גיליון יום שני האחרון של העיתון "נובאיה גזטה" היה אחד החגיגיים ביותר שלו אי פעם. זה היה הגיליון הראשון אחרי ההודעה של ועדת פרס נובל לשלום, שהפכה בן רגע את עורך העיתון, דמיטרי מוראטוב, לכוכב בינלאומי. עם קבלת הפרס, נעשה מוראטוב לרוסי השלישי שזכה בו, והצטרף למדען ולוחם זכויות האדם אנדריי סחרוב (1975), ולמנהיג האחרון של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב (1990). אבל למרבה ההפתעה, כל השער של הגיליון ההיסטורי הוקדש דווקא לשותפתו של מוראטוב לזכייה - העיתונאית הפיליפינית מריה רסה.
"רואה מה זה?", צוחק מוראטוב בשיחת טלפון ממוסקבה, "לא ניחשת! חשבנו על השער הזה בישיבת מערכת בשבת בבוקר והחלטנו ללכת עליו. עבורנו, זה עניין עקרוני: לא הפנים שלנו הם הסיפור, לא העובדים שלנו, חס וחלילה לא הפרצוף שלי. הסיפור הוא הפנים הנפלאים של מריה רסה כי היא ממש אשת חיל: אישה שלבדה מתחילה להרוס את הדיקטטורה בארצה. אגיד לך יותר מכך: הזמנו אותה למוסקבה כדי שתתארח אצלנו בעיתון ותרצה בפני עובדי העיתון וסטודנטים".
הסיפור הזה מתמצת את האתוס של "נובאיה גזטה": תודעה עצמית של משרתי ציבור מתוך צניעות מופלגת. גם בעידן של הרשתות החברתיות ועיתונאים שמצייצים את עצמם - תרתי משמע - לדעת, עבור "נובאיה גזטה" אפילו זכייה של העורך הראשי בפרס נובל אינה סיבה לשכוח: לא העיתונאי הוא הסיפור.
אלא שבאופן אירוני - ובעיקר טרגי, לאורך השנים דווקא אנשי ה"נובאיה" הפכו למושאי סיקור: שישה מהם שילמו על מסירותם בחייהם. איגור דומניקוב נרצח ב־2000 לאחר שמתח ביקורת על סגן מושל מחוז; ב־2003 יורי שצ'קוצ'יחין כנראה הורעל באמצעות נשק כימי לאחר סדרת איומים; נסטיה בבורובה וסטאס מרקלוב, שחקרו את הימין הקיצוני ברוסיה, נרצחו במרכז מוסקבה ב־2009 על ידי פעיל ניאו־נאצי ובת זוגו; באותה השנה, נטליה אסטמירובה, תחקירנית העיתון בצ'צ'ניה, נחטפה ונרצחה ביריות ליד כביש מהיר בצפון קווקז. וכמובן אנה פוליטקובסקיה - עיתונאית שהפכה לכמעט שם נרדף של העיתון.
אף על פי שהוא עורך את "נובאיה גזטה" 25 שנה (למעט הפסקה קצרה), מוראטוב מקפיד להבהיר שמבחינתו, הוא רק השליח. "הפרס לא ניתן לנו, בטח לא לי, ולכן אני מתייחס לקבלתו בקור רוח", הוא אומר ל"ישראל השבוע", "אני מודה מאוד לוועדת הנובל על כך שבזכותה אפשר לומר בפה מלא שהנופלים והחיים שלנו זכו באחד הפרסים ההומניסטיים ביותר בעולם".
"ציפיתי לצרור בגב"
אנה פוליטקובסקיה, בלי ספק, היא הדמות המרכזית במשא השכול שנושא בעל כורחו העיתון. בצמוד לכניסה למשרדיו בסמטת פוטפובסקי 3 במוסקבה, ניצבת אנדרטה גדולת ממדים עם תבליט פניה. הגינה הסמוכה לרחבת הכניסה נושאת את שמה. כך גם הפרס השנתי שמחלק העיתון לעיתונאים מצטיינים.
היא היתה אגדה עוד בחייה, כאשר הפכה לעיתונאית הראשונה שחשפה את הזוועות שהתחוללו במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה - לרבות ואולי בעיקר מצד הצבא הרוסי עצמו. בגיהינום הצפון־קווקזי, פוליטקובסקיה הפכה לכתובת עבור מאות צ'צ'נים שלרשויות לא היה אכפת מחטיפת קרוביהם, מקרי רצח ואונס.
