השנה. כמה ימים לפני הלחימה עשיתי קונצרט בגן של הבן שלי בקריית אונו, בנוכחות ראש העיר ופמלייתו, ונתתי לבן שלי לנגן סולו על הפסנתר. שני הילדים שלי היו בשיא האושר שלהם.
"אני מקפיד להעניק להם הרבה מאוד רגש, כיוון שזה סוג של תיקון, לפחות ממה שחשתי בילדות שלי מאבא שלי. אני רוצה שהם יידעו שיש להם אבא רגיש, שמסוגל להביע את עצמו. אני רוצה להראות לילדיי שאבא כן יכול להיות רגשי ולהביע את האהבה שלו".
• • •
שוחט מפרט מהזיכרון את התנובה האמנותית השופעת שלו: "עד היום יצרתי ארבע אופרות, תשע סימפוניות, 15 קונצ'רטי ויותר מ־50 יצירות קאמריות. הייתי בטוח שכל אלה יכבשו את העולם, וזה עוד לא קרה. היצירה הכי מצליחה שלי בעולם היא האופרה 'אלפא ואומגה' מ־2001, על סיפור אדם וחוה בהשראת הציורים של אדוורד מונק, שאותה הגיתי, הלחנתי ותזמרתי (את הטקסטים כתבו דורי מנור ואנה הרמן; א"נ). האופרה העברית הזאת הוצגה ברחבי תבל - מאמריקה, דרך אירופה ועד טוקיו".
הוא מריץ בטלפון קטעי וידאו מהאופרה, מבוצעים בעברית על ידי משתתפי בית האופרה הרוסית "הליקון" במוסקבה, בלי שהמבצעים או הקהל דוברים או מבינים, כמובן, את השפה: "בעיניי, זאת ציונות. תאר לך שהמדינה היתה משקיעה ביחסי ציבור לדחיפת האופרה הזו בכל העולם, זה היה עושה שירות עצום לתרבות הישראלית. אני מאמין ש'אלפא ואומגה' קרובה להתקבל כאופרה קלאסית ברפרטואר העולמי, משהו שלא קרה כבר מאה שנה, מאז פוצ'יני".
בימים אלה, אחרי כמה שנים שחונות, הוא עובד על אופרה חדשה, ולראשונה הוא גם כותב את הטקסטים (ליברית) שלה. לצערו, היא לא צפויה לעלות באופרה הישראלית. "לפני 20 שנה העלו באופרה הישראלית את 'אלפא ואומגה' שלי, וזאת היתה הצלחה אדירה, פרסו לי שם שטיח אדום. בשנים האחרונות הם פחות מתייחסים אלי".
למה?
"אתה יודע כמה מכתבים האופרה הישראלית קיבלה נגדי? המקצוע הזה מלא בקנאים. מלחינים אחרים וכל מיני גורמים - יש לי רשימה ארוכה - שלאורך השנים מנסים, וגם הצליחו, לפגוע בי מקצועית ולחבל בהצלחה שלי, כי הם מקנאים בה.
"למה עד היום לא ביצעו אף יצירה שלי בפילהרמונית הישראלית? מספר המכתבים שנשלחו לפילהרמונית כנגדי הוא מקומם, בלתי נתפס. השם שלי מוכר ומוערך בכל המדינה, גם אצל מי שלא אוהב מוזיקה קלאסית. נהגי מוניות מזהים אותי. אני לא צריך היום להוכיח את עצמי. ולא זכיתי להרבה פרגון מקולגות שלי. למה? תשאל אותם מה יש להם נגדי, מה עשיתי להם. אני לא אוותר על ההצלחה שלי כדי לרצות אותם".
אתה נשמע מאוד כועס.
"אני מתראיין כבר 30 שנה, ומעולם לא דיברתי נגד מלחין אחר. אתה יודע כמה יצירות אני הזמנתי מהם, מאותם מלחינים, כשאני כיהנתי בכל מיני תפקידים, בפסטיבל ישראל, בתזמורת הקאמרית הישראלית, בסימפונית של ראשל"צ, באופרה ובמפעל הפיס? דאגתי למימון ולביצוע של 72 יצירות תזמורתיות וליותר מ־100 יצירות קאמריות של מלחינים קולגות שלי.
"כמה הזמנות אני קיבלתי מהם כמלחין? אפס. קיבלתי מהם מכתבי תודה? לא. ואותם מלחינים פעלו נגדי כדי למנוע ממני לקבל פרסים ומלגות. למה התנכלו לי? אני מצפה מאותם קולגות לבוא ולהתנצל".
למה, לדעתך, זה קורה לך?
"הם רואים בי מטרה נוחה לתקיפה ואומרים עלי דברים שהם בגדר לשון הרע. זה מאוד הציק לי בעבר, היום פחות. כיוון שחוויתי 'עליהומים' כאלה, אני רואה מזווית אחרת כשעושים 'עליהום' על כל מיני פוליטיקאים ואנשי עסקים".
יש מוזיקאי ישראלי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה וזה טרם קרה?
"כן, בעיקר מהז'אנר המזרחי. היה תכנון למופע ענק עם אייל גולן, עם תזמורת ומקהלה גדולות, אבל זה נפל. היה לי חוזה עם אתניקס וזהבה בן למופע פארק גדול, אבל זה לא קרה בגלל הקורונה. אני עדיין רוצה לשתף פעולה עם זהבה, שעכשיו יותר קשה להשיג אותה, אחרי 'האח הגדול', אבל אם אני מאוד־מאוד ארצה, זה יקרה".
asafnevo444@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו