שני ספרים חדשים ומחכימים על וינסטון צ'רצ'יל, פרי עטם של שני מחברים מוכשרים ויודעי חקר בתרגום מעולה לעברית - היש מתנה גדולה מזו לכל חובב היסטוריה? אמנם, מספר הספרים שנכתבו עליו מגמד את אלה שנכתבו על כל המנהיגים האחרים גם יחד, אולם הדמות של צ'רצ'יל והחידה של מנהיגותו המיוחדת ממשיכות להקסים ולאתגר. אתגר זה שקול להשלכת 20 פאזלים לערימה אחת תוך ציפייה לקבל מהם תמונה שלמה אחת, מגחך הסופר והמחזאי אנתוני מקארטן, ונדמה שיש באמירה זו יותר רצינות מאשר גיחוך.
ספרו המרתק של בוריס ג'ונסון על גדול המנהיגים שידעה ארצו אינו ביוגרפיה קלאסית, כזו שמתחילה עם לידת הגיבור ומתקדמת בסדר חייו הכרונולוגי. במקום זאת, אחד הפרקים הראשונים של "אפקט צ'רצ'יל" מדמיין עולם ללא צ'רצ'יל ומנסה להשיב על השאלה מה היה קורה אילו בנקודה המכריעה של סוף מאי 1940 הוא לא היה ניצב בראש הפירמידה של הפוליטיקה הבריטית. המסקנה של ג'ונסון חד־משמעית: בלעדי צ'רצ'יל, קבינט המלחמה הבריטי היה מקבל את ההצעה שהגיעה מגרמניה דרך מוסוליני להיכנס למשא ומתן עם הנאצים, וההתנגדות הבריטית להיטלר היתה נפסקת. בתסריט כזה אירופה היתה צועדת לאסון בלתי הפיך, והנאצים היו משתלטים על כל מרחבי היבשת ומשעבדים את אוכלוסייתה.
ג'ונסון משחזר את הישיבה המכרעת של קבינט המלחמה ב־28 במאי 1940, שבה אחרי קרב מילולי של שלושה ימים כפה צ'רצ'יל, מבין ענני עשן הטבק, על יתר המשתתפים (ובהם ראשי הממשלה לשעבר צ'מברליין ולויד ג'ורג', שר החוץ ומתחרהו העיקרי לורד הליפקס וראשי מפלגות אחרות) לדחות את ההצעה הגרמנית, אף שרבים צידדו בקבלתה והדגישו את הפיכחון והחוכמה שבמעשה "הפשרה" עם היטלר. "מדהים להביט לאחור ולראות כמה היינו קרובים למעשה הזה, וכמה תמיכה היתה בו", קובע ג'ונסון ומסביר כיצד האיש התיאטרלי, לבוש תמיד בבגדים שהיו לסמלו המסחרי לא פחות מהסיגר, הפך לסכר היחיד שעצר את דהירת הרכבת הנאצית.
ספרו של מקארטן מוקדש כולו לאותו חודש מאי, חודש שבו, כדבריו, וינסטון צ'רצ'יל הפך לווינסטון צ'רצ'יל. בפרקיו הראשונים הסופר משתדל להכין את הקורא לבאות, מספק לו תיאורי רקע של התקדרות שמי אירופה ומתבונן עימו בקיצור נמרץ בכוחות שעיצבו את מי שעתיד להוביל את אלביון לעימות הגדול והמפואר שלה. אולם, אלה רק מתאבנים לקראת המנה העיקרית, פרוזדורים שנועדו להוביל את הקורא להיכל.
"שעה אפלה" לא בא לחדש פרטים ביוגרפיים או להציע מבט אחר על אופיו של "האיש עם הסיגר". מקארטן נטל על עצמו משימה אחרת, מתוחמת יותר: לשרטט בפירוט עוצר נשימה את האירועים שמתחילים בכישלון כוח המשלוח הבריטי לעצור את הגרמנים בנורבגיה, התמוטטות הממשלה של נוויל צ'מברליין והמינוי של צ'רצ'יל תחתיו ומסתיימים בנאום המפורסם לאומה הבריטית, ובו ההבטחה להמשיך עד הסוף, להילחם בימים ובחופים, עד שהאויב הנאצי יובס.