במערכת העיתון במוסקבה ידעו לומר שפוליטקובסקיה מצויה במשרדה, אם במסדרון ישבו 40-30 מבוגרים צ'צ'נים מותשים ובוכיים. ב־2004 פרסמה ראיון עם רמזאן קדירוב, אז סגן ראש ממשלת צ'צ'ניה וכיום ה"סולטן" של הרפובליקה, שבו הילך עליה אימים. "בכל רגע ציפיתי לצרור יריות בגב", תיארה את החוויה.
מכיוון ששמה הלך לפניה, פוליטקובסקיה ניסתה לתווך - לשווא - בין קבוצת הטרוריסטים שהשתלטו על התיאטרון במוסקבה באוקטובר 2002. לא מפליא שבמרוצת השנים רכשה אויבים רבים במסדרונות השלטון, שמאבקה הבלתי מתפשר למען חיי אדם היה כמקל בגלגליו. ב־2004, כשהיתה בטיסה למשימת תיווך עצמאית בבסלאן, שם החזיקו מחבלים אסלאמיסטים יותר מ־1,100 בני ערובה בבית ספר, הורעלה במטוס - ושרדה.
באוקטובר 2006 כבר לא היה לה סיכוי: מתנקש חיכה לה במעלית הבניין וירה בה מטווח אפס. פוליטקובסקיה מתה במקום, והרצח שלה הפך לצל שמלווה את "נובאיה גזטה" בפרט - ואת יחסי השלטון הרוסי והעיתונות החופשית בכלל. הסיבה: נעשה כל מאמץ לטייח את הפרשה, אולי משום שהתברר - רק בזכות חקירה של העיתון עצמו - כי מי שהיה אחד ממארגני הרצח היה מפקד אגף המעקבים וההאזנות במשטרת מוסקבה, שעשה חלטורות תמורת תשלום. זמן קצר לאחר חיסולה אמר פוטין כי "העבודה שלה גרמה פחות נזק מאשר הנזק שנגרם ברציחתה".
ב־7 באוקטובר מלאו 15 שנים לרצח, ולמעשה כעת חלה עליו התיישנות. "מעשי הרצח הבלתי מפוענחים של הקולגות שלנו הבהירו שאפשר לעשות עם עיתונאי כאוות נפשך אם עבודתו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון", אומר מוראטוב בסרט "כך רצחו את אנה" שיצא לפני שבוע, "מה אכפת להם מדעת הקהל? היא מעניינת אותם כקליפת השום. גם לחברה עצמה בדרך כלל לא אכפת מה קורה עם העיתונאים. היעדר הענישה הזה הופך את העיתונות (ברוסיה, ד"ב) למקצוע שכמעט אינו עולה בקנה אחד עם החיים".
לימים, הקצין במשטרת מוסקבה שניהל את המעקבים, יודה באשמה במסגרת עיסקת טיעון ויישלח ל־11 שנות מאסר. הרוצח - צעיר צ'צ'ני - ודודו, בכיר בעולם התחתון, יישלחו למאסרי עולם (והדוד ימות במהלך המאסר בנסיבות לא ברורות). כך נותרה פתוחה השאלה הגדולה: מי הזמין את הרצח, שהיה לקו פרשת המים בתולדות העיתון והעיתונות הרוסיים?
15 שנים חלפו. אתה מאמין שמזמין הרצח ייחשף?
"זו לא שאלה של אמונה", משיב מראטוב, "יש את עמדת קרמלין הרשמית - שלפיה אין תאריך תפוגה (לתיק, ד"ב). זה טוב. קיבלנו תשובה מוועדת החקירות שהחקירה נמשכת. הם אפילו לא טרחו לציין מי החוקר, אבל יש אותנו. אנחנו מצאנו את העד הראשי בתיק. ואנחנו בוודאות נגלה אותו (את המזמין, ד"ב)".
גם היום "נובאיה גזטה" מאוים. בחודש מארס רוכב אופניים לבוש סרבל הגיע למשרדי העיתון וריסס בכניסה חומר כימי. לאחר פרסום של תחקיר נוסף על זוועות הדיקטטורה בצ'צ'ניה, מפקדי הגדוד ע"ש אחמט קדירוב - בפועל, הצבא הפרטי של נשיא צ'צ'ניה - הקליטו סרטון עם איומים מפורשים על העיתון, שלטענתם מוציא את דיבת הגדוד רעה. הסיבה: סדרת חשיפות כיצד אנשי הגדוד מעורבים בעינויים בצ'צ'ניה.
