"ההיסטוריה לא תיגמר אחרי שתהיה תקיפה באיראן", אומר דיפלומט זר. המשפט הקצר שלו כמו מתמצת במילים ספורות דיונים רבים ודילמות מורכבות, של לא מעט אנשים בלא מעט מדינות בעצם הימים האלה. מצד אחד פעולה באיראן אינה שאלה של אם, כי פשוט לא נותרה ברירה אחרת. מצד שני, לא מדובר בהפצצה אחת וגמרנו, שכן האתגר הצבאי גדול ובעל השלכות והשפעות הרבה מעבר להתנגשות נקודתית בין ישראל לאיראן.
תרגיל ישראלי-אמריקני משותף | דובר צה"ל
נתחיל מהסוף. נשאר מעט מאוד זמן לטפל בגרעין האיראני. הרפובליקה האסלאמית מכניסה את התשתית הגרעינית התת־קרקעית שלה לעומק כזה, שגם הפצצה האמריקנית חודרת הבונקרים לא תוכל לחדור אליו בשלב מסוים. "זה יהיה כל כך עמוק שנשק קונבנציונלי לא יוכל לעשות את העבודה", כלשון הדיפלומט.
בד בבד, הדוח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית קבע כי, "אם איראן תחליט לייצר אורניום בדרגת נשק (כלומר 90 אחוזי העשרה) במקום 60 אחוז (כיום), היא תוכל לעשות זאת במהירות... (ותגיע) למלאי שמספיק כיום לייצור ארבעה-חמישה כלי נשק גרעיניים בתוך כחודש אחד", כפי שסיכם את ממצאי סבא"א המכון הבינלאומי למדע ולביטחון.
כידוע, המערך הגרעיני של איראן מפוזר בכל רחבי מדינת הענק. כלומר, תרחישי "פגע וברח" של מספר מטוסים קטן, כמו שביצע חיל האוויר בעיראק ב־1981 או בסוריה ב־2008, לא רלוונטיים. מול כמה אתרים, חלקם כאמור מתחת לאדמה, יהיה צורך לשלוח מספר גדול של מטוסים, אולי גם בכמה גלי תקיפה.
כמה? זוהר פלטי, שמילא שורה של תפקידי מפתח ביטחוניים, טען בהסכת של נדב פרי כי ארה"ב מסוגלת לנטרל את מערך הגרעין האיראני בשמונה שעות, ואולם גורם אמריקני שעימו שוחחתי סבור שההערכה הזו אופטימית מדי. לדבריו, השאלה היא מה מידת הנזק שמבקשים לגרום לפרויקט האיראני. שנית, יש ככל הנראה פעולות ריכוך והכנה, בטרם שמונה השעות של הפגיעה במערך עצמו.
לכן, להערכת הגורם הזה, לאמריקנים נדרשים יומיים כדי לחסל את הגרעין האיראני. כך או כך, אפילו אם לאמריקנים שמונה שעות כן מספיקות, הרי חיל האוויר הישראלי, שנעדר את הפצצות שיש להם, יצטרך זמן רב יותר.
נוסף על כל זה, תקיפה באיראן לא תתחיל ותיגמר בגיחות של חיל האוויר הישראלי, אלא תחייב היערכות אזורית כה נרחבת, שלא ניתן יהיה להסתיר אותה. כלומר, ישראל יכולה לשלוח מטוסים ולהחזיר אותם לבדה ובהפתעה, אולם הגורמים הישראליים וגם האמריקניים מפקפקים בהיתכנותו של תרחיש כזה.
ראשית, משום שאם ישראל תרצה להפתיע, מערך הגילוי וההתרעה האמריקני יגלה די מהר את הפעלתנות הישראלית. אדרבה, אם לא נעדכן מראש את סנטקום, עוד עלול להיות חיכוך בין מטוסינו לבין עמיתיהם האמריקניים. שנית, גם אם האמריקנים לא ישתתפו בתקיפה עצמה, לישראל כדאי מאוד לקבל מטראמפ סיוע בזמן אמת בהגנה.