כתם מרס אל־כביר
חודש מאי המפורסם של 1940 מפגיש בין "אפקט צ'רצ'יל" ל"שעה אפלה" ומשלים ביניהם באופן שאיש לא תכנן. עיקר טענתו של מקארטן סובבת סביב מסקנתו שצ'רצ'יל עצמו התרחק בהדרגה מעמדתו הראשונית בעד "מלחמה בכל מחיר" ושוכנע למשך ימים, או אף שבועות אחדים, שאין לארצו ברירה אלא לכרות שלום עם הנאצים, ככל שהאפשרות הזאת נראתה בלתי מושכת בעליל. הוא באמת ובתמים התלבט, התחבט, היסס, שקל את האופציות, מסביר המחבר של "שעה אפלה" - ורק בזכות כך יכול היה לבסוף לעמוד בפני האומה, כדי להשמיע מילים שנצרפו באש ספקות, ולהתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה.
ג'ונסון נמנע מלעסוק בשאלה עד כמה אמיתית היתה ההתלבטות של צ'רצ'יל, ואם ההיסוסים שלו היו כנים או שמא נועדו רק להרוויח זמן ולהטעות את תומכי ההשלמה עם היטלר. הסימפתיה של ג'ונסון כלפי גיבורו והאופן שבו הוא מלמד סנגוריה על צ'רצ'יל מפני ההיסטוריונים החדשים נוסח בריטניה, הלהוטים להוכיח בדיעבד שלא היה כל פסול בפיוס עם הצורר הנאצי, מדברים בעד עצמם.
עם זאת, ג'ונסון רחוק מלצייר דיוקן אידיאלי של מנהיג ללא רבב. אחרי שהוא מזכיר כי צעירים שמרנים של היום מתייחסים אל צ'רצ'יל כאלוהים, הוא דווקא מסרב ליטול מצ'רצ'יל את מגרעותיו, ומבין לליבם של אלה שלא סמכו עליו בזמן אמת, כשנעשה לראש ממשלה כשבועיים לפני הישיבה הדרמטית של קבינט המלחמה.
למעשה, ג'ונסון משוכנע שהמוניטין הבעייתי של צ'רצ'יל לא הופיע יש מאין, ושהביקורת על יהירותו ועל חוסר יציבותו היתה לפחות בחלקה מוצדקת. "גם מי שחשבו שהוא מבריק - ורוב האנשים יכלו לראות את זה - נרתעו תכופות ממה שנראה כמו היעדר שיקול דעת מצידו, מהנטייה שלו להפרזה, מהתרגשות היתר שלו עד כדי היסטריה", מציין ג'ונסון ומשכנע סופית גם את הקורא הספקן ביותר, שבפניו ניתוח כן, ישר ונטול פניות של מדינאי יוצא דופן ומלא סתירות.
הרבה מן המורכבות הזאת בא לידי ביטוי בפרשת מרס אל־כביר, כאשר הצי הבריטי הפגיז בפקודת צ'רצ'יל את הצי הצרפתי, בעל בריתו עד לפני רגע, והביא למותם של קרוב ל־1,300 מלחים צרפתים. לאחר כניעת צרפת לגרמניה הנאצית חששו הבריטים שהגרמנים יוכלו לנצל את הצי הצרפתי החזק, השני בגודלו באירופה, ולהפנות אותו נגד בריטניה. החלטתו של צ'רצ'יל, אדם שאהב את צרפת בכל ליבו, גילמה אכזריות צלולה. בשעה שכמעט כל הצמרת הבריטית, לרבות ראשי הצבא, התנגדה לפגיעה בספינות הצרפתיות, הוא לא היסס והורה לתקוף. נכון, זה היה בניגוד להבטחה הבריטית המוקדמת, שלפיה אם רק יעבירו הצרפתים את הספינות שלהם לצפון אפריקה, מחוץ לאזורי השליטה של הגרמנים - הן לא ייתפסו כאיום. נכון, לירות במי שלא יכול להתגונן וכלל לא היה אויב - היה אכזרי, ורבים כינו את ההתרחשות טבח.
צ'רצ'יל עצמו הודה מאוחר יותר ש"זו היתה החלטה נוראית, כמו להרוג ילד משלי כדי להציל את המדינה". ועם זאת, ג'ונסון משוכנע - ומשכנע את הקורא - בהיגיון קר, ההוראה של צ'רצ'יל היתה נכונה במאת האחוזים.