שישה מהעיתונאים שלכם נרצחו. גם היום מנסים להלך עליכם אימים. אתה עצמך לא חושש?
"אנחנו לא עונים לשאלה אם אנחנו חוששים אם לאו. 'לא מפחיד' יענו האידיוטים, 'מפחיד' יענו רק טיפשים".
העיתונאי כסוכן זר
מוראטוב (59) נמנה עם קבוצת עיתונאים שייסדו את "נובאיה גזטה" ב־1993 במטרה לחשוף שחיתות, מעצרים בלתי חוקיים, עינויים, זיופי בחירות וסיפורים אנושיים, בדגש על סבלותיהם של חולים ב"מחלות יתומות" שאין להן מזור, ולחוליהן קשה עד בלתי אפשרי למצוא מימון לתרופות.
לאורך השנים פרסם העיתון, ש־76 אחוז ממניותיו שייכים לעובדיו (והשאר מחולק בין איש עסקים ארמטיי לבדב לבין הנשיא לשעבר גורבצ'וב), שערוריות וחשיפות ברוסיה: מהלבנת הון בסך 20 מיליארד דולר ועד אונס ורצח של צעירה צ'צ'נית בידי קולונל של צבא רוסיה, ממחדלי הרשויות בעת פעולות שחרור חטופים ועד רדיפה של הומוסקסואלים בצ'צ'ניה (כן, צ'צ'ניה סיפקה ועדיין מספקת עבודה רבה).
העיתון ועובדיו זכו ביותר מ־40 פרסים מקצועיים ובינלאומיים, כולל "אות האומץ הנשי הבינלאומי" שמעניקה מחלקת המדינה, וכעת מצטרף אל האותות גם נובל לשלום. אנקדוטה בשוליים: באות האומץ היוקרתי זכתה ראש מדור התחקירים של העיתון, ילנה מילשינה, שאיתה ניהל מוראטוב ויכוח מקצועי סוער בעת שהטלפון שלו צלצל בשישי בבוקר. "ראיתי שלוש שיחות מאוסלו, חשבתי שזו שיחה לא רצויה והמשכנו להתנגח", אמר העורך, שסינן בלי דעת את השיחות מוועדת הנובל.
בנימוקי הוועדה נאמר כי למרות הרדיפות ורצח העיתונאים, מוראטוב "לא נסוג מעקרון העצמאות והגן באופן עקבי על זכות העיתונאים לכתוב על הנושאים שבחרו, כל עוד הם עלו בקנה אחד עם הסטנדרטים המקצועיים והאתיים של העיתונות". הוועדה הוקירה גם את המאמץ "להגן על חופש הביטוי, שמשמש תנאי לדמוקרטיה ולשלום בר־קיימא".
העצמאות וחופש הביטוי של ה"נובאיה" נעשו בולטים בשנה החולפת, לנוכח הדיכוי הגובר של שאר כלי התקשורת העצמאיים. חלקם נחסמים ברשת, אחרים סווגו כ"ארגונים מסיתים", אך הרוב הוגדרו בהינף קולמוס "סוכנים זרים" - מעמד שמגביל כלכלית את כלי התקשורת ועלול לגזור עליהם מוות איטי.
המורשת של צ'כוב
בעיני רבים בעולם, הענקת הפרס לעיתונאי הרוסי - ועוד ביום למחרת יום השנה לרצח פוליטקובסקיה - נתפסה כאיתות מחאה לקרמלין ואיתות תמיכה בעיתונות החופשית. ה"נובאיה" נחשב גם הוא למועמד להיכנס לרשימה השחורה. שלשום אמר נשיא רוסיה כי "מוראטוב אינו עומד בפני סכנת הפיכה לסוכן זר, אבל שום הישג לא יציל אותו מהגדרה כזאת אם יפר את החוק".
מוראטוב עצמו התלוצץ שאם יידרש לשאת את "אות קין" המדומה של "סוכן זר" ולצרף לפרסומי העיתון את הגילוי הנאות הנדרש לפי החוק, הוא יותר מישמח להוסיף לנוסח הפורמלי ("חומר זה מוגש בידי סוכן זר") גם את המילים "חתן פרס נובל". "באמצעות הפרס ניאבק למען העיתונות הרוסית, שמנסים לדכאה. נשתדל לעזור לאנשים, שהפכו ל'סוכנים זרים', שאותם רודפים ומגרשים מהמדינה".
במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר אמרת שחלק מקרן הפרס ישמש כדי לתמוך בעיתונאים נרדפים.