דיווחים בתקשורת האמריקנית טענו כי בשעות הפעולה הישראלית באיראן בסתיו, כוחות אמריקניים עמדו הכן לחלץ את טייסינו אם חלילה מי מהם היה מופל בשמי איראן. נוסף על כך, איראן יכולה להגיב בזמן אמת בירי טילים על ישראל, על בסיסים אמריקניים באזור, או על בעלות בריתה של ארה"ב. וכמובן, איראן עשויה להגיב תגובה מאוחרת, ואף מאיימת לעשות כן, אם יקרה הדבר הכי נורא מבחינתה, והוא השמדת פרויקט הגרעין.
הגם שישראל פגעה משמעותית במערך הטילים האיראני, לאייתוללות נותרו לא מעט. הם גם לא נחים על השמרים, ועל פי דיווחים בתקשורת הבינלאומית ספינה סינית ובה דלק שמשמש לטילי שיוט, עגנה לא מזמן באיראן. כמו כן, החות'ים לגמרי בעניין, המיליציות בעיראק וגם חיזבאללה. כן, הארגון ספג מכה קשה מאוד, אך עדיין נותרו לו יכולות רבות.
או קחו למשל את אזרבייג'ן, שהיא בעלת ברית של ישראל ויריבה מרה של האייתוללות. באקו, שכבר ספגה מתקפות טרור מצד איראן, נמצאת על הכוונת שלה אם ישראל תפעל. לא מיותר להזכיר שאפילו בין איראן לפקיסטן התחוללו סבבים של חילופי אש והפצצות, בהקשר עקיף ליריבות עם ישראל.
במילים אחרות, פעולה באיראן עשויה להדליק אזורים הרבה יותר נרחבים מאשר מלחמת טילים בין תל אביב לטהרן. כדי לצמצם למינימום את נזקה של התפתחות כזו, צריכה להיות היערכות הגנתית אזורית, נרחבת יותר מזו שבה נערכה הקואליציה הבינלאומית כדי לסכל את ההתקפות האיראניות הקודמות על ישראל. בפעמיים ההן רק ישראל הופצצה. הגנת הקואליציה מזערה מאוד את כוח הפגיעה האיראני.
רעידת אדמה אזורית
בפעם הזו, גם אם ישראל תתקוף לבדה, איראן מבטיחה לנקום בכל האזור. לכן נדרשת היערכות הגנתית אזורית, בהובלת ארה"ב כמובן. הכנתה אורכת שבועות, וגם אותה אי אפשר להסתיר. כך שבכל מקרה ובכל תרחיש, עדכון מוקדם של האמריקנים נראה הכרחי.
בישראל היו רוצים לראות שותפות אמריקנית בהתקפה, ולא רק בהגנה. אך השאלה היא עד כמה טראמפ בעניין. בשל חשש ממלחמה אזורית, אובמה וביידן לא רצו שישראל תפציץ באיראן. טראמפ פחות חלבי מהשניים האלה, אך גם הוא מאוד לא שש אלי קרב.
בפתיחת המפגש בינו לבין נתניהו בבית הלבן לפני חודש, שאלתי את הנשיא "האם עכשיו, כשאיראן במצב החלש ביותר, זה לא הזמן לפעול צבאית נגד תוכנית הגרעין שלה?" טראמפ כפר בהנחה היסוד של השאלה. "אתה אומר שאיראן חלשה, אבל היא חזקה מאוד. ביידן חיזק אותה כשהעביר אליה מיליארדים. אנחנו נטיל עליה סנקציות", השיב הנשיא. ואכן, בשלב זה טראמפ מנסה שוב את "הלחץ המקסימלי" של עיצומים כלכליים על איראן ובכיריה. פעולה צבאית לא בקלפים שלו כרגע, ככל הנראה. בד בבד, הוא מבקש מרוסיה לתווך בינו לבין איראן כדי להגיע להסכם גרעין חדש. כך שכרגע הפוקוס שלו דיפלומטי, ולא צבאי.