למחרת צ'רצ'יל התייצב בבית הנבחרים כדי להסביר את מעשיו. כפי שהסביר לאחר מכן, הוא חש מבויש וציפה להתקפות ומורת רוח מצד חברי הפרלמנט.
אך למרבה ההפתעה, אלה מיהרו להריע לו. הם קמו על רגליהם ונופפו בהתלהבות שבית הנבחרים לא ראה כמותה שנים. "הם הבינו מהאירוע הזה כי לאדם שהם מינו באי־רצון להוביל אותם יש מידה של אכזריות לוחמנית שאין לאף אחד אחר", מסיק ג'ונסון.
"הם ידעו שלשום פוליטיקאי אחר לא היו האומץ והעוצמה הפנימית לעשות את מה שהוא זה עתה עשה. לפתע הם יכלו לראות איך בריטניה יכולה לנצח".
הדימיון למחבר
ג'ונסון ומקארטן מסכימים שהאינסטינקט שלו להילחם, להמשיך, לא להיכנע לעולם - היה בוודאי יסוד מהותי באופי של צ'רצ'יל, אבל לצידו דרו בנפשו המורכבת יסודות רבים אחרים, חלקם מנוגדים לכאורה. הוא אהב את החיים ואת הנאותיהם, אבל סיכן את חייו שלו כל פעם חדש: בשדות הקרב כעיתונאי צעיר וכחייל, בשמיים כטייס חובב, ואפילו כראש ממשלה, כאשר התעקש לטוס ארבע פעמים לצרפת בעת לחימה, למרות סכנות מטוסים גרמניים ומזג אוויר גרוע.
הוא היה עז נפש והפגין אומץ יוצא דופן כשיצא לקרב, אבל גם כשיצא לחזית - לא היה מסוגל לוותר על רשימה ארוכה של פינוקים, ובהם אמבטיה פרטית, מגבות גדולות, בקבוק מים חמים, קופסאות מזון מחנות היוקרה פורטנום אנד מייסון, שלא לדבר על ברנדי האפרסקים ושאר המשקאות החריפים. הוא ידע לנווט את דרכה של בריטניה, ובעצם של כל העולם, מול מעצמות הרוע של היטלר וסטלין, אבל מעולם לא נסע באוטובוס והיה ברכבת התחתית של לונדון רק פעם אחת - והלך בה לאיבוד עד שנזקק לעזרה כדי למצוא את דרכו החוצה.
ולסיום, עוד נקודה שבלעדיה אי אפשר. כשהמחבר הוא ראש ממשלת בריטניה (אף שבעת הכתיבה והוצאת הספר במהדורה האנגלית הוא כיהן "רק" בתפקיד ראש עיריית לונדון), הקורא יחפש בספרו לא רק את צ'רצ'יל אלא גם את ג'ונסון, או לכל הפחות קווי דמיון בין שני האישים. יחפש וימצא: שניהם שילבו בווירטואוזיות בין קריירה עיתונאית וספרותית לעיסוק הפוליטי; שניהם סיגלו עמדות פוליטיות עצמאיות ורחוקות מהסכמת הכלל ולא חששו לסטות מן הקווים המוכתבים על ידי מפלגותיהם; שניהם ידעו להתרומם אחרי הפסדים, כאשר אחרים כבר ניבאו להם קץ פוליטי ודאי, ולזנק אל הפסגה. אם תרצו, תגלו משהו צ'רצ'יליאני בהתייצבות של ג'ונסון בראש קמפיין הברקזיט, שנראה תחילה אבוד, אבל הוכתר בהצלחה.
אם ההשוואה נראית קלושה, הרי תמיד אפשר להסתפק במראה עיניים, ולהיזכר שג'ונסון, בדיוק כמו צ'רצ'יל לפניו, השכיל לפתח מראה חיצוני ייחודי ולהביאו לדרגת מותג של ממש.
שעה אפלה / אנתוני מקארטן (מאנגלית: אהרון לפידות), ידיעות ספרים, 238 עמ'
אפקט צ'רצ'יל / בוריס ג'ונסון (מאנגלית: ימימה עברון), שיבולת, 348 עמ'