"כן, דנו בזה בישיבת המערכת", אומר מוראטוב ומוסיף בחיוך: "חילקנו את הכסף שעוד לא התקבל. בכל הנוגע לקולגות שלנו שמצנזרים בניגוד לחוק, מדכאים בניגוד לחוק, יהיו שני דברים. אחד מהם הוא עדיין בגדר סוד. האחר הוא שכספי הפרס יגדילו את הסכום שניתן לזוכי הפרס על שם פוליטקובסקיה. את הפרס יקבל עיתונאי שייבחר על ידי ועדת הפרס".
איך אתה מסביר את הנסיקה בלחץ על העיתונות ברוסיה? בתוך שנה גדל פי שלושה מספר "הסוכנים הזרים".
"יש לי תיאוריה לא פופולרית. העניין הוא כזה: אצלנו בפרלמנט אין מחוקקים שמייצגים אנשים בעלי עמדה שונה על עתיד המדינה. ואנשים כאלה, עם נקודת מבט שונה, מונים 15-10 מיליון, אולי 20 מיליון. זה המיעוט. מכיוון שאין מחוקקים המייצגים את המיעוט הזה, כלי התקשורת העצמאיים ייצגו את האנשים האלה.
"כלי התקשורת הקטנים והעצמאיים, שגדלו והלכו, ביטאו עמדות אחרות. אבל מכיוון שהשלטון חדל לשתף פעולה עם המיעוט הזה, את כלי התקשורת שלהם ניסה השלטון לחסל. כדי שעמדתם של נציגי המיעוט הזה לא תבוטא בפומבי".
אחת הקולגות שלך אמרה כי "ברוסיה, עיתונות שאינה מגינה על זכויות האדם כלל אינה עיתונות".
"אני תומך בה, כמובן. תבין, כבר יותר ממאה שנה נמשך הפולמוס אם העיתונות היא רק תצפית או שהיא התערבות בחיים. אנחנו משוכנעים לחלוטין שעיתונות היא התערבות בחיים. שלא צריך קודם לצלם ילד פצוע בזירה, אלא לחבוש את פצעיו. זו העמדה שלנו".
העיתונאי ברוסיה הוא יותר מעיתונאי? הוא איש ציבור?
"לא יודע, לא אוהב את הביטוי 'איש ציבור'. פשוט עיתונאי צריך לשנות את העולם לטובה. ולשם כך הוא צריך לא רק לכתוב אלא גם לשנות את העולם. נכון, זה סותר את האובייקטיביזם, זה סותר את תפיסת העיתונאי המתצפת. אבל אני יכול להגיד לך שהעיתון הזה משתתף באירועים ואנחנו נעזור לילדים חולים במחלות קשות, ואנחנו נדרוש שהאנשים שהרעילו את אוקיינוס הקרח הצפוני ישלמו קנס".
מה פירוש הדבר "לטובה"? איך אתה מחליט מה הנושאים שישפרו את העולם ובמה להיות מעורב?
"כל מה שקשור בזכויות האדם, בזכויות בני האדם לחיים, לאוויר נקי, למים טהורים, לאותם תנאי מחייה שאנחנו מכנים אותם אנושיים - זה כל הקריטריון".
הגישה ההומניסטית מלווה את העיתון מאז היווסדו, ואין זה מקרה שרבים מאנשיו עסקו במקביל בתחום של הגנה על זכויות האדם הבסיסיות, שכה קל לרמוס ברוסיה. אבל מבחינת מוראטוב, לגישה הזו יש עוד עוגן ברור. "זו המסורת ההומניסטית של הספרות הרוסית. למשל, ביומני המסע שלו לאי סחלין, מספר צ'כוב כי הוא לא רק ערך מפקד אוכלוסין אלא הציל את עובדי הפרך. זה שלנו, זה הסיפור שלנו".
אתם רואים עצמכם כממשיכי דוסטויבסקי וצ'כוב?
"זה הקו, ולמעשה אפילו יותר מזה: אנחנו חולקים שדה משותף. אולי אנחנו מיושנים בעניין הזה... זכור לך מה היתה כותרתו של נאום קבלת הנובל של אנדריי סחרוב? 'שלום, קדמה וזכויות האדם'. זו היתה התזה המרכזית של נאומו. קיימת נקודת מבט שסבורה כי תיתכן קדמה ללא שמירה על זכויות האדם, וזו גרסתה הטוטליטרית. ואילו אנחנו סבורים שקדמה וזכויות אדם קשורות בקשר בל ינותק".