העניין הוא שאין שום סיכוי שסנקציות או הסכם מחודש יגרמו לאייתוללות לעצור את תוכנית הגרעין. אם לוויתורים של ביידן הם סירבו, על אחת כמה וכמה שאין דרך לגשר בינם לבין הדרישות הקשוחות של טראמפ. אשר לסנקציות, ההיסטוריה מלמדת שרק לעיתים נדירות הן גרמו למדינות לסגת ממה שבעיניהן שירת את הביטחון הלאומי שלהן. איראן עצמה נתונה לעיצומים כלכליים ואחרים כבר 40 שנה. זה לא ממש השפיע עליה. אין סיבה לחשוב שעכשיו, כשהם על סף פצצה, משהו ישתנה.
ייתכן שבטרם יפנה לאופציה הצבאית - או יאשר לישראל לעשות זאת - טראמפ רוצה למצות את הכלים הדיפלומטיים. עצירת המלחמות בעולם הרי היתה אחת מהבטחות הבחירות שלו. כלומר, הוא ייתן כמה חודשים לסנקציות ומשא ומתן. כשאלה ייכשלו, יקבל החלטות.
זו למשל ההערכה של דן שפירו, מי שמילא תפקיד בכיר בפנטגון בממשל ביידן ובעבר היה שגריר ארה"ב בישראל. "עצם ההכנות (לפעולה צבאית) יאותתו לאיראן שאנחנו רציניים. חייב להיות איום צבאי אמין על השולחן. רגע האמת (אם לפעול או לא) יגיע בסתיו הקרוב", אמר לאחרונה שפירו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
הוא הוסיף כי "איראן נמצאת במצב החלש ביותר שלה", וזאת כתוצאה מהפגיעה הקשה במערך ההגנה האווירית שלה בסתיו על ידי ישראל. להערכתו, "לארה"ב יש יכולות טובות משמעותית יותר מאשר אלה של ישראל, (אבל) ישראל יכולה לגרום נזק משמעותי לתשתית הגרעין של איראן. בכל מקרה היא תצטרך סיוע של ארה"ב, כפי שקרה במתקפה של ישראל על איראן באוקטובר".
בקרב גורמי המקצוע חלוקות הדעות אם השמיים האיראניים חשופים לגמרי, או שנותרו לאיראן יכולות הגנה לא מבוטלות. גם פה צריך להניח שאיראן לא מאבדת זמן, ומנצלת כל יום להצבת מכ"מים וסוללות חדשות של טילים נגד מטוסים.
מה תהיה, אפוא, התוצאה המעשית של כל הדיונים הללו? דרגים בכירים ביותר בישראל שבים ואומרים בכל הזדמנות שהם "לא מורידים את העיניים מהנושא", כלומר מודעים להזדמנויות, לסיכונים וגם לדחיפות.
הסנאטור לינדזי גרהאם אמר ביום שלישי, בתגובה לדיווחים שרוסיה תתווך להסכם גרעין בין איראן לארה"ב, כי "יש אפס סיכוי שיהיה הסכם גרעין. האייתוללות הנאצים רוצים להשמיד את ישראל. הנשיא טראמפ צריך לתת לישראל את הכלים להשמדת הגרעין האיראני". יום לפניו הצהיר רה"מ נתניהו בכנסת כי "יש דברים שמוטב לא לדבר עליהם, שעדיף שייעשו בשקט". הוא כמובן צודק, ובלבד שהפעם הם אכן סוף־סוף ייעשו.
ירושלים של גולד
ביום שני הלך לעולמו ד"ר דורי גולד, איש אשכולות חכם ומוכשר, שבפעילות יסודית ועקבית בת עשרות שנים הרים תרומה עצומה להגנה המדינית על ישראל. אם לפשט, גולד ידע לתרגם את הצדק הישראלי מעברית לדיפלומטית.
למשל, כשכל העולם תבע מישראל לסגת לגבולות 1949, גולד יזם את פרויקט "גבולות בני הגנה". הוא גייס מומחים, וכמובן שפע ידע בעצמו. וכך בסדרת פרסומים, תדרוכים, מפגשים, הרצאות וראיונות בכל העולם, ובעיקר בארה"ב, שכנע רבים שנסיגה כזו גם מסוכנת לישראל וגם אינה מחויבת על פי המשפט הבינלאומי.
או בעניין ירושלים. רוב עצום של הישראלים מתנגד לחלוקת ירושלים - רעיון שכיום תודה לאל קבור בתהום הנשייה - פשוט משום שזו הבירה שלנו. גולד כתב את תחושת הבסיס הזו ברב־המכר הבינלאומי "המערכה על ירושלים". הוא הסביר בספר מדוע מסירת העיר לידי ערביי ארץ ישראל לא תביא שלום אלא מלחמה, ועד כמה הערכים היסודיים של המערב - שימור אתרים ארכיאולוגיים, למשל - יהיו נתונים בסכנה, אם שלטון אסלאמי ינהל את המקומות הקדושים.
דורי גולד היה אדם מאופק שבוחר את מילותיו בקפידה, אך בעת הצורך ידע להיאבק על מה שחשוב. כשאנשי אובמה דרשו דרישות הזויות, גולד התעמת איתם, דפק על השולחן ונעמד על הרגליים האחוריות, ולא כמטפורה. מעל לכל, נלחם על אחדות ירושלים - עיר שאיבדה השבוע לוחם מזהב
הצלחה דרמטית אחרת שלו היא סעודיה. שנתיים לאחר מתקפת 11 בספטמבר פרסם את "ממלכת האיבה" - ספר שמתאר בפרוטרוט את הזיקה שהיתה אז בין ערב הסעודית לאל־קאעידה ולמחבלים שהשתתפו בהתקפה הנפשעת. הסעודים זעמו עליו, אבל הספר פקח את עיני רבים בארה"ב. בסופו של דבר, הממלכה השתנתה מן היסוד, והיום היא עצמה נאבקת בג'יהאדיסטים אסלאמים - עד כדי כך שנציגיה פגשו את גולד, ויותר מפעם אחת.
חשוב לומר שגולד לא היה רק איש ספר. היו לו קשרים אישיים עם נציגים רבים של מדינות רבות, שלחלקן אין או לא היו בשעתו קשרים עם ישראל. וכך, גם בתפקידים שמילא בשליחות נתניהו - שהעריך מאוד את עמדותיו ולכן קרא לו פעם אחר פעם - וגם כאשר עמד בראש המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הוביל מהלכים מדיניים מרתקים.
כשנתניהו ערך ביקור נדיר בליבריה, גולד התבקש בהפתעה מצ'אד השכנה לקפוץ לביקור. מטוס פרטי מטעמם לקח אותו לאוהל ענק במדבר הצ'אדי. שם, בשיחה עם הנשיא, נולד חידוש היחסים של המדינה האפריקנית עם ישראל.
גולד דיבר עם מדינות הסכמי אברהם הרבה לפני שהקשרים איתן הפכו רשמיים. הרבה בזכותו הן השתכנעו שיש זהות אינטרסים בינן לבין ישראל. היה לו חלק נכבד ב"תוכנית המאה" שפרסם הנשיא טראמפ ב־2020.
ביום־יום גולד היה אדם מאופק שבוחר את מילותיו בקפידה, אך בעת הצורך הוא ידע ועוד איך להיאבק על מה שחשוב לישראל. כשאהוד ברק הציע למסור את יהודה ושומרון לרשות הפלשתינית, גולד הציע למתיישבי יש"ע כלים לשמירה על הגושים. כשאנשי אובמה דרשו דרישות הזויות, גולד התעמת איתם, דפק על השולחן ונעמד על הרגליים האחוריות, ולא כמטפורה. מעל לכל, נלחם מולם ומול אחרים על אחדות ירושלים - עיר שאיבדה השבוע לוחם מזהב.
לפיד, תלמד מסטרוק
במצוקתו האישית והפוליטית, יאיר לפיד שוב העיר השבוע הערה דוחה במיוחד כלפי שרת ההתיישבות אורית סטרוק. תנחומים לאופוזיציה שזה מי שמנהיג אותה.
עם זאת, ההתקפה התורנית על השרה, שמקפידה לשמור על ההלכה, היא הזדמנות מצוינת להזכיר את מה שנחשף כאן עליה לפני שנה. בניגוד לקונספציה שחמאס מורתע, סטרוק היתה היחידה מקרב הבכירים בישראל שהזהירה.
"יום פקודה בוא יבוא כשחמאס יחליט... בינואר 2023 הותר להכניס לרצועה מנועים לסירות. במאי 2023 הותר להכניס חלקי חילוף של אופנועים... המאגרים הולכים ומתמלאים. מי החליט על המדיניות ומה הסיבות לכך?" שאלה את יואב גלנט חודש(!) לפני האסון.
סטרוק שאלה את השאלות האלה גם כשהיתה חברת אופוזיציה ויאיר לפיד היה ראש ממשלה. בידיו היו אז היכולות לעצב את מדיניות הביטחון. בידיה מעולם לא. אבל לפיד לא ניחן ביכולות של סטרוק לראות את הנולד, ולכן אף שהיה האיש החזק ב"ממשלת השינוי", הוא לא שינה דבר. אולי בגלל התסכול הזה הוא מדבר כך.
ובכן, לרגל ההשתלחות החדשה בה, הנה סיפור נוסף על סטרוק, והפעם מה עשתה בשעות הנוראות של הטבח. "בבוקר 7 באוקטובר, שמחת תורה, התחילו להגיע אלי מספר שיחות של הורים לילדים שהיו במסיבת הנובה וחיפשו כל דרך לחלצם. בשלב מסוים בבוקר החג התקשרתי לשרה סטרוק, לאחר ששרים אחרים שאיתם ניסיתי לדבר ולהסביר להם את חומרת המצב, לא התחילו להבין מה קורה בפועל. הם אמרו לי 'מה אתה דואג, הצבא מגיע לשם' או גרוע מכך, 'אלה סתם ניפוחים של התקשורת נגד ביבי' וכו'.
"השרה סטרוק ענתה מייד בבוקר החג, שמעה את הדברים ומיד נחלצה לעזרה. העלינו על הקו אנשי צבא בכירים (חלקם לא הבינו עדיין בשלב זה את חומרת העניין), והסדרנו כניסה של אדם עם יכולות טכנולוגיות לקריה, אף שאינו איש צבא, וזאת כדי לעזור במאמצי החילוץ. בעזרת מערכות מיפוי ואותות אזרחיים הצלחנו לעזור בחיבור נמלטים ושורדים למתנדבים ולמחלצים בשטח, ולחיילים שקפצו לעזור לנמלטים מהמסיבה. בכל הזמן הזה בכל פעם שהיה צריך משהו באותו בוקר, השרה סטרוק לא היססה לעזור".
מי שכתב את הדברים הוא אביעד פרידמן, מי שאפשר להגדיר כדתי־ליברלי, כלומר יריב אידיאולוגי מר של סטרוק החרד"לית. השבוע מונה פרידמן לשמש ראש מנהלת תקומה. זאת אף שבעת פרסום הפוסט על סטרוק לפני חצי שנה, הגדיר את עצמו כ"מתנגד נחרץ של ממשלת ה־64". כלומר, הוא לא נתן למחלוקת פוליטית לטייח את העובדות.
"יש לי עניין לומר ביושר שהשרה סטרוק לא רק לא היתה זחוחה באותו בוקר - היא היתה יותר מפוכחת וחדה מאנשים אחרים... נעשה עוול למי שנרתמה לעזור לכמה משפחות. קל להיתפס לדמות של אישה עם מטפחת ולהלביש עליה ביקורת שאינן נכונות", כתב פרידמן.
אולי ביום מן הימים יאיר לפיד וחבורת הגמדים שלו - ובהם ח"כים דתיים - ילמדו מפרידמן ומסטרוק איך יותר עוזרים ופחות מפלגים בין חלקי העם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